מקובל לומר, שהאופק הרחוק ביותר של פוליטיקאי הוא הבחירות הקרובות. השיקול היחיד המניע אותו הוא אלקטורלי, אישי. שלעולם – כאשר הוא יעמיד זה מול זה אינטרס פוליטי קצר מועד, שתשואתו האלקטורלית בבחירות הקרובות, מול האינטרס הלאומי רחוק הטווח, שאולי יניב פרי בעתיד הבלתי נודע, הוא יבחר בטווח הקצר.

באשר לתקיפת תכנית הגרעין האיראני – יש הסכמה אחת ויחידה בין תומכים, מתנגדים וכל מה שבאמצע, והיא שבטווח הקצר ישראל תשלם מחיר כבד על התקיפה. המחלוקת היא האם המחיר הזה יניב את התמורה המצופה ממנו בטווח הרחוק, והתשובה על השאלה הזאת תיוודע עוד שנים רבות.

לפיכך, אין ספק שהשיקול האלקטורלי הרציונלי היחיד הוא לא לתקוף. אין ספק, שהחלטה לתקוף את הגרעין האיראני, היא החלטה מוטעית בעליל מבחינת השיקול הפוליטי האישי של מקבלי ההחלטות. אין ספק, שכל יועץ פוליטי ילחש לאוזניו של נתניהו, שמוטב לו לדחות את ההכרעה למשמרת של הבא בתור, או למצער לקדנציה הבאה.

אז למה, לכל הרוחות, מאמרי ההסתה נגד נתניהו וברק מאשימים אותם שהם "מסכנים את קיומה של מדינת ישראל ומסבכים אותה בתסבוכת נוראה ויגרמו לאלפי אבדות בהרפתקה המטורפת" וכו', אך ורק מ"שיקולים אלקטורליים אישיים"? איזה שיקולים אלקטורליים בדיוק?

ואפרופו הסתה. אחרי המאמרים בעיתונים, כבר הגיע השלב של תמונת אהוד ברק במדי אס.אס. אני מקווה מאוד שיחידת האבטחה של השב"כ מהדקת את חגורת האבטחה סביב ראש הממשלה ושר הביטחון.

2. האתגר המדיני של שלי יחימוביץ'

בניצחונה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, קיבלה שלי יחימוביץ' את המנהיגות על מפלגה מקרטעת, מדשדשת וחבוטה, שהסקרים מנבאים לה מנדטים ספורים. בחלוף שנה, מפלגת העבודה בראשותה הינה האיום האופרטיבי היחיד על השלטון. זהו הישג פוליטי ומנהיגותי אדיר, הראוי להערכה מצד תומכיה ומתנגדיה.

מה במנהיגותה של שלי יחימוביץ' הוביל להישג הזה? ראשית, העובדה שהיא מדברת אידיאולוגיה ומקרינה אמונה בדרך ודבקות בה, בעידן של פוליטיקה צינית הרואה באידיאולוגיה נטל. על כך ניתן להוסיף את היושרה המאפיינת את התנהלותה, אף שזו נסדקה במקצת במעורבותה בתרגיל נתניהו / הנגבי.

שנית, דרכה הכלכלית חברתית, דרך מדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית. זה כמה עשורים, שהמערכת הפוליטית כולה משדרת, בנושא זה, על גל אחד – הגל הניאו ליברלי, והמחלוקת בין המפלגות הינה על "מי יעשה זאת טוב ויעיל יותר," כאשר האופוזיציה התורנית מציגה קו "חברתי" של חמלה ודאגה מסוימת לשכבות החלשות, והקואליציה התורנית מאשימה אותה ב"פופוליזם חברתי".

שלי יחימוביץ', עוד כעיתונאית, ומרגע כניסתה לפוליטיקה – כפוליטיקאית וח"כית, נשאה דגל חברתי כלכלי מובהק, חלופי. היא הקדימה את המחאה החברתית ואת הטרנד של תפיסת טרמפ פוליטי על הגל הזה. היא בקיאה מאוד והישגיה הפרלמנטריים בתחום משמעותיים.

שלישית, במשך ארבעה וחצי עשורים, סוגיות החוץ והביטחון ניצבות בראש סדר היום הלאומי ללא עוררין, והן המגדירות את הפוליטיקה הישראלית, את החלוקה הגושית ואת הגדרות ה"שמאל"/"ימין". שלי יחימוביץ' העמידה את הסוגיה הכלכלית-חברתית על ראש שמחתה, עימה התמודדה וניצחה במפלגתה, וגם כיו"ר המפלגה היא דבקה בדרך זו. משמעות הדברים, היא אמירה שהצדק החברתי הוא נושא קיומי, הוא מהותי לחיינו לא פחות משאלת הגבולות, והוא מרכיב בביטחון הלאומי לא פחות מכוחנו הצבאי.

רביעית, שלי יחימוביץ' בלמה את ההיגררות של מפלגת העבודה לנישה של מרצ ב'. היא נושאת בשורה ציונית, השפה שלה ציונית, היא יוצאת נגד הפוסט ציונות, נגד הסרבנות. היא יצאה נגד הטרנד של תמיכה בדב חנין לראשות עיריית ת"א, בשל היותו אנטי ציוני ומסית לסרבנות. היא הביעה תמיכה בסיורי התלמידים לחברון. והחשוב מכל – היא יצאה בתוקף נגד שיח השנאה בכלל, וכלפי המתנחלים בפרט, ונגד השיטה הנפסדת של האשמת המתנחלים בבעיות הכלכלה והחברה בישראל. היא חידדה את עמדותיה הללו סמוך לבחירות המקדימות, ובכך ביקשה וקיבלה מנדט מחברי מפלגתה לדרך הזאת.

כל אלה הביאו להצלחתה הפוליטית הגדולה של שלי יחימוביץ' עד כה. אולם ברגע שהיא הגיעה לפוזיציה של מועמדות לראשות הממשלה, האתגר הבא שלה הוא עיצוב דרכה המדינית של מפלגת העבודה. מן הראוי שגם כאן, היא לא תלך בתלם החרוש, אלא תחולל שינוי.

כאשר היא נשאלת על עמדותיה המדיניות, מביעה יחימוביץ' תמיכה ב"מתווה קלינטון", שהוא למעשה מתווה ברק, שהמציא אותו, או מתווה ברק-אולמרט, על שם שני ראשי הממשלה שפעלו על פיו. מדובר במתווה של נסיגה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" מזעריים, כולל חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכד'.

זו אינה דרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. מפלגת העבודה דגלה, מאז מלחמת ששת הימים, ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, ושללה את שתי גישות "אף שעל" – זו המתנגדת לנסיגה מאף שעל, וזו המתנגדת להשארת אף שעל בידי ישראל. תנועת העבודה דגלה בוויתור על אזורים צפופים באוכלוסייה פלשתינאית בהסכם שלום, והתנגדה לנסיגה מאזורים שאינם עתירי אוכלוסייה, אזורי התיישבות וביטחון. מימי אשכול ועד ימי רבין, מפלגת העבודה דגלה בדרך זו, ועמדה על גבולות בני הגנה, כלומר שליטה על בקעת הירדן. את הדרך הזו, הציג בצורה מפורטת יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו.

מי שסטה מן הדרך הזאת היה ברק, ובעקבותיו הלכה מפלגתו כולה. מה גרם לשינוי? ההכרה בכך שאין פרטנר לרעיון הפשרה הטריטוריאלית, הובילה לניסיון לרצות את הפלשתינאים בגישה של "שלום בכל מחיר". משגם הניסיון הזה לא מצא פרטנר ולא קידם במאומה את השלום, אלא להיפך, מן הראוי ששלי יחימוביץ' תחזיר את מפלגתה לדרכה ההיסטורית.

ובראש ובראשונה, מן הראוי שתחזור לדרכה של תנועה העבודה בנושא הגולן. מפלגת העבודה היא שיזמה את ההתיישבות בגולן, על מנת להבטיח שהגולן יהיה ישראלי, ותנועות ההתיישבות שלה היו הראשונות להגשים דרך זו. את השינוי בדרכה של מפלגת העבודה בנושא הגולן והנכונות לנסיגה, הוביל יצחק רבין, בקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה. היום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאילו נסוגונו מהגולן, יתכן מאוד שכוחות אל-קעדה והג'יהאד האיסלאמי היו יושבים היום בחוף הכינרת.

לנוכח השינויים בסביבה, הגיעה השעה שמפלגת העבודה תחזור לעצמה ולדרכה. זהו האתגר הגדול של שלי יחימוביץ'. זה השינוי, שאם תנהיג אותו במפלגתה, היא תהיה ראויה להנהיג את מדינת ישראל.