במדינת ישראל הנשיא הוא ראש המדינה. מאחר שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטארית, תפקידו של הנשיא ייצוגי בלבד, והוא מסמל את אחדות העם ומשמש סמל הקונצנזוס. והנה שמעון פרס פועל כפוליטיקאי המסמל את פילוג העם, ואת חוסר הקונצנזוס.

מה שהיה לפרס לומר בשאלה התקיפה באיראן, היה עליו לומר בשיחה פרטית. עליו היה לזמן את ראש הממשלה ושר הביטחון לשיחה, ולומר להם את דעתו. אסור היה לו לצאת לקמפיין פוליטי ציבורי. וגם אם נניח שיש צדק כלשהו בדבריו, הרי במעשיו, אף בלי כוונה, משתף פרס פעולה עם האוייב, ופוגע אנושות בכוח ההרתעה של ישראל. לא בכדי אומרים האיראנים שהיהודים הפחדנים לא יעשו דבר. הנה נשיא המדינה – פרס, מוכיח זאת. האיראנים מסיקים שהיהודים מפחדים, הרוסים והסינים תומכים בהם, והאמריקאים גם כן לא יעשו דבר, כפי שלא עשו עם פקיסטאן וצפון קוריאה. המסקנה ברורה: אפשר להמשיך לפתח את הנשק הגרעיני.

אם בתחילת שנות המדינה היו הנשיאים אישים בעלי שאר רוח, כחיים וייצמן, יצחק בן צבי, זלמן שזר, הרי בשנים האחרונות הנשיאים הביאו רק נזקים. עזר וייצמן אולץ ללכת עקב הסתבכות בפרשת כספים, ומשה קצב נכנס לכלא באשמת אונס.

פרס, המציג עצמו תמיד כיורשו של בן גוריון, היה כל ימיו פוליטיקאי מקיאבליסטי נכלולי בלבד. לאחר שלא הצליח להיבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, פרש מהמפלגה, והצטרף לקדימה בראשות אהוד אולמרט, ובכך הוכיח את תיאורו ע"י יצחק רבין כ"חתרן בלתי נלאה".

אם נשיא המדינה אינו מייצג אחדות וקונצנזוס, אין בו צורך. פוליטיקאים יש לנו די והותר. לכן מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות לאלתר. בהוצאות בית הנשיא, כ-50 מיליון שקל בשנה, עדיף לבנות בית חולים.