אנחנו מחבבים את הסידרה של ג'רי סיינפלד אם כי לא תמיד מתפנית עבורנו הטלוויזיה המשפחתית בטרם החל השידור, אחרי חצות. מחבבים את צוות השחקנים הנהדר, והכותבים, בייחוד לארי דייוויד, רובם כנראה יהודים ומקצתם איטלקים, ומורגשת אמוד השפעת ההומור של וודי אלן.

הוריו של ג'רי סיינפלד דוחקים בו לבוא לכל אירוע משפחתי, ולאחרונה, בסעודה, הוא אומר משהו נגד סוסי פוני ונגד ילדים שיש להם סוסי פוני, ואז מתנפלת עליו דודה מבוגרת מאוד וטוענת שהוא מעליב אותה כי לה היה בפולניה סוס פוני, "לכולנו היו בפולניה סוסי פוני!" – ומרוב רוגז היא עוזבת את השולחן, ולמחרת מתברר כי מתה. היא מותירה כמובן רגש אשם כבד אצל ג'רי, והוא נאלץ להיות בהלווייה שלה במקום להשתתף במשחק בייסבול. והכול בתוך אווירה יהודית משפחתית דביקה, הדוקה ומצחיקה עד דמעות.

חשבנו על כך כאשר ראינו את הסרט הסטרילי "תקווה בהופ ספרינגס" עם זוג הגויים המבוגר מריל סטריפ (בת 63) וטומי לי ג'ונס (טקסני דור שמיני, בן 66). אין בסרט שמץ של משפחתיות יהודית, או איטלקית. הכול גויי, עשיר, קר ומנוכר, ומה שמעניין את הגברת קיי, היא מריל סטריפ המבוגרת – אינם הבן והבת שלה, גם לא הנכד, גם לא המשפחה והחברות – (כמו בנות גילה היהודיות בישראל, וכמובן גם לא המצב הפוליטי והביטחוני, ונתניהו, שמעסיקים את המבוגרות אצלנו עד שאינן זוכרות שהיה להן פעם דגדגן – אבל תודה לאל אין להן רגע משעמם בחיים והן לא מפסיקות לדבר זו מול זו, ובטלפון, ולדאוג לנכדים בצבא ולמקלטים בבית) – מה שמעניין את הגברת קיי הוא שבגילה הדי מתקדם, ואפילו קצת לא-מלבב למראה – כבר אין לה יחסים אינטימיים עם בעלה-בסרט ארנולד.

שום הישג בחיים, שום משפחה, שום איתנות כלכלית – אינם נחשבים לנוכח היעדר סקס בגיל שישים או שבעים. לא-מלבב כבר אמרנו? אפשר לוותר על הסרט המייגע הזה. ולבושתנו הפעם אנחנו שותפים לדעתו של אורי קליין עליו: "סוף טוב, הכול רע". ["הארץ", 14.8].