הדוגמאות שהביא עפר גביש (עפר גביש לנעמן כהן על המנהיגים היהודיים בשואה, גיליון "חדשות בן עזר" 769) רק מוכיחים את העובדה שהמנהיגות היהודית ברחה.

מרדכי אנילביץ' לא היה מנהיג יהודי. הוא הפך לכזה בגלל בריחת המנהיגות. עם תחילת מלחמת העולם השנייה היה מרדכי אנילביץ, יליד 1919, בחור צעיר בן 20. רק מתוקף היעדר המנהיגות נהפך בחור בן 20 למנהיג המרד מגטו ורשה.

אוטו הירש קיבל אשרה לארה"ב אך לא הספיק לצאת, ועונה למוות ע"י הגרמנים במטהאוזן 1941.

אדם צ'רניאקוב לא היה כלל מנהיג יהודי. הוא היה יהודי מתבולל שרק הגרמנים הפכו אותו למנהיג כאשר מינו אותו לעמוד בראש היודנראט. המנהיגים היהודים האמיתיים שכיהנו עימו ביודנרט, שהיו אנשים בעלי מעמד ציבורי מוכר, ודמויות בולטות בגופים פוליטיים יהודיים מלפני המלחמה, בהם מרדכי שמואל זיגלבוים (הבונד), אפולינרי הרטגלס (מראשי הציונים), יצחק (איצ'ה) מאיר לוין (מראשי "אגודת ישראל"), ועוד – ברחו ונמלטו.

שמרקה קצ'רגינסקי לא היה מנהיג יהודי. הוא היה עיתונאי ומשורר. קצ'רגינסקי היה קומוניסט, ואנטי ציוני קיצוני, ששרד בשואה, ובחר בשכל לא להישאר תחת שלטון קומוניסטי, ולהגר לארגנטינה.

הצנחנים העבריים ובהם חנה סנש עם כל הכבוד להם, לא היו מנהיגים יהודים.

עופר גביש כותב: " זה נראה די מטופש לערוך את הרשימה הממש-ממש חלקית הזו."

הוא צודק.

2. ברל כצנלסון על השליחים שנמלטו לארץ

כאשר כל שליחי התנועות החלוציות עזבו את שליחותם, וחזרו לארץ, ברל כצנלסון היה נרעש כולו, ורתח מזעם. ברל ביקר קשות את השליחים החוזרים, הוא לא היה יכול לשכוח את הלילה שלאחר פיזור הקונגרס הציוני בג'נבה, כאשר עמד נפעם מן העמדה הנערצת של שליחי "החלוץ", שהחליטו פה אחד לחזור לארצות שליחותם. עתה, שלושה חודשים בלבד לאחר הרגע החגיגי ההוא, נטשו כולם את שליחותם וחזרו לארץ.

ברל התפרץ נגדם: "על שליחיה של תנועת העבודה להיות מוכנים למות על קידוש השם בפולניה!"

ברל ראה בחזרתם של שליחי "החלוץ", בגידה בשליחותם ובמיוחד בחניכיהם. הוא לא השתכנע מההתנצלויות של השליחים, כי לא נשארו בפולניה משום שראשי התנועה החלוצית שם, צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואחרים, ביקשו מהם לחזור. לא פחות מכך, היה ברל מזועזע מהעובדה שהשליחים הגיעו לדעתו לשיא השיאים של השפלה רוחנית, כשהעתירו שבחים על דמות "האדם החדש" שראו כביכול בברית-המועצות, שדרכה עברו בשובם לארץ.

3. דיין: "המצב אף חמור יותר משחשבתי"

אהוד בן עזר שלום.

בהמשך לדבריך: "ברגעים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, כאשר היה חשש שקו ההגנה האחרון ברמת הגולן ייפרץ, והשיריון הסורי יזרום לעמק הירדן בניסיון לחתוך את הארץ לשניים ולסכן את שדה-התעופה ברמת דוד, הורה שר הביטחון משה דיין לחמש את טילי יריחו ולהביא זאת לידיעת האמריקאים, שיביאו זאת לידיעת הרוסים, שיביאו זאת לידיעת הסורים. כל זאת לפי מקורות זרים בלבד."

יש לדברים גם מקור ישראלי. בספרו של נפתלי לאו-לביא, "עם כלביא", י-ם 1994, עמ' 276, הוא כותב:

"בשעות הערב של היום השלישי למלחמה ישבנו ארבעה מעוזריו הבכירים של דיין בחדר של מנהל לשכתו, חיים ישראלי. היה זה אחרי כישלון ההתקפה של אותו בוקר, ה-8 באוקטובר, ליד התעלה. דלתו של החדר הצר נפתחה, ודיין, שנראה מותש, הצטרף לקבוצה. 'המצב חמור אף יותר משחשבתי אני, הפסימיסט הידוע, ואם לא תחול תפנית ביומיים הקרובים, שתחזיר לנו את היוזמה, נצטרך להפעיל תגובה אחרת וכואבת,' השיח כאילו לעצמו."

בראיון ב"מעריב" מיום 30.9.03, עמ' 15, לפני שידור תוכנית בערוץ 8, הבהיר לביא את דבריו: דיין העלה את האפשרות של שימוש ב"אמצעי הכואב ביותר". לביא מספר שהוא וחיים ישראלי הבינו שהכוונה לכוננות גרעינית.

אהוד: העובדה שגם כאן אצלך אין הדברים נאמרים במפורש – מוכיחה הן על הצנזורה שהוטלה על הצעדים המשוערים ההם של דיין, שאותם למדתי בספרי "אומץ" רק ממקורות זרים, ובסופו של דבר גם ספרי זה עבר צנזורה ונמחקו ממנו דברים בנושא – וכן על רתיעתו של דיין עצמו מלהזכיר את "האופציה הגרעינית" – כדי שלא לפגוע בכושר ההרתעה בנשק קונוונציונאלי של צה"ל.