נשלח למדור המאמרים של עיתון "הארץ" ב-12 באוגוסט 2005,

ולמיטב זיכרוננו לא פורסם, כי כבר אז, לפני 7 שנים – היה העיתון מלא בגאונים הקבועים, שרק אחד מהם היכה לאחרונה על חטא הטיפשות והיוהרה שלו. המאמר מובא כאן ללא שינוי.

ברגעים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, כאשר היה חשש שקו ההגנה האחרון ברמת הגולן ייפרץ, והשיריון הסורי יזרום לעמק הירדן בניסיון לחתוך את הארץ לשניים ולסכן את שדה-התעופה ברמת דוד, הורה שר הביטחון משה דיין לחמש את טילי יריחו ולהביא זאת לידיעת האמריקאים, שיביאו זאת לידיעת הרוסים, שיביאו זאת לידיעת הסורים.

כל זאת לפי מקורות זרים בלבד, וכתבתי על כך בצורה די מפורשת, חרף הגבלות הצנזורה שגם חתכה והורידה קטעים אחדים (שכבר הופיעו כידיעות מחו"ל בעמוד הראשון של "הארץ" בשעתו) – בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997), ובוודאי לא הייתי ראשון וגם לא אחרון שסיפר על כל אלה.

למזלנו הצליח צה"ל, באמצעים קונוונציונאליים ובקרבות קשים שגבו מחיר דמים כבד, לעצור את השיריון הסורי במלחמת אוקטובר 1973 מבלי להזדקק לאיום המיניסטריאלי של השימוש בפוטנציאל הישראלי האחר. כאשר כתבתי את הביוגראפיה של דיין, ונוכחתי בהתקפות הקשות והמעליבות (גם אני הצטרפתי אז למתנגדיו החריפים) שבהן עמד אחר המלחמה בגלל אזהרתו במהלכה מפני "חורבן בית שלישי", שנאמרה בדיוק בהקשר הזה – שמתי לב כי בשום מקום שבו קראתי עליו וממנו, כולל זיכרונותיו-שלו, הוא אינו מזכיר את האיום הפוטנציאלי האחר של ישראל אלא רק את מלחמת הגבורה של צה"ל. והרי היה יכול להוריד מעל עצמו הרבה קיטרוגים והאשמות אילו רק הסביר מה בדיוק היה האיום ב"חורבן בית שלישי" שהביא אותו להורות על חימוש טילי יריחו, שבכך, דומה, לא הודה בשעתו.

דיין התעלם מהעלאת הסוגייה העמומה הזו משתי סיבות. האחת, הוא לא רצה לפגוע בלוחמים, החיים וההרוגים – ולהוריד מערך הניצחון הקונוונציונאלי של צה"ל, גם לגבי לחימות ומלחמות בעתיד, גם כדי שלא ייווצר אצלנו הרושם שבמקרה הכי גרוע, אם אפילו חיל האוויר לא יוכל לסכל פלישת אוייב – אפשר לסמוך בנקל על אמצעים אחרים, מיניסטריאליים.

והסיבה השנייה היתה אחריותו הממלכתית של דיין, מעבר לכל שיקול של "טיהור שמו" – אחריות לשמירת העמימות הישראלית בנושא – כדי שלא לשחוק את כוחה המרתיע של ישראל בעתיד. מוטב לא לתת פומבי לעובדה שישראל כבר עמדה פעם במצב שבו היה עליה לאיים בשימוש בנשק לא קונוונציונאלי.

מה היה קורה אילו השיריון הסורי אכן היה קרוב לפרוץ לעמק-הירדן ולעמק-יזרעאל, לכבוש את רמת דוד, ולאיים על חיפה? – ובה-בעת האיום בחימוש טילי יריחו, בהנחה שעומד לקרות הגרוע מכל – לא היה מרתיע את הסורים מכיוון שאיראן כבר היתה מצויידת בטילים ארוכי-טווח נושאי ראש נפץ גרעיני ומאיימת בפעולת תגמול על מרכזי האוכלוסין בישראל?

האם היינו יכולים להרשות לעצמנו אפילו איום-בלבד בהתלקחות גרעינית – התלקחות שתביא להרס מרכזי האוכלוסין בסוריה, בישראל ובאיראן? שואה בקנה מידה עולמי! – או שהיינו צריכים לחרוק שיניים ולהילחם שוב רק באמצעינו הקונוונציונאליים, וללא כל מטריית מגן אחרת, זו שהיתה עד אז אולי המחסום היחיד בשיקולי אויבינו מתוך ידיעתם הנחרצת לכך שאי אפשר להשמידנו?

בתקופה הקרובה, כאשר עיראק כבושה בידי האמריקאים, ויש לנו שלום עם מצרים וירדן, נראה תסריט בלהות זה רחוק מאוד. אבל המזרח התיכון הוא אזור שיכול להשתנות בתוך שבועות אחדים מן הקצה אל הקצה, כולל השלום עם מצרים וירדן באם יעלו שם לשלטון משטרים אחרים, וכולל נסיגה של האמריקאים מעיראק.

וכמו בטרור המוסלמי הקיצוני, מדינות אירופה וארה"ב יבינו את מלוא הסכנות לשלומן ולשלום העולם רק לאחר שהאיום הגרעיני האיראני יפגע גם בהן ולא רק בישראל, ויש לקוות כי דרום-רוסיה – לרוסים ולרפובליקות של ס.ס.ס.ר לשעבר, ואוצרות הנפט של סעודיה, כווית ועיראק – לאמריקאים – יהיו יקרים מדי מכדי להפקירם לאיומי הטרור הגרעיני האיראני. ושלא יסמכו רק עלינו שנשרוף עבורן את הערמונים האיראניים.

אך מה אם האיום הגרעיני האיראני יתבע מאיתנו "רק" את חזרתנו לגבולות 67' ומתן זכות שיבה ל"פליטים" הפלסטינים לישראל שבגבולות הקו הירוק? הלא לתביעות אלה כמעט כל מדינות אירופה מסכימות, והאו"ם, והנאורים שלנו, ומצרים וירדן, וסעודיה?

גם זו דרך לחיסול הדרגתי של ישראל.