סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק עשרים ושניים

...וזבח השלום עם שבט אבו-קישק מצפון

עוד מעט תימלאנה שנתיים לשבתו של שיח' שאקר אבו-קישק בבית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, בחברת רוצחים ופושעים. הבטחות ידידיו, מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי, כי "הממשלה איתנו", בלשונם – "אל-דאוולה מענא!" – אינן מתממשות. הם פונים בשמו לנציב העליון בבקשת חנינה, ומקבלים תשובה:

"תעשו שלום עם פתח-תקוה, ואז תתקבל החנינה. אינני יכול להעליב את הנפגעים ולסלוח לאויביהם, כל עוד לא סלחו להם הם עצמם."

עם זאת מבקש הנציב מאנשי-ביניים לרמוז לפתח-תקוואים: "הלחץ למען החנינה גדול מאוד. אם תסרבו להשלים עם שבט אבו-קישק, קשה לדעת כמה זמן אוכל לעמוד נגדו."

*

ביום רביעי, ה-20 במרס 1923, מבקר הנציב העליון בבאר-שבע. הוא חונך מצבת זיכרון לגנרל אלנבי, כובש הארץ מידי התורכים, ואמור לתת ברכתו להקמת מועצת השיח'ים של בידואי הנגב. לאחר חנוכת המצבה מזמין הנציב לסעודה את כל השיח'ים של האיזור. קודם שהם נכנסים, נדברים ביניהם השיח'ים, וכאשר מגישים לפניהם את המטעמים, מסרבים כולם לאכול, והשיח' פריח אבו-מדין הזקן, ראש השיח'ים של מחוז באר-שבע, קם ופונה לנציב:

"חדרת אל-מנדוב! כלומר כבוד הנציב, בשמי ובשם כל השיח'ים הבידואים אני מודיע לך, שלא נטעם מהמאכלים האלה, עד אשר תמלא בקשה שלנו."

"ומה היא?"

"לתת חנינה לאחינו, שיח' שאקר אבו-קישק!"

"כבוד השיח' אבו-מדין, שיח' אבו-קישק אינו בן מחוז באר-שבע, ואתה ואנשיך אינכם יכולים להתערב בעניין שאינו נוגע לכם."

"השיח' אבו-קישק הוא בן ארצנו ודתנו, וגבולות המחוזות אינם יכולים להפריד בין אחים. לא ניגע באוכל כל עוד לא תתמלא בקשתנו."

במצב שנוצר נאלץ הנציב לגלות את כוונותיו: "אני לא מתנגד לחנינה, אך רק לאחר שמשפחת אבו-קישק תשלים עם פתח-תקוה, אוכל למלא את בקשתכם."

"אנחנו ערבים בעד שיח' שאקר, שהוא עצמו יבוא לבקש שלום מפתח-תקוה, מיד לאחר צאתו לחופשי. ואם יסרב, חדרת אל-מנדוב, אני נשבע לך שאנחנו במו-ידינו נחזיר אותו חזרה לבית-הסוהר ולא נבוא יותר בשום בקשה כזו אליך!" אומר שיח' אבו-מדין.

הנציב אינו זז מעמדתו: "קודם שיבקש שלום, ואחר-כך יבוא השחרור."

מתעקשים גם שיח' אבו-מדין ועמיתיו: "אנחנו מוכנים לערוב בשמונה אלפים לירות מצריות, ומבטיחים שלאחר שיצא אבו-קישק ממאסרו, ניקח אותו לבקש שלום מאויביו, כמנהג הערבים."

לבסוף נאלץ הנציב להסכים לתנאיהם, והם יושבים לסעוד עימו.

*

למחרת, ביום חמישי, מודיעים טלפונית למושבה שעל שפירא ופסקל לבוא עוד היום לתל-אביב, לפגישה עם קולונל קיש. לויטננט-קולונל פרדריק קיש היה קצין קרבי במלחמת העולם, חבר המשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריס ב-1919. הוא מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, וחבר ההנהלה הציונית. בתוקף תפקידו הוא מקורב לשלטון הבריטי.

"עלי להודיע לכם בשורה לא משמחת," אומר קיש ומספר להם על ההבטחה שנתן הנציב העליון לשיח'ים של באר-שבע, לשחרר את אבו-קישק לפני השלום.

השניים מתרגזים מאוד. שפירא מרים קולו ומכה בכעס על השולחן. "דבר כזה אסור היה שיקרה!"

"מה אתם מאשימים אותי? אני רק מספר לכם מה שקרה. הנציב העליון עשה מה שעשה על דעת עצמו, לא התייעץ עם גנרל דידס, לא איתנו, חברי ההנהלה הציונית, ולא שאל מישהו מכם אם אתם מסכימים לכך."

"פתח-תקוה בוודאי לא תסכים. שחרור אבו-קישק לפני שביקש סליחה ושלום – יהיה אסון למושבה ועלבון ליישוב העברי כולו," אומר פסקל.

"הוא כבר יצא לחופשי, או שעדיין יושב בכלא?" שואל שפירא.

"מה השאלה? אם הנציב הבטיח – נגמר העניין."

"לא. אם טרם יצא – אני אעצור בעדו מלצאת!"

"על מה אתה מדבר?"

"שמעו, לא יצאתי מדעתי. אבל אני מרגיש שאני אוכל לשכנע את הנציב, שבקשת השלום מוכרחה לבוא לפני החנינה," אומר שפירא.

*

רק בשבת אחר-הצהריים מגיעים חברי ועד-המושבה אל ביתו של שפירא, על פי בקשתו, לשמוע מפיו את דברי הקולונל קיש.

"מה יש לעשות? הפסדנו," הם אומרים ביאוש.

"אני מבקש מכם הסכמה שאצא לירושלים אל הנציב העליון, ואם שיח' שאקר עוד לא יצא לחופשי, אני אסדר שיעכבו אותו בכלא לעוד זמן מה."

"בעצמך סיפרת שקולונל קיש אמר לך שאין מה לעשות."

"רבותיי, גם אם לא תסכימו אני נוסע, ואני לא צריך יפוי-כוח מכם כדי להופיע בפני הנציב. אבל יותר טוב שאבוא בשם המושבה, ובהסכמה שלכם."

"ואיך יסדרו לך ראיון? מחר יום ראשון. שבתון של האנגלים. רק ביום שני נוכל לבקש שתתקבל לראיון, ועד שיגיע האישור, שאקר כבר ישוחרר."

"כל מה שאמרתם נכון כאשר מדובר באדם אחר, לא באברהם שפירא. לי יש רשות להיכנס אל הנציב מתי שארצה, בלי הודעה מוקדמת."

*

ביום ראשון לפני-הצהריים עולים במכונית לירושלים שפירא עם עקיבא ליברכט, נציג ועד-המושבה, ומגיעים אל השער של משכן הנציב, ברכס הר הצופים. שפירא בחליפה הלבנה, מחזיק בידו כובע טרופי לבן. שפמו, שכבר החל מאפיר, צהוב מעשן המקטרות הרבות שעישן. המבט התקיף בעיניו הכחולות, השקועות עמוק בארובותיהן, עדיין יוקד. תווי פניו החדים, השזופים, צרובי השמש והרוח, נראים כחרוצים באחד מסלעי הארץ.

המשמר מעכב את המכונית אך בראותו בה את שפירא, מניח לו להיכנס.

"מדוע לא ביקשתם קודם-לכן רשות?" שואל הגנרל וינדהם דידס.

"באנו בעניין דחוף מאוד," אומר שפירא.

"הנציב יצא עם חבורתו לטיול רכיבה בהרים. חכו בעיר ושובו לכאן אחר-הצהריים."

בשעה היעודה הם שבים. כאשר הם יושבים באולם ההמתנה, מזמינה אותם ליידי סמואל, אשת הנציב, לטרקלין הגדול, למסיבת תה הנערכת לגברת דידס הזקנה, אימו של הגנרל, העומדת לחזור בקרוב לאנגליה יחד עם בנה. הנשים מדברות ביניהם. שפירא חותם בעברית באלבום המזכרת שאשת הנציב וחברותיה מכינות לגברת דידס, וליידי סמואל מתרגמת את דבריו. בראותה שקצרה רוחו לחכות, היא מפצירה בו בכל זאת להישאר.

לפנות-ערב הם רואים בעד החלון את הנציב נכנס לחצר ברכיבה על סוסה אצילה, שסייח משתרך בעקבותיה. שפירא נפרד מבעלת-הבית ויוצא לקבל את פני הנציב.

"אני מתנצל בפניך שלא מצאת אותי בבית. לא ידעתי על בואך," אומר הנציב. "ראה איזו סוסה וסייח יפה קיבלתי במתנה."

"העניין שבגללו באתי דחוף."

"רק איכנס הביתה ואשתה כוס תה, ומיד אחר-כך אקבל את פניכם."

בבואם אל המשרד כבר מחכה להם הנציב. "זה ודאי בעניין אבו-קישק?"

"מובן מאליו," משיב שפירא.

"הדבר כבר עשוי, ואיני יכול להתחרט. יש לחץ גדול, מצדדים שונים, שאשחרר אותו."

"הוד מעלתך, אם שיח' שאקר אבו-קישק יצא לחופשי לפני בקשת הסליחה וטקס השלום – לא תצא לפועל כריתת ברית השלום לפי המנהגים המקובלים, וזה יגרום ללא-ספק לאסונות גדולים עוד יותר מהמהומות הקודמות."

"אל תדאג. קיבלתי ערובות מהשיח'ים של באר-שבע, שאבו-קישק יבוא בעצמו לבקש מכם שלום, לפי מנהגי הארץ, ואם לא – יחזירו אותו לכלא או ישלמו קנס פיצויים בסך שמונת אלפים לירות מצריות."

"לזה אומרים הערבים – כלאם פאדי, דברים בטלים. השיח'ים לא התחייבו בפניך מתי יבוא אבו-קישק לבקש שלום. הם ידחו זאת לזמן בלתי-מוגבל. לעולם לא יבוא אבו-קישק לבקש סליחה, אם ישוחרר תחילה. וגם אם ירצה – מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי לא יתנו לו. הם יבריחו אותו לחוץ-לארץ, והשיח'ים של באר-שבע יתנצלו ויאמרו שלא באשמתם קרה הדבר. הוד מעלתך, היוקרה שלך היא גם היוקרה של פתח-תקוה והביטחון של כל היישוב העברי בארץ. תאר לעצמך איזה רושם מדכא יעשה השחרור ביישוב העברי, ולעומתו – איזה ניצחון ינחלו הערבים בכך. כל העניין ייראה אחרת אם מתוך בית-הסוהר ישלח אבו-קישק את קרוביו, ואת מנהיגי הערבים, לבקש מאיתנו שלום. אז נהיה מוכנים אנחנו, אנשי פתח-תקוה, לבוא אליך ולבקש את שחרורו, וכך ידעו כל הערבים כי לא להם אלא לנו נענה הנציב בדבר השחרור, ורק לאחר שסלחנו לשיח' את פשעו. לכן אבו-קישק מוכרח להישאר בכלא עד אחרי חגיגת השלום, ואני בטוח בחוכמת הוד מעלתך, שתדע למצוא אפשרות להשאיר אותו עוד זמן-מה."

"אבל איך אפר את הבטחתי?"

"בקש מהשיח'ים של באר-שבע לחתום על הערובות תחילה, ותראה..."

"הם נתנו לי דיברת כבוד שלהם..."

השיחה נמשכת עוד זמן-מה, הנציב נפרד משפירא בידידות ומלווה אותו ואת חברו עד הפתח. כאשר הם מתרחקים קצת מהבית, אומר שפירא לליברכט:

"אבו-קישק נשאר במאסר."

"שמעת מה שאמר הנציב!"

"הרגשתי בלחיצת-ידו שהדברים נכנסו לליבו."

*

מושל באר-שבע, מר אברמסון, מזמין את ראש השיח'ים פריח אבו-מדין, ועימו חג' אחסיין אבו-סתא ועוד אחד מנכבדי הבידואים, ומבקש לערוך עימם חוזה כתוב על הערבות שהבטיחו בעל-פה בדבר שחרור אבו-קישק. שמונה אלפים לירות הן סכום גדול בשביל הבידואים, ובחוזה המוקרא להם נאמר בפירוש שאפשר לקחת מהם צאן, גמלים וסוסות אצילות לגביית דמי-הערבות – אם אבו-קישק יסרב לבקש סליחה מהיהודים. מצד שני, הרושם שקיבלו מדברי מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי ביפו הוא שאין בדעתם להרשות כלל לאבו קישק ללכת לבקש סליחה. מי יפסיד אפוא סכום עתק? הם עצמם!

"האם אין הנציב מאמין להבטחתנו בעל-פה?" מתרעם זקן השיח'ים, לאחר שמחליף מבטים עם שני רעיו.

"בהחלט מאמין. אם לא היה מאמין, לא היה מבקש ממני להחתים אתכם על כתב-הערבות, שהרי ידוע בכל העולם, שערבות ניתנת בכתב, וכך גם אומר החוק הבריטי, שהנציב חייב לנהוג על פיו."

"אם הנציב אינו מאמין להבטחות שלנו בעל-פה, לא נחתום!" מעמיד שיח' אבו-מדין פני נעלב, המתרעם על כך שמטילים ספק בדיבורו של אדם חשוב כמותו.

"אם אתם מסרבים לקיים את הבטחתכם לתת ערבות, חופשי הנציב העליון מהבטחתו לכם. הראיון נגמר. אתם יכולים לחזור לאוהליכם."

*

אבו-קישק נשאר לשבת במאסר, ולאחר שהוא וקרוביו נוכחים כי בקשת החנינה של השיח'ים מבאר-שבע לא הועילה, הוא מתחיל לשלוח דרישות-שלום לשפירא, ובקשה שיבוא לבקר אותו בכלא.

שפירא אומר לשליחים להשיב לשיח' שאקר: "כל זמן שמשפחתך לא תפנה אלינו ישירות ובגלוי, לא אבוא אליך, ולא תצליח להשתחרר מבית-הסוהר!"

*

קרובי השיח' פונים לראש עיריית יפו, עסאם בק סעיד, שידבר עם יוסף רוקח, כדי שהלה יתווך בינו לבין אנשי פתח-תקוה. ביום חמישי, ה-31 במאי 1923, כשלושה חודשים לאחר ביטול הבטחת החנינה, מוזמנים שפירא ונציגי ועד-המושבה אל משרדו של יוסף רוקח ביפו ברחוב בוסטרוס, הוא רחוב תרשיש, לפגישה עם משלחת מנכבדי הערבים: עאסם בק סעיד, עומר אל-ביטר, עלי מוסתקים, שיח' מחמד בידאס העומד בראש הכפר מוניס, והסוחר היפואי העשיר יעקב סליבה דלל, בא-כוח העדה הערבית-נוצרית.

"אני בטוח, שהיום לא נצא מכאן, בלי הסכם," אומר שפירא.

"מאין לך הביטחון הזה?" שואל עאסם בק.

"אם אנשים נכבדים, כמוכם, נמצאים כאן כדי לסדר עניין, בוודאי הבאתם אתכם הצעה רצינית, שתהיה מקובלת על כולנו."

"גם אנחנו מקווים שנצליח," אומר שיח' מחמד בידאס. "הרע בעולם דומה לנהר סוחף, שמחריב וגורף כל מה שהוא מוצא בדרכו. אז באים האנשים החכמים, ומנסים למצוא דרך לצלוח את הנהר כדי להתגבר על הרע, ולהגיע לעבר השני."

"דברי אמת יפים כשלך, מזמן לא שמעתי." עונה שפירא.

"יש נהרות רדודים," ממשיך שיח' מחמד בידאס. "אתה מרים את שולי העבאייה שלך, וחוצה אותם ברגל. אבל יש נהרות עמוקים, שאותם אתה לא יכול לחצות ברגל. אתה צריך לפשוט את בגדיך, לצרור אותם בצרור ולקשור אותם לצווארך. אתה צריך להיכנס למים, ולחתור בידיך וברגליך, כאשר צווארך מתאמץ להחזיק את הראש מעל למים כדי שתוכל לנשום. אתה מתאמץ, וחותר, וחותר, עד שאתה מגיע לחוף השני. ונדמה לי, יא איברהים ידידי, שהיום יהיה עלינו לשחות במים עמוקים..."

מבין שפירא שהשיח' רומז לכך שעל המושבה יהא לוותר הרבה ולקבל פיצוי מועט, והוא מוציא מקטרתו מפיו, ועונה: "ואללהי יא שיח' מחמד, דבריך כנים ונכונים, דברי חוכמה שהרבה-הרבה ידע, והרבה נסיון-חיים, טמונים בהם. וכמי שמכיר אותך, אני יודע, שאתה חצית הרבה-הרבה נהרות, והצלחת להביא שלום בקרב הרבה אנשים מקרב עבדי-האלוהים. אני מסכים איתך, שיש נהרות רדודים, שבהם אתה מרים את שולי העבאייה, נכנס ברגל יחפה, חוצה את הנהר, ומגיע לעבר השני. ונכון גם שיש נהרות עמוקים, שאתה צריך לפשוט את בגדיך, לצרור אותם בצרור, לקשור אותם לצווארך, ולחתור בידיך וברגליך עד שאתה מגיע לגדה השנייה. אבל ביני לבינך, שיח' מחמד – הלא יש דרך פשוטה יותר! מי שלא יודע לשחות, אל ייכנס למים! כמו שאומר הפתגם: אמשי שהר, ולא תעבר נהר! לך חודש, ואל תעבור נהר!"

מבין השיח' ששפירא אינו מוכן לוותר בנקל, ועונה: "ואללהי, את הנהר הזה נצטרך לחצות, יא שיח' איברהים-מיכו, ולא נוכל לסטות ממנו ימינה וגם לא שמאלה."

"בוודאי שנחצה אותו," אומר שפירא, "אבל אולי המים אינם עמוקים כל-כך? לעיתים קורה שאתה מגיע לנהר שמימיו עכורים, ואינך יודע את עומקו, אתה סבור שצריך לחצות אותו בשחייה, ואתה חובט בידיך, ומגיע לפתע לקרקעית, וחובט ברגליך, ומגיע אל הבוץ, ומרים את ראשך, ונתקע בתוך קנה וסוף. וכל זאת מדוע? מפני שבמקום לחצות אותו ברגל יחפה, התעקשת לשחות! והלא זה היה קושי שאינו ממשי, ורק מפני שהמים היו עכורים, לא הבחנת בעומקם. יצטללו מעט המים, עד שאנחנו יושבים ומשוחחים בינינו, ותראה שאפשר לעבור אותם, ולצלוח את הנהר ברגל יחפה. ואם יהיו קטעים שנצטרך לשחות, ואללהי, יא שיח' מחמד, הרי שנינו יודעים לשחות! זו בעיה בשבילך, לצלוח נהר? מעט נהרות צלחת?"

וכך הם יושבים שעות, לוגמים ספלוני קפה, מעלים טבעות עשן, ועוד פעם לוגמים קפה. מן החלון עולים רעשי הרחוב היפואי ההומה, והם מתקדמים אך מעט. "הלא שאקר הוא בנו של ידידך המנוח, שיח' מחמד אבו-קישק, ולכן הוא נחשב כמעט לבנך, ואתה כאפוטרופוס עליו. אנחנו מקווים שאתה תשתדל שהחנינה תינתן לו במהרה, כי מחרתיים, יום ההולדת של מלכנו ג'ורג' החמישי, הוא היום השנתי המיועד לחנינות."

"אין דבר שאשמח לעשותו, יותר מכך. אבל הבקשה לחנינה תבוא לאחר טקס השלום והזבח, שייערכו בפתח-תקוה. ואל החגיגה יש להזמין את כל הכפרים והשבטים שהשתתפו בהתנפלות. שבט אבו-קישק יביא את הכבשים ואת שאר צורכי סעודת השלום, גם את העצים, המלח, והמים, כנהוג. מה שתביאו – תאכלו, כי כך הדין," אומר שפירא. "ואם אתם רוצים שהחנינה תינתן ביום הולדת המלך, צריך להכין הכל כבר מחר."

"הלא מחר יום שישי, איך נוכל להזמין בזמן כה קצר את ראשי כל הכפרים והשבטים שהשתתפו בהתנפלות, ואיך תספיקו לנסוע אל הנציב לפני השבת?"

"כמו שצלצלו הפעמונים ביום ההתנפלות," משיב שפירא, "כך עליהם לצלצל ביום השלום. עכשיו יש טלפון, ויש מכוניות. נספיק לנסוע אל הנציב, ולא נוותר על שום פרט ממנהגי השלום המקובלים מימי הנביא מוחמד, עליו השלום והתפילה, שום דבר לא יחסר! ומאחר שאין פיצוי הולם לצער ולאבל, שיח' אבו-קישק יכריז שהוא משלם סכום סמלי של ששת אלפים לירות למשפחות החללים של המושבה."

"ואללהי, שיח' איברהים-מיכו, אין בלבך רחמים עלינו? הלא על כל הרוג שלכם, ירחם עליו אלוהים, נפלו משלנו עשרה, וגם ביתו של שיח' שאקר נשרף כמעט כליל!"

"והעדר שלנו איפה הוא, ידידי? הלא רק הפרות של פתח-תקוה, שגועות כל ערב בגעגועים הביתה, כאשר זרים נוגעים בעטיניהן, הן לבדן שוות לא ששת אלפים כי אם שישים אלף לירות!"

"ואיך נוכל לאסוף ביום אחד ששת אלפים לירות?"

"למענך, שיח' מחמד בידאס, אנחנו מוכנים שהתשלום יהיה בחלקים שווים. חמש מאות במזומן, ועל השאר אתם תהיו ערבים, שזה בעיניי יותר בטוח מכסף ומזהב גם יחד."

"אני מתחייב להביא את חמש מאות הלירות במזומן," אומר סליבה דלל. "ועל השאר יחתמו שטרות."

יוסף רוקח מוציא שטרות, כותב אותם בהפרשי זמן של שלושה חודשים כל אחד, ועליהם חותמים שיח' מחמד בידאס, עלי מוסתקים ועאסם בק עצמו, ואולם השטרות נותרים בינתיים בידי שיח' מחמד בידאס.

*

בבוא שפירא בערב לוועד-המושבה, ועימו תנאי הסכם השלום, והסכום הממשי שלדעתו ישולם לאחר הוויתורים הנהוגים בשעת הטקס עצמו, נערכת ישיבה סוערת. גרשוני הצולע מתפרץ עליו כהרגלו בצעקות:

"במקום ששת אלפים לירות מצריות הפסד, שנגרם לנו על-ידי 'שכנינו הטובים' מכך שלא ראינו חזרה אפילו זנב של פרה אחת מעדר של שבע מאות ראש – אנחנו מסכימים לקבל מידיהם פיצוי בסך אלפיים לירות בלבד, וגם מהן רק חמש מאות במזומנים והשאר בשטרות, שהם כמו הכוונות הטובות, שהדרך לגיהנום רצופה בהן. אבל אתה, כמו תמיד – רק הכבוד חשוב לך! וכאשר כתבו ב'מארגן דז'ורנאל' על מישהו אחר ולא עליך, לעגת לו מרוב קנאה עד שהרביץ לך פה על הבלקון, המרפסת, של הוועד והיה צריך להפריד ביניכם!"

"מה הוא שוב רוצה ממני?" משיב שפירא בצעקה.

"שכאשר יגיע טקס השלום, רב אברום, נצטרך לוותר גם מתוך האלפיים לכבוד חוואג'ה יוסוף ולכבוד קינג ג'ורג' ולכבוד שיח' בידאס ולכבוד טיזי!"

"הודעתי בפירוש שלא נוותר על כלום, מעבר למה שהוסכם!" אומר שפירא.

ראש הוועד זלמן גיסין משתדל להרגיע: "אתם יודעים שאני מתנגד כל השנים לעבודה ערבית, שהיא אבי-אבות האסונות שנפלו על המושבה, ושאני התנגדתי באופן חריף לעשות ברית-שלום עם אבו-קישק. אבל יש עניין לא פחות חשוב – מסילת-הברזל מראס-אל-עין למושבה, שאת הסוללה שלה מדד וקבע בשבילנו אבשלום, ואני רואה בהשלמתה מילוי צוואה שלו. אתם יודעים שנפגשתי כבר כמה פעמים עם הנציב העליון בקשר לכך. הוא הבטיח לי שיעשה הכל כדי שהמסילה תושלם, בתנאי שהמושבה תסכים לכרות ברית-שלום עם אבו-קישק. ואני שתקתי, כי ידעתי שלא מאיתנו צריכה לבוא היוזמה לכך. אם נקבל את התנאים שהביא שפירא, אני מקווה שכבר החורף נשמע את צפירת הקטר מושך קרונות עמוסים ארגזים של תפוחי-זהב מפתח-תקוה שלנו לכל הארצות!"

*

מכל המאהלים והכפרים בסביבה נאספים בבוקר יום שישי, י"ז בסיון תרפ"ג, ה-1 ביוני 1923, ערבים רוכבים על סוסים, מובילי גמלים, הולכי-רגל ומחמרים בחמורים. הם הולכים וקרבים אל גבולות פתח-תקוה, אך אינם מעיזים לבוא אליה פנימה. הם שולחים רוכב ממחנה אבו-קישק, המודיע שבני השבט וכל האורחים מהכפרים כבר נאספו, והם מחכים על גבול המושבה עד שיבואו ממנה לקראתם, כמנהג, רוכבים מבניה, ויזמינו אותם להיכנס.

שפירא שולח שני פרשים אל גבול אדמת הביצה, מקום הפגישה הראשונה עם האוייב ביום ההתנפלות. הרשות ניתנת, ואז מתחיל לזרום הקהל הרב אל המושבה. יותר ממאה רוכבים על סוסיהם, ובראשם תופיק אבו-קישק, אחיו של שאקר, עם שיח' מחמד בידאס, חותנו-לעתיד של שיח' שאקר. מאות גברים, נשים וטף, כולם לבושים בגדי חג.

בדרכם הם עוברים על פני הג'דר, תל מלאבס, שלרגליו נורה אבשלום, ורק אבן גדולה קעורה, כמין שוקת עתיקה, מציינת את מקומו. צועדים במשעולים בין הפרדסים, בהם נמלטו ונהרגו רבים מהם באש מכונת-הירייה של החיילים ההודים; מקום קבורתם אינו ידוע, אולי הם טמונים כאן בבורות, לצד הדרך, מאחורי משוכות-האקציה. עוברים על פני בית האריזה "פרדס" שנכבש בידיהם לשעה, על פני בתי גיסין ופלטניק שאת רכושם הדל שדדו. חוצים את הסוללה שעליה אמורה לעבור הרכבת, ואשר מולה נעצרה התקדמותם.

לפניהם הולכים שבעה כבשים שמנים לשחיטה, גמל נושא שני שקי קמח, גמל נושא שלושה שקי אורז ובורגול, גמל נושא ארבעה כדי מים מן הירקון, גמל נושא חמש חבילות עצים, גמל נושא דוודים, קערות ואגנים לאפיית הפיתות הבידואיות הדקות, גמל נושא שק סוכר וסלים ובהם קפה, מלח, פלפל, בצל וכל הנחוץ כדי להכין את התבשילים לסעודה הגדולה, שתיערך לאחר טקס השלום הרשמי.

 אמני הבישול של שבט אבו-קישק מבשלים קפה שחור ומכבדים את האורחים הרבים ואת בני-המושבה. הקהל הרב זורם למושבה, ממלא את החצר הגדולה של בית-הוועד, מתיישב או כורע תחת עצי האיזדרכת שבצידי רחוב חובבי-ציון. המון חוגג, הם עם נשיהם וטפם, וסביבם מתהלכים בני-המושבה. השוחט של פתח-תקוה בודק ושוחט את שבעה הכבשים לפי דיני ישראל. הבשר מוכשר כדת. נשות השבט ממהרות להפשיל שרווליהן כדי לבשל את הבשר והאורז על מדורות עצים, שהובאו על הגמל. חלק מתבשל בכלים כשרים, בשביל יהודים המשתתפים בזבח השלום, שמתכונן ברוב פאר, על-פי המסורת הערבית העתיקה.

שעת הצהריים מתקרבת, תנועת האורחים אינה פוסקת. אולמי הוועד הומים. האולם הגדול בקומה השנייה מקושט ומסודר בטוב טעם. השיח'ים החשובים מתיישבים בראש קבוצותיהם, גומעים מהקפה ומצטלמים עם בני המושבה. הם באים מעשרים ויותר כפרים קרובים ורחוקים, יש שיח'ים מסביבות באר-שבע, חדרה, בית-שאן, ואחד שיח' אבו-צמה, שבא מסביבות בגדד.

בשתיים וחצי בצהריים יוצאת תהלוכה גדולה של פרשים עברים וערבים. הם מסתדרים ברחבה שלפני אולם הוועד, ומשם יוצאים בדהרה יפה ומלאת חן, דרך רחוב חובבי-ציון, מזרחה לראס-אל-עין, לקדם את פני מושל מחוז יפו, מייג'ור קמפבל, ופמלייתו, הבאים לשם ברכבת כדי להשתתף בחגיגה.

המושל וסגנו נכנסים למושבה ברכיבה, בראש התהלוכה, לקול תרועות העומדים בצידי רחוב חובבי-ציון. הם באים אל בית-הוועד, עולים לאולם המקושט ירק ודגלים. בשעה שלוש בדיוק מתחיל הטקס הרשמי. באמצע הבמה יושבים המושל וסגנו, לצידם חברי ועד-המושבה, הרבנים, נציגי כפר-סבא ועין-חי, אורחים מירושלים, תל-אביב והמושבות העבריות; מהערבים יושבים שיח' מחמד בידאס, עלי מוסטקים, תופיק מוסתפא, אחמד אפנדי ובני משפחת אבו-קישק. נכבדי היהודים לובשים חליפות אירופיות בהירות, וכך גם המגבעות. הפרשים בני-המקום, ב"בריצ'ס", כלומר מכנסי רכיבה, ולראשיהם מגבעות רחבות תיתורה של חיילים אוסטראלים. פועלים וסתם תושבים, בקאסקטים ובחולצות בלבד. הערבים בגלימות, תרבושים, כאפיות עם עקאל, ואנשי-הדת בצניפים. לכבוד הטקס לובש שפירא עבאייה ולראשו כאפייה כהה ועקאל, כבידואי.

שפירא קם ופונה בקול רם לקהל: "סלחו לי אם אדבר אליכם, ברגעים יפים אלה, שעה שנוכחים באולם אנשים גדולים ממני. בזאת אני מודיע שאסיפת השלום נפתחה. אלוהים ציווה אותנו על השלום, והסולח, השלום, הוא אבי החוכמה. מיד לאחר נאום המושל, נשלח טלגרמה משותפת לנציב העליון, ולאחריה תיסע מכאן לירושלים משלחת מיוחדת, כדי לבקש את שחרור שיח' שאקר אבו-קישק. אני מכריז בזאת על סליחה כללית והדדית..."

לקול מחיאות כפיים סוערות, וקריאות "יחי!" ו"יעיש!" – הוא מסיים:

"תנעם סעודתנו, סעודת השלום, בה נגרש את השטן שהתערב בינינו להפריע את שלומנו. יחי אחינו הערבים! יחי מנהיגינו, יחי השלום ששרר בינינו ארבעים-וחמש שנים!"

והערבים עונים בקול תרועה: "יחי אחינו היהודים!"

לאחר ששוקעים הרעש וההתלהבות שמתחוללים באולם, קם שיח' מחמד בידאס, הנכבד מכל שהשיח'ים היושבים על הבמה, ואומר: "אנחנו מודים לכם, בני פתח-תקוה, ומכבדים את העובדה שאתם הייתם מוכנים לסולחה, למלא את רצון אלוהים, ולשמור על השלום. ותגידו לנו בבקשה, בידיעה ששום סכום שבעולם לא יפצה אתכם על האבידות הגדולות, מה הדבר הסמלי שהייתם רוצים בתמורה – שלעולם לא תהיה תמורה הולמת דיה, לאבלכם הכבד?"

אומר שפירא בלי הניד עפעף: "ששת אלפים לירות מצריות."

רחש של השתאות עובר בקהל, הפתח-תקוואים והערבים כאחד.

"טוב," אומר שיח' מחמד, שלא נראה כלל נבהל מן הסכום. "הלא זה רק מעיד על גדלות נפשכם, שאתם מוכנים בסכום כל כך פעוט לוותר על הנקמה, ובכך למלא אחר רצונו של אללה, ואימרו לי, כמה אתם מוכנים למחול מן הסכום הזה לכבודו של אללה?"

"אלף," אומר שפירא.

"וכמה אתם מורידים למען נביאנו מוחמד שליח אללה?"

"שש מאות."

"וכמה למען הנביא עיסה?" כלומר, ישו.

"שש מאות."

"ולמען נביאנו המשותף מוסה?"

"שש מאות."

"ולמען כבוד המלך ג'ורג' החמישי שליטנו, שיום הולדתו חל מחר?"

"שש מאות."

"ולמען הוד מעלתו הנציב העליון, האהוב על כולנו?"

"שש מאות."

זה הרגע שנותר בו לתשלום סכום אלפיים הלירות, שעליו הסכימו שפירא, הבורר יוסף רוקח, ושיח' מחמד בידאס, שישאר לאחר הוויתורים. ואולם שיח' מחמד ממשיך: "וכמה לכבוד אורחנו הנכבד מייג'ור קמפבל, שבחסותו אנחנו יושבים, וברצונו הטוב פרש עלינו את יריעת השלום?"

שפירא רואה שאין ברירה. המנהג, שמחייב את הפתח-תקוואים לוותר על משהו ועוד משהו לכבוד האורחים – נוגע עתה לא רק בסעיפים שסוכמו מראש אלא גם בבשר החי. אם יסרב, לא רק יעליב את המושל, אלא יתחיל שוב משא-ומתן מייגע, סעודת-השלום תתקרר, והאנשים הרעבים יקללו אותו – "יא חמאר, איך שכחת את מייג'ור קמפבל?" – והוא עונה בלי הנד עפעף:

"חמש מאות."

סליבה דלל מוסר לראש הוועד זלמן גיסין את הכסף והשטרות, כפי שסוכם אתמול, למעט השטרות שאין בהם צורך עוד. המושל מייג'ור קמפבל קם ונושא נאום, המתורגם לעברית ולערבית על-ידי דוד ילין, שבא מירושלים.

"ערביי אבו-קישק ותושבי הכפרים הערביים, בני פתח-תקוה ובנותיה, הנה התאספתם כולכם למסיבת השלום ביום הזה, שישאר לזיכרון לדורות בארץ-ישראל, ואני, בתור מושל המחוז, מתגאה במעשה הרב הזה. רק השטן דרכו להרוס, אבל צריך להיות אדם בכדי לבנות, וכשאני רואה אתכם במצבכם עתה ובהתלהבותכם לקראת השלום, אין אצלי אף צל של פקפוק בכל מה שנוגע לעתידכם המשותף. אני מקווה ובטוח, שנצליח בבקשתנו, שבה אנו מאוחדים בפני הנציב העליון. בכל פינה שאני מעיף את עיניי אני רואה את פני ידידיי, ואמונתי היא שתהיו כולכם ידידים לעבוד לטובת ארצכם המשותפת ולהפרחתה. סלחו לי אם אעזוב אתכם בשמחתכם משום שהנני נאלץ לנסוע עם חברי המשלחת המשותפת לירושלים, להגיש את בקשתנו לנציב העליון, שישחרר את שיח' שאקר אבו-קישק. יום זה, יום נפלא ומבורך, יישאר חי בזכרוננו לעד, יחי פתח-תקוה! יחי ערביי אבו-קישק!"

הנאספים מקבלים את דברי המושל בתרועה ובמחיאות כפיים סואנות.

דוד ילין קורא את המברק לנציב: "בשביעות רצון גמורה הננו מודיעים להוד מעלתו כי טקס השלום בין פתח-תקוה ובין ערביי אבו-קישק והשכנים נחתם בנוכחות מושל המחוז מר קמפבל. כולנו מאוחדים בבקשתנו המשותפת, שתשחרר ותיתן חופש לשיח' שאקר אבו-קישק, לרגל יום הולדתו של המלך."

המברק מוקרא כאשר כולם עומדים על רגליהם ומקשיבים ומקבלים גם אותו במחיאות כפיים. תם הטקס הרשמי. האורחים מוזמנים לסעודת זבח השלום. המשלחת המורכבת מהמושל, ראש הוועד זלמן גיסין, שפירא, מחמד בידאס, עלי אפנדי, עלי מוסתקים וסליבה דלל – ממהרת לנסוע לירושלים, והקהל מלווה אותה בברכות. קולונל קיש אומר לשפירא:

"אם קשה לכם, בגלל השבת המתקרבת, אמסור אני לנציב העליון את בקשת החנינה."

"כמו שעמדנו נגדו במלחמה, וכשם שדרשנו את הישארותו במאסר עד היום, כך עלינו לעשות בעצמנו גם את הפעולה האחרונה, לשחרורו."

פורשים באולם ובחצר מחצלאות, ומכינים הכל לקראת הסעודה, שמטרתה לשמח את לב החוגגים. מעלים גיגיות מלאות אורז ובשר הזבח. קבוצות-קבוצות יושבים המעגלים, בראשון הזקנים ומאחריהם הצעירים, וסועדים בנעימות מהמטעמים המסורתיים. הסעודה נמשכת כשעה תמימה.

לאחר דברי ידידות הדדיים עולים הפרשים הערבים על סוסיהם, ובדהרה קלה עוברים ברחובות המושבה בליוויית רוכבים מבניה. אחריהם צועד בחבורות המון האורחים, ובהגיעם לגבול המושבה הם נפרדים אלה מאלה מתוך רחשי ידידות ואיחולים להמשכת חיי השלום.

*

כחצי שעה לפני כניסת השבת מגיעה המשלחת לארמון הנציב. הוא כבר יודע על בואם ומחכה להם במשרדו. לאחר שמיעת דברי המייג'ור קמפבל, בשם המשלחת, אומר הנציב:

"אני שמח מאוד לשלום שהוקם. ביקרתי אצל שיח' שאקר בכלא. הוא אדם צעיר, ואני מקווה שלא יוסיף לעשות שטויות כאלה."

אומר שפירא: "תודה להוד מעלתו, שעזר לנו להשיג את השלום – בכבוד. אני מקווה שהשלום יתקיים בעתיד, כמו שהתמיד בעבר."

הערבים והיהודים, חברי המשלחת, יורדים העירה למלון אמדורסקי, ואחרי ארוחת-הערב הם נדברים ללכת בבוקר אל שאקר אבו-קישק ולבשר לו על השלום ועל שיחרורו הקרוב. השכם בשבת בבוקר, בעוד השיח'ים והאפנדים ישנים, קם שפירא והולך לבד לכלא המרכזי שבמגרש הרוסים, בו היה הוא עצמו כלוא לפני שנתיים. השוטר הערבי בשער מכיר אותו ומרשה לו להיכנס. בחצר הוא מוצא את שיח' שאקר יושב במעגל בחברת כמה עשרות אסירים, גנבים ופושעים מהמדרגה התחתונה, והוא מחכה לתורו לקבל קפה מהקומקום, לארוחת-הבוקר.

שאקר קם לקראת שפירא, מושיט את ידו, מתנשק איתו ומזמינו לשתות עימם.

"תודה רבה. עוד מעט נשתה בחוץ."

עיני שאקר מתמלאות דמעות של שמחה. שפירא מוסיף: "באתי לבשר לך כי עוד מעט תצא לחופשי, בפקודת הנציב העליון. זכור שאקר, זכור וספר זאת גם לבניך ולבני-בניך – לא מנהיגי הערבים, בני עמך, שהסיתו אותך נגדנו – שיחררו אותך מבית-הסוהר, אלא אנחנו, שכניך הטובים אנשי פתח-תקוה!"

*

ביום ראשון, ה-3 ביוני 1923, בשעה אחת בצהריים, נוסע במכונית מבית מושל המחוז בדרך יפו-תל-אביב, לכיוון המושבה הגרמנית שרונה – שיח' שאקר אבו-קישק. הוא מוקף עשרות פרשים וקהל ערבים, רובם סבלים, מצחצחי נעליים ומוכרי גזוז, שמוחאים כף לשחרורו, מתופפים בפחים ריקים ובתופים ברכת "ברוך הבא!" לאורח.

*

ביום שלישי, כ"ח בסיון תרפ"ג, ה-12 ביוני 1923, ימים אחדים לאחר טקס השלום, מחזירה פתח-תקוה ביקור שלום רשמי וידידותי לשבט אבו-קישק, על-פי הזמנת שיח' שאקר, לפי המנהג המקובל אצל הערבים, ובהתאם למסורת ולתנאי-השלום. למחנה אבו-קישק יוצאים לפני-הצהריים חברי ועד-המושבה בליוויית עשרות רוכבים, עיתונאים, שליחי כפר-סבא ועין-חי. לפניהם נשלחים, בתור מתנה, שני פרים לזבח, ומלווה אותם שוחט המושבה. בדרכם הם פוגשים שיירות חוגגים מקרב השכנים הערבים, שמברכים בברכת שלום מיוחדת: "ברוך השם – יש לנו שלום עם היהודים!"

באחת בצהריים מתקרבת המשלחת למקום החגיגה, מלווה בערב-רב של ילדי השבט והשכנים, שנטפלים בעסק לשמחה הזו. לקראת האורחים יוצאים רוכבים מבני השבט, דוהרים ועורכים פנטאזיות בידואיות.

מקבלים את פניהם שיח' בידאס משיח'-מוניס, השיח' הנכבד והמפורסם ביותר ביפו והסביבה, שעתיד להיות חותנו של אבו-קישק; הוא אחד הערבים לתשלום הפיצויים למושבה; ועימו אחיו של אבו-קישק. ולבסוף יוצא לקראתם שיח' שאקר אבו-קישק בכבודו ובעצמו, ויחד הם מקבלים את פני האורחים בחיוכים, מכניסים אותם לאוהל רחב-ידיים, מקושט ומסודר יפה, ואחרי ברכות השלום הרגילות, משקים את הקהל הצמא לימונד קר וקפה רותח.

טבחי אבו-קישק חופרים במעדרים תעלה גדולה, ממלאים אותה בבולי-עץ ובגזם של ענפים יבשים מהפרדסים, מבעירים אש, מחכים שהגזעים ייהפכו לגחלים לוחשות ואז צולים מעליהם את הבשר, המעלה ריח ניחוח.

באוהל מתנהלת שיחה ידידותית עם השכנים המקומיים ועם האורחים שבאו מיפו ומהסביבה הקרובה והרחוקה. צלם מעמיד את מצלמתו ומצלם פעמים רבות את הפתח-תקוואים המושיטים יד לשכניהם הערבים. בחוץ – שמחה וששון. אחדים מבני-השבט משמחים ומבדחים את הקהל בריקודים, בשירים ובפזמונים, לקול חליל רועים. כל אחד מן הרוכבים המקומיים מזמין רוכב-אורח, גם מבני פתח-תקוה, להתחרות איתו במירוץ, ובאופן כזה מעבירים את כל הקהל, אחד-אחד, לאוהל הכבוד. ערביי טול-כרם וסביבות חדרה באים גם הם לברך את שיח' שאקר, ומביאים מתנות צאן, בקר וצורכי אוכל; בקיאים במנהג הם עומדים במרחק-מה לפני קרבם אל האוהל, ומחכים להזמנה מיוחדת.

לבסוף מתחילה סעודת השלום ובה זבח בשר, צלוי ומבושל, וקערות אורז שמן. לבררנים ולמדקדקים במצוות הכשרות, נותנים ביצים שלוקות, זיתים, דגים כבושים ולבנה; פיתות דקות כמצות נאפות בחוץ בשעת הסעודה עצמה, ואחריה באים קפה שחור לא-מתוק, ונאומים.

ראשון לנואמים, ובערבית, הוא שפירא:

"ידידים ושכנים, שיח' שאקר בני, היום הזה יום גדול הוא לנו. יום שנגמרו בו כל הסכסוכים הממושכים בינינו. להסכם השלום הרשמי יש ערבים משני הצדדים. אבל לאמיתו של דבר, שהדנו במרומים, כשם שחיינו תמיד בשלום עם שכנינו, כך ישרור השלום בינינו מעתה ולתמיד, ולא ניתן בשום אופן להפריעו. עלינו להרים את דגל השלום לאות תודה לנציב העליון, שהואיל לקיים את הבטחתו לשחרר את שיח' שאקר, למרות השתדלויותיהם הבלתי-מוצלחות של אחרים. כן עלינו להודות גם למושל יפו מייג'ור קמפבל, לראש עיריית יפו, למנהיגי היישוב העברי, ולתושבי פתח-תקוה! רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו-קישק! יחי העם העברי! תחי פתח-תקוה!"

הקהל מגיב בתשואות סוערות.

אחריו מדבר ברוך ראב, גם הוא בערבית שוטפת ונמלצת: "אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."

שוב נשמעות מחיאות-כפיים סוערות, ולבסוף מברך אחד מנכבדי טול-כרם, חאדר אבו-רוס:

"היום נגמרו בינינו החשבונות. מה שהיה, עבר. הסתיימו הסכסוכים והאיבה, ומעכשיו יתמיד השלום לשכון בתוכנו לעולמי עד!"

לאחר חילופי ברכות ותודות משני הצדדים, שנמשכים עד חמש לפנות-ערב, נפרדים בני פתח-תקוה משכניהם הערבים בידידות רבה ובתקוה שהשלום אכן הושב על כנו.

המשך יבוא