על ספרו של עו"ד בני דון-יחייא

"תורת היחסים – נשים וגברים ומה שביניהם"

ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2012, 189 עמ'

על העטיפה האחורית של הספר שלפנינו נכתב: "פניה המוארות והפחות מוארות של הזוגיות, שנחשפו על מגוון צורותיהן בספרו הקודם של בני דון-יחייא 'במשפחות הכי טובות', שבות ונחשפות גם בספר זה."

הייתי אומר שאף יותר מכך – הספר שלפנינו הוא מעין תאום של הספר הקודם מבחינת התבנית: בכל אחד משני הספרים יש 15 סיפורים בני עמודים אחדים, כל סיפור מתחיל באמרת כנף של אישיות בתחום התרבות או הפוליטיקה, אחרי כל סיפור מופיע סיפורון עם אפיזודה אישית של בני דון-יחייא מניסיונו כעורך דין מוביל בדיני משפחה, וכל סיפור מסתיים בפואנטה, בתפנית.

בספרו הקודם הוא אף פירט מי היו מוריו בבנייה זאת של סיפוריו, ביניהם או הנרי סומרסט מוהם, קארל צ'פאק, אנטון צ'כוב, קורט וונגוט, גי דה מופאסאן, רואלד דאל. נאמן לאהבתו והערצתו ליוצרים הנ"ל, מטרתו היתה לחבר "סיפורים הממריאים לעבר סיום מפתיע – כפי שקורה, לא אחת, בחיים עצמם."

הספר הקודם זכה להצלחה רבתי בקרב ציבור הקוראים, והיא נבעה מכך שהספר מנגן על הנימים העדינות ביותר של חיינו שעניינן הזוגיות, על רגעי האושר שהיא מעניקה, ועל רגעי המשבר שפוקדים כמעט כל אחד מאיתנו. בחושו הבריא לרחשי לב הקורא, החליט בני דון-יחייא שסוס מנצח אין מחליפים. וכמו בספרו הקודם חשוב לו גם בסיפורים בספר זה, כדבריו בפתח הספר, "להאיר את החסד והחמלה ואת האחווה האנושית, המתגלה אצל בני אדם בהתנהלותם הזוגית והמשפחתית."

כאמור, גם בספר שלפנינו 15 סיפורים ועוד 15 סיפורונים משעשעים למדיי ומרגשים, שבכולם יש מהפך המאפשר לאיזה צדק עלום לחדור אל ההוויה הטובה או הרעה שאליה נקלעים הגיבורים. וצריך לציין כבר כאן כי בחירת אמרות הכנף ברישא של כל סיפור היא ממש מלאכת מחשבת.

לדוגמה: בסיפור "האפודה" מסופר על גבר שהשקיע את זמנו בטיפוח הכבשים שבמשקו יותר מאשר באישתו. במהלך הסיפור נודע לקורא שיש לו קשר עם אישה אחרת. כשהדבר נודע לאישתו החוקית, היא יוצרת נגדו חזית אחת עם אשת החיק. והרי אמרת הכנף המבריקה שבראש הסיפור, ציטוט מאן לנדרס: "מי שמתחתנת עם גבר שבגד איתה באישתו, תהיה נשואה לגבר שבוגד באישתו."

דוגמה אחרת: בסיפור "אני כבר אסתדר" מסופר על בעל חשדן באופן חולני כלפי אישתו, וזו, שנמאס לה מהזוגיות הבעייתית, מביימת מהלך מתוחכם כדי שהצעת הגירושים תבוא מצידו. הציטוט בראש הסיפור היא של וודי אלן: "אישתי חושבת שאני חטטן, זה, בכל אופן, מה שהיא כתבה ביומן הסודי שלה."

כל אמרת כנף שמופיעה כמוטו לסיפורים הולמת אותם כמו כפפה ליד (בין המצוטטים: ביל קוסבי, האמפרי בוגארט, מארק טוויין, פיטר יוסטינוב, גי דה מופאסאן, דורותי פארקר, סטיפן ליקוק, א"מ פורסטר, ר' נחמן מברסלב).

נושאי הסיפורים שונים ומגוונים: חתן שנעדר ממסיבת האירוסין המושקעת של בחירת ליבו ואימה – בתירוצים מצוצים מן האצבע, ומה מסתתר מאחורי ההיעלמות; בעל המתלבט אם להתגרש מאישה טובה, אבל השגרה מציקה לו, ועורך הדין מזכיר לו את עצת חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו; אם מחפה על מעשיו של הבן, ומעשה זה ממיס את ליבו של הבעל בנפרד; בעל שמדיר את גרושתו מהרכוש המשותף, נאלץ להתעשת ולהתגמש בשל תפנית מפתיעה; גבר מצליח להחזיר לעצמו אהובה מלפני עשרים שנה (בינתיים גרושה ואם לילדים) באמצעות "תעודה" המוטבעת בבטון המדרכה, ועוד.

כאמור, לאחר כל סיפור יש אנקדוטה מחוויותיו של המחבר בפרקטיקה שלו כעורך דין. אנקדוטות אלו הן באורך של עמוד בלבד, והן מאפשרות הצצה אל עולמם המחוייך או הקודר של לקוחות, והרי עיקרה של הספרות – אם נודה או לא – היא הצצה אל עולמו של הזולת, ומי כעורכי דין, פסיכולוגים וחוקרים פרטיים – ניחנו בהזדמנות להציץ אל תוך נשמותיהם של בני האדם? אלא מה? לא לכל אחד יש גם הכישרון לחלוק את החוויות האלו עם אחרים באמצעות הלשון. בני דון-יחייא, שזה ספרו השמיני, ניחן בכישרון הזה – כתיבתו משעשעת ומלאת חן, וכפי שהוא מבטיח בפתח דבר – הקורא זוכה להפתעה בסוף כל סיפור.