סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
פרק עשרים ואחד
סעודת השלום עם הכפר יהודיה בדרום...
חולפים שבועות, הקשרים בין המושבה ליהודיה ולאבו-קישק אינם מתחדשים ולערבי אסור להציג את כף-רגלו במושבה. שני הצדדים סובלים מכך. הערבים איבדו את מקומות עבודתם, ואילו פתח-תקוה, מושבת הפרדסים הגדולה ביותר בארץ, זקוקה לידיים עובדות רבות כי מתקרבת עונת הקטיף, ואיכריה אינם רגילים, ולטענתם גם אינם יכולים – להסתפק בעבודה עברית בלבד.
הגנרל וינדהם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל, שהוא שני במעלתו לנציב העליון, מבקר במושבה. הגנרל הצעיר, בן הארבעים, היה קצין מודיעין ראשי של חיל המשלוח הבריטי למצרים בשנות מלחמת העולם, השתתף בכיבושה של ארץ-ישראל, ובמאורעות 1921 עזר ליישוב העברי להגן על תל-אביב ויפו. את דבריו בקבלת הפנים, המתקיימת באולם הגדול של בית-הוועד, הוא מסיים במשפטים הבאים:
"אתם יודעים שאני, כאנגלי המאמין בתנ"ך, רואה בציונות את ראשית הגשמתם של דברי הנביאים ואת אותות הגאולה. אני מביא את תנחומיי על האבידות בנפש, ודווקא משום כך מאחל לכולנו שישרור בהקדם שלום יציב ובר-קיימא בין המושבה לשכניה. אי-אפשר לחיות כך, כמו במצור, תמיד בחזית המלחמה, ולהסתגר מפני העם השני!"
קם שפירא להשיב: "הוד מעלתך, אני חי בארץ הזאת עשרות שנים, ומכיר ויודע את כל מנהגיה. גם אני מבין שלא ייתכן לחיות תמיד במצב מלחמה. מראשית פתח-תקוה ועד היום חיינו עם השכנים בידידות. אמנם קרו לפעמים סכסוכים קלי-ערך, אך גם כאשר היו מהומות בירושלים וביפו, ישבנו לבטח כי ידענו שלא חטאנו לשום אדם, ואין לאף אחד סיבה להרע לנו. פתאום, בוקר אחד, התנפלו עלינו שלושים כפרים מסביב, ורק בסיכון-נפש גדול עמדנו, מעטים נגד רבים, עד שבא הצבא וסיים את הדיפת המתנפלים.
"אם הממשלה חקרה ומצאה שאנחנו האשמים, ושהלכנו להתנפל על אחרים – אני אומר להוד מעלתך, בשם המושבה, שאנחנו מוכנים להושיט ראשונים ידינו לשלום מתוך בקשת סליחה ומחילה משכנינו. אבל אם הם היו המתנפלים – חייבים הם לפתוח בבקשת השלום והסליחה, ולכך קיימים מנהגים קבועים בארץ הזאת. הצד האשם הוא שפונה, על-ידי שליחים נכבדים, אל הצד הנפגע. ממנים בוררים משני הצדדים, ועוד בורר מכריע, שיהיה ערב לקיום ההסכם. קובעים שביתת מעשי-האיבה עד לגמר הדיונים. ובקביעת תנאי השלום מכריע לא מספר ההרוגים מכל צד – אצלנו היו ארבעה, ומשלהם ארבעים ושישה, ויכול להיות שלקחו עימם עוד הרוגים – אלא הצדק הוא שקובע. האבידות בנפש של הצד האשם בתקיפה – לא באות בחשבון. אם הוד מעלתך מכיר בכך שהם התנפלו עלינו, ופתחו בריב – עליהם לפתוח בבקשת השלום לפי מנהגי הארץ. אם יפנו אלינו אני מבטיח, בשם המושבה ובשמי, שלא נדחה אותם בלי סיבה, וכי אחרי השלום יורשו להיכנס למושבה, כמו לפני המלחמה. אבל אם נפתח להם את השערים בלי לכרות ברית שלום כנהוג, עלול הדבר לגרום לאסונות חדשים, וגדולים מהקודמים."
*
אנשי יהודיה רואים שאי-אפשר לכפות על פתח-תקוה לקבל אותם בחזרה כפועלים, וגם לא לזכות בדמי-פיצויים במשפט, ולכן שולחים שליחים נכבדים לשפירא, ומזמינים אותו לבית-קפה ביפו, לשוחח בעניין השלום. ראש המדברים בשיחות השלום הוא שיח' עלי מחמוד, ראש חמולת מנסרה, שביום ההתנפלות ניסה לשווא לעצור את בני כפרו מלהשתתף בה. הוא מציג בשם השיח'ים דרישה, הנראית בעיניו פשוטה:
"עליכם היהודים לשלם לנו כופר נפש ההרוגים, ואז נואיל לסלוח לכם למען ישוב השלום לשרור בינינו, שהרי לא רק שכנים אלא גם אחים אנו מאז ומעולם."
"לא! דבר כזה לא יהיה!" שולף שפירא מפיו את קנה המקטרת, שנתכרסם עתה מרוב כעס. "אתם באתם להתנפל עלינו, ואם התחרטתם, אנחנו יכולים לתת לכם, תמורת השלום – רק סליחה, אבל לא כופר."
והם נפרדים ללא הסכם.
*
בפגישה שנייה, בתום ויכוח ממושך ונפתל, אומר שיח' עלי מחמוד: "טוב. אני מסכים לדברי אבו אל-יותומה, שיח' איברהים-מיכו, בתנאי שאנשי פתח-תקוה יבואו לערוך אצלנו את זבח השלום."
"לא כך המנהג," אומר שפירא, "אתם באתם אלינו בכוונה רעה, והדין הוא שאתם תבואו לפייס אותנו, כי לא אנחנו האשמים."
לאחר ששיח' עלי מחמוד נעתר לכך, דורש שפירא: "ואתם תביאו איתכם את הכבשים לזבח. זו חובתו של הצד המפייס."
לכך אין השיח' עלי מחמוד מסכים בשום אופן. "אם כך יהיה, לא אוכל להביט בפני איש מבני כפרי."
"לשם כבודך, ומתוך הידידות שלנו, רבת השנים," מציע שפירא, "אני אתן את הכבשים משל עצמי, והסעודה תהיה בחצר ועד-המושבה."
לתנאי האחרון מתנגדים שיח' עלי מחמוד וחבריו, ולבסוף מתפשרים על הצעה נוספת של שפירא, שהסעודה תהיה בחצרו.
*
בוועד-המושבה מתנהל ויכוח סוער. "מדוע התחייבת לתת את הכבשים על חשבונך, ועכשיו אתה בא לבקש אותם מאיתנו?" שואל אותו ראש הוועד זלמן גיסין, דודו של אבשלום.
"כלפי חוץ אי-אפשר להודות שזה על חשבון הוועד, כי נהוג שהצד האשם נותן את ההוצאות לסעודת השלום." מעשן שפירא מקטרת בשלווה מופגנת.
"אז מדוע בכלל הסכמת? אולי אנחנו התנפלנו על יהודיה?"
"בליבי הרגשתי שגם הם צודקים. אצלם נפלו חמישה-עשר בנים, בהם שני האחיינים של שיח' עלי מחמוד, והם לא הספיקו לפגוע באיש מאיתנו. בשביל שלום אמיתי, צריך לדעת גם להתפשר."
"בשביל שלום? אולי בשביל להחזיר את הפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות – והדבר לא הפריע להם להשתתף בהתנפלות?"
"יותר טוב שערימות הפרי תירקבנה בפרדסים, וערימות השקדים בחצרות?" מטיח האיכר גרשוני כנגד גיסין.
"מה רע בעבודה עברית? כואב לך הכיס שזה קצת יותר יקר? הפועל העברי לא פושט את העור, והאיכר לא מתרושש בשל עבודתו. כבר יותר מחמש מאות פועלים עברים יש במושבה, ומיום ליום מספרם גדל," מתלהט גיסין.
"הפועל העברי רוצה לא רק לעבוד בפרדס, הוא רוצה גם להשתלט עליו! להגיד לי מה לעשות, בכסף שלי! הם כועסים שהורדנו את שכר העבודה שלהם מעשרים-וחמישה גרוש לעשרים גרוש ליום, אבל שוכחים שלנו זה עדיין עולה יותר ממה שעלתה העבודה כאשר עבדו אצלנו הערבים!" צועק חזרה גרשוני. "אנחנו פלאנטאטורים ולא פילאנטרופים! אנחנו בעלי-מטעים ולא נדבנים. אם ועד-המושבה לא ירשה לחדש את העבודה הערבית, נתבע אתכם למשפט בפני ההנהלה הציונית והוועד הלאומי!"
"אם יש לפועל העברי מזל לשניים-שלושה ימי עבודה בשבוע, גם אז הוא משתכר בקושי שתיים-שלוש לירות בחודש. כל-כך מהר שכחתם את השבועה שנשבעו שפירא וראב בשם כולנו, כאשר ישבנו על הארץ ובכינו, ולפנינו מוטלים ההרוגים שנפלו בהגנה על המושבה?" מוכיח אותם גיסין. "אנחנו נשמור את אופייה העברי של המושבה. נשמור אמונים לזכר החללים!"
"כף רגלו של ערבי לא תדרוך במושבה, כל עוד הם חולבים את הפרות ששדדו מאיתנו," מוסיף אחד הצעירים.
"אתם מדברים – והערבים כבר עובדים, ויש שגם מתגנבים למכור ירקות במושבה," משיב גרשוני.
"אם מישהו יכניס אותם בחשאי לעבוד אצלו – אנחנו נבוא ונגרש אותם!"
"רבותיי, הבאתי לכם שלום עם כבוד, שמבוסס על פשרה," מסכם שפירא. "אם תחכו, ייפתחו לאט-לאט השערים בפני העבודה הערבית, בלי שלום, ובלי כבוד! האם בעיניכם זה יותר טוב? אני נשבעתי בחרב למלחמה, אבל לא נשבעתי שלא יהיה שלום!" הוא מקיש במקטרתו על השולחן.
*
פורים תרפ"ב, 1922.
מלווים בקולות הרעשנים הנשמעים כיריות, במצהלות ילדי המושבה המחופשים לדמויות מהמגילה ונראים כערבים קטנים, ובמבטיה העוינים של גברת הופמן הצולעת – נכנסים שיח' עלי מחמוד, והשיח'ים הזקנים והנכבדים של יהודיה, וקרובי ההרוגים, לחצרו של שפירא לסעודת השלום ולכריתת ברית השלום, במעמד באי-כוח המושבה ופקידי הממשלה הבריטים.
רק גרשוני אינו משתתף. הוא עובר על חמורו הגבוה, בחוץ, ומכריז באוזני כל מי שמוכן לשמוע אותו: "קודם בגלל הטיפשות שלו נהרג אבשלום, ועכשיו הוא עושה הצגה של שלום!"
*
חולפים שבועות אחדים, ובמוצאי היום האחרון של חג הרמדן מחזירה על פי המנהג משלחת של המושבה ביקור של שלום לכפר יהודיה. במשלחת כעשרים צעירים על סוסים ושפירא רוכב בראשם, ומבוגרים בעגלות. אליהם מצטרף גם שוחט שישחט את הכבשים לפי דיני ישראל.
ימים אחדים לפני כן מקבלים שליחי יהודיה רשות להיכנס למושבה כדי לקנות כלים חדשים לסעודת השלום החגיגית, שתהיה כשרה בתכלית הכשרות. בראש ובראשונה הם קונים צלחות, כוסות, מזלגות וכפות, אך מכיוון שמזג האוויר עדיין קר, מחליטים אנשי יהודיה שהבשר יוגש לאורחים מבושל ברוטב מרק, ומבקשים מהמוכר קערות גדולות. אין לו. אבל בתחילת החורף הכין מלאי גדול של סירי-לילה לקראת הלילות הקרים, ולא את הכל הצליח למכור, ועל-כן הוא ממליץ, במחירי מציאה, על סירי אמאיל כרסתניים וזולים.
המשלחת ליהודיה יוצאת בצהריים. שעות אחדות לפני כן יצא ליהודיה מטעם המושבה שליח מיוחד ועימו הדורון, עגל בן שנה, סוכר, קפה וטומבאק לנרגילה. בהגיע האורחים נוהרים לקראתם תושבי הכפר מתוך הסימטאות המוצלות גם בצהרי-יום, כשהם מתהדרים בתלבושתם החגיגית, הצבעונית, ומתבוננים בסקרנות אל הבאים. בקרב הילדים המתרוצצים ישנם אחדים בהירי שיער וכחולי עיניים.
האורחים מוזמנים לבוא לביתו הגדול של שיח' עלי מחמוד. האולם מקושט. על הרצפות שטוחות מחצלאות. על האצטבה העליונה, המסויידת בצבע כחול בהיר וטרי, מוכנים כלי-בית שונים, כוסות, צלחות, קערות. כבר בכניסה מתחילות לחיצות יד וברכות מכל צד, זקני הכפר, ואחריהם הצעירים. שפירא, שחביב ביותר על ערביי הסביבה, זוכה לנשיקות תכופות.
מתיישבים על המחצלאות, הרגליים חלוצות-נעל ומקופלות תחת היושב, וממול עומדים המקומיים. מוגש הכיבוד, קפה שחור, לימונדה, סוכריות, סיגריות ונרגילות. אפילו תה. בהגשה מתעסקים הכל, גם השיח'ים וזקני הכפר.
"מדוע אתם מטריחים את עצמכם?" שואל שפירא. "הלא יש לכם כאן צעירים שיכולים לשמש את האורחים!"
"אורחים נעלים כמוכם ראויים שנטרח לכבודם במו ידינו!"
בינתיים מברכים הכל על הזבח, המוכנס לבישול בדוודי-נחושת מפוייחים. בחוץ ששון ושמחה. גברים רוקדים לקול החליל. הנשים מסתלקות הצידה ונחבאות בפינות. הריקודים הם חד-גוניים וממושכים מאוד, עד שהרוקדים נופלים לבסוף מעייפות. הזמן עובר בברכות ובנשיקות, שחוזרות ונשנות כאשר האורחים קמים כל פעם לכבוד כניסת כל שיח' ושיח' מן המארחים; האחים-לגזע מפזרים בנימוס זה לזה תהילות ותשבחות, שותים לימונדה ומעשנים נרגילה, גם שפירא.
לבסוף מכניסים את הבשר המבושל. בתוך סירי-לילה כרסתניים, מלאים מרק שמנוני, צפות חתיכות חומות ולבנבנות של בשר, ולצידם בקערות גדולות הררי אורז לבן ופיתות חמות שנאפו בחצר. הפתח-תקוואים רואים זאת ואינם מסוגלים לטעום דבר.
שואל שיח' עלי מחמוד את שפירא: "מדוע היהודים לא אוכלים? הלא השוחט יהודי. הכלים חדשים. יודעים אנו שבכל הימים אין אבי היתומים שיח' איברהים-מיכו אוכל בשר מחוץ לביתו, כי חזקה עליו מצוות דת, אבל היום הזה כולו כשר."
מה לעשות? הרי אי-אפשר להעליב את המארחים בסירוב לאכול! שפירא שולף את פומית הנרגילה מפיו, מכה יד אל מצחו ואומר: "אוי ואבוי, שיח' עלי מחמוד אחי, כאשר קבענו את הביקור אצלכם, איך יכולנו לשכוח שיש לנו היום חג שלא אוכלים בו בשר!"
"איזה חג?" שואל שיח' עלי מחמוד בחשד. "חג הצום הגדול שלכם כבר היה, והחג שאסור עליכם הלחם, עוד לא הגיע."
"חג של צום קטן," מסביר שפירא.
"מה שמו ונדע?" שואל השיח'.
"עיד אל-נאכטופ," משיב שפירא ודבריו, המשלבים ערבית ואידיש יחד, יוצרים חג חדש, חג סיר-הלילה. "לכם הרמדן, ולנו חג לזכר נבי נאכטופ, והלא בזכות הנביאים ומצוות הדת, חיים כולנו כבני-אדם."
הפתח-תקוואים משתדלים שלא להישיר מבט איש לעיני חברו, כדי שלא לפרוץ בצחוק. מהלך הטקס אינו נפגם. ממילא הכינו המארחים למחמירים שבאורחים ביצים שלוקות. הידיים עסוקות בפיתות ובאורז. מגישים לכל אחד קערית מים לשטיפת האצבעות. האורחים פותחים בסעודה, והמארחים אינם משתתפים בה תחילה, תפקידם לשמש את האורחים, ורק לאחר שיסיימו, יאכלו גם הם, מזקן ועד צעיר.
בסיום הסעודה פונים האורחים לחזור לבתיהם, אך השיח'ים מבקשים מהם ללכת יחדיו לקבר הנביא יהודה, לשאת מדברותיהם על ענייני היום. האורחים הולכים, ועימם כל בני הכפר מקטן ועד גדול.
הכל נכנסים לחצר הקבר הקדוש, בקצה הכפר, סמוך לבית-הספר. הם עומדים בעיגול צפוף דוממים ומחרישים. המורה, שיח' עלי דיריני, אחד מכוהני-הדת של הכפר, אומר: "נתכבדנו כבוד גדול. זקני כפר מלאבס מבקרים אותנו בחג האביב. לחג הזה, החשוב כשהוא לעצמו, נוסף עוד חג, חג של יחס ידידותי חם ולבבי. אנחנו מקווים שהיחס הזה יתמיד ויעבור לבנינו אחרינו, ושום עניין לא יקדיר את שמינו הבהירים, ושום כוח בעולם, לא חיצוני ולא פנימי, לא יעכיר את רוחנו. יחי אבו אל-יותומה שיח' איברהים-מיכו, תחי פתח-תקוה ותחי יהודיה!"
והכל מריעים: "יעיש מלאבס! יעיש יהודיה! יעיש אבו אל-יותומה!"
אחריו קורא דבריו מהכתב, בערבית נמלצת, תלמיד בית-הספר, מוסה אבן אבו-קרוקוש: "אתם, בני פתח-תקוה הנאספים כאן, מזהירים ככוכבים ברקיע השמיים וכולכם מאירים על הארץ וכולנו צריכים לשאוף למטרה אחת – לשלום ולאחדות. אם מטרה זו תהיה לנגד עינינו תמיד, אז שום כוח בעולם לא יוכל להזיק לנו. אנחנו בארצנו זאת בני אלוה אחד אנו, ולמרות שהדת מפרידה בינינו, הלבבות צריכים להיות מאוחדים. אל נא תראו את עצמכם כבני המערב ואותנו כבני המזרח – גם אתם בני מזרח אתם כמונו, ואם אנחנו, בני המזרח, נתאחד – ננצח את המערב! אם המנהיגים שלכם ושלנו יהיו מאוחדים תמיד כמו היום, שמש ההצלחה תאיר לנו לעד, ושום רוח בעולם לא תזיז אותנו ממקומנו. יחי אבו אל-יותומה! תחי פתח-תקוה! תחי יהודיה!"
ושוב מריעים הכל.
שפירא מסיים את המעמד באומרו: "אנחנו שכנים זה ארבעים-וחמש שנה, וכל הזמן עבדנו יחד כדי להיטיב ולהפרות את אדמתנו, וביום הגדול והחגיגי הזה, שדתכם גזרה עליכם לסיים את צום הרמדן, ודתנו גזרה עלינו את עיד אל-נבי נאכטופ – כאן, ליד הקבר הקדוש של נבי יהודה בן יעקוב אבינו בן איסחק אבינו בן איברהים אל-חליל אבי-האבות הקדושים לכם ולנו – כאן עומד בית-הספר שלכם, שאנו מקווים שהתורה שתלמדו בו את בניכם, היקרים לנו כבנינו, תהיה האהבה והאחווה והכבוד לשכנים, ממש כשם שאנחנו מלמדים את ילדינו, היקרים לנו כילדיכם, בבתי-הספר שלנו, שישתדלו בהפרחת ארצנו המשותפת, וזאת לטובת כולנו יחד. תחי יהודיה! תחי פתח-תקוה!"
דבריו, הנאמרים בערבית, מעוררים מצד הערבים קריאות "יעיש" ומחיאות כפיים סוערות ונשיקות ידיים לנואם, והפתח-תקוואים נפרדים לשלום מאת שכניהם מדרום, וחוזרים למושבתם.
המשך יבוא