על "ימינה לסמטת גן-עדן"
מיבחר שירים 1971-2011
מאת חיים נגיד
ספרא – הקיבוץ המאוחד 2012, 199 עמ'

בקובץ שלפנינו 80 סונטות (עמ' 92-5, 103, 169), נראה לי שזהו צביר הסונטות הגדול ביותר שנכתב בספרות העברית החדשה. יש בספרות שלנו משוררים שהפליאו לחבר סונטות כמו שאול טשרניחובסקי וש' שלום, שאף חיברו כלילי סונטות, וכן העניקו לנו סונטות זלמן שניאור, יעקב פיכמן, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', אבל אינני זוכר שמי מהם העניק לספרות העברית כמות גדולה כזאת של שירים מהוקצעים מן המין הזה. אם חיים נגיד ימשיך בדרכו זאת, הוא ידביק אולי את מלך הסונטות העולמי, הלא הוא ויליאם שקספיר.
ולא רק בכמות מתייחדת הסונטה בספר זה. סונטה זאת מיוחדת גם במבנה: הסונטה הקלאסית, מורשתו של פטררקה, מורכבת משני בתים בעלי ארבע שורות, ועוד שני בתים בעלי שלוש שורות, והחריזה היא בסדר הבא: אבבא אבבא גדג דגד. שקספיר בנה את הסונטה שלו מבית אחד ארוך בן שתים-עשרה שורות, ובית מסכם בן שתי שורות. לאה גולדברג שלנו חיברה סונטות בנות שלוש-עשרה שורות, וכינתה אותן סונטות אהב"ה (בגימטריה – 13). חיים נגיד בונה סונטה בת בית אחד, כאשר גראפית, מוכנסות פנימה תחילותיהן של השורות 14-9. סדר החריזה מגוון (כך נהגו גם לפניו), אך כל הסונטות מחורזות, והחרוז שולט גם ברבים משיריו האחרים בקובץ.
התעכבתי בצד הפרוסודי של הקובץ שלפנינו, כי אני מאמין גדול בצורניות מושקעת מצד משוררים ביצירותיהם. בשנים האחרונות יש אינפלציה של ספרי שירה, כי הרי נפרצו כל גדרות הפרוסודיה, וכל מי שיש לו מעבד תמלילים, לשון רזה ורעיון שחוק, מוציא מכיסו 15,000 – 20,000 שקל, והרי לך ספר שירה על המדף.
אני כקורא כָּמֵהַ לשירה שתרכוש את ליבי, לא רק במסרים שלה, אלא גם בווירטואוזיות הצורנית שלה. ספרי שירה, כפי שנפוצים עתה בקריית ספר – כל אחד יכול לחבר – שיר כמו "איגרת", הכומן מסרים מופלאים, שהלשון הפיגורטיבית שלו מדהימה, החרוז מופלא והמשקל (יאמבים) מוקפד – רק משורר של ממש מסוגל לחבר. לכן אני כל כך מעריך את המעטים במילייה של השירה החדשה, וחיים נגיד בתוכם, שמתעקשים להגביל עצמם בגדרות פרוסודיים, כי שירה היא לא רק אמירה – היא אמירה במסגרת צורנית.
אני יודע שאני עומד להרגיז מביני דבר, אך לא אתאפק מלהביא דוגמה מהאמנות הפלסטית: אני משוכנע שאף אם אשתכלל עשרות שנים במלאכת הציור – לא אצליח לבצע מאסטרפיס כמו "הנערה עם עגיל הפנינה" של ורמיר, אבל תמורת סכום לא גדול, אני בהחלט אצליח לקנות אסלה מדויקת כמו שמרסל דושאן הכניס למוזיאון ("מזרקה" 1917), וד"ל.
חיים נגיד איננו מעצב את חרוזיו במשקל, הסונטה גם אינה דורשת את זה, אבל החרוז שלו זורם בטבעיות ומעניק קצביות מרשימה לטקסט. הרי דוגמית:

האש כבר כבתה, ואתם רקבובית
תוססת מעט בריקוד של עווית.
במזווה שיוצק אפֵלה.
ואחר כך קבורים בסתום, בבלום.
אך מדוע אתם, והיכן הגאולה?
אין לי הסבר. אין לי כלום.(עמ' 63).

המסר במבחר שירים זה הוא מאוד פסימי – מוזכרת שואה גרעינית שפקדה את היקום לפני מאות מיליוני שנים (עמ' 88), ומתוארת הוויה של קדם ובתר קטסטרופה שתפקוד את ארץ הקודש ("דֶזֶרְט הולילנד"). כשהיישוב מתאדה (עמ' 9, 53, 68, 75). מות האני הדובר, ומוות בכלל, מוזכרים בשירים רבים (ראו עמ' 120, 142, 154, 158, 191 ועוד).
שיר ערש אמור להיות שיר מנחם, שיר מרגיע, אבל "שיר ערש" של חיים נגיד מתחיל ומסתיים במוות:

בלילה בחדרי יסוב מר המוות
להצמיתני עולמית
מול קיר המוות.
....

נוגע-לא-נוגע בי פחד מוות,
חוזר כתקליט פחד מוות.
נוסע יחידי על קיר המוות.
בלילה, בחדרי, מר-המוות.(עמ' 120)

אחד השירים הפסימיים בקובץ הוא "אהבה ומלחמה". משוררים רבים כותבים על כך שהאהבה היא מעין מענה לגורלו של האדם למות. לא כן חיים נגיד בשיר זה:

באהבה כמו במלחמה כמו במחלה
הרבה עלומים מתבזבזים.
איברים מפוזרים. הרבה פליטים
שהיו פעם אנשים מאושרים.
במערכה כמו במערכה:
הם עושים לעצמם את זה
ואחר כך מדדים מבוזים, מורדים:
מה נעשה בבקרים הקרים,
ומה משותף לנו מלבד הגדמים,
(עמ' 125)

יש בספר סדרה שלימה של שירים שעניינם זבל ואשפה כמטאפורה לחיים, ואף "אשפואטיקה" ו"אשפמוות" (עמ' 135-128), וכן "חאפלה בסומסה", הלא היא מקום אשפה באתר שהיה פעם כפר ערבי מדרום לחולון (עמ' 95, וראו עמ' 101-95). כאן המקום לציין ש"פיקניק בחומסמסה" מאת חיים נגיד הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנים 1989-1988, והמחזה ראה אור גם כספר בהוצאת "אור-עם" ב 1990.
השירה של חיים נגיד עצובה מאוד וחכמה מאוד. הקורא נדרש ללא מעט השכלה כדי לחתור בים הידע המושקע בקובץ. הקורא ימצא בשירים התייחסות לעלילת גלגמש, למיתוסים ההינדיים והבודהיסטיים, לתלמוד, לברית החדשה, לרמב"ם, לרמח"ל, למוסיקה קלאסית, מוסיקת רוק, מוסיקה יוונית. הכותב חושף ידע בגסטרונומיה, בפיזיקה, בשפות שונות ובעגות של עדות ישראל.
השירים קשים וצובטים את הלב, ובעיניי המרגשים ביותר הם אלה שעניינם מחשבותיו של המשורר על הוריו – על אביו הוא כותב "משורר מזדקן אבי,/ ולא כתב שירים" (עמ' 178, ראו גם עמ' 17, 49), ולאימו, שהלכה לעולמה כשהוא היה ילד רך, הוא מקדיש מספר שירים נפלאים:

על גבול רומניה בין שתי חוות
אבוד ושכוח בשלג,
חוזר בחצות אחרי עקבות
מצא האב את הילד.
נרדם על גדר של בקתה,
חלם על אימו הגוועת.
היה בן חמש במותה.
"מאז, מענן בי צופה את."
(עמ' 16)

האם מוזכרת בגעגועים רבים גם בשירים "טלביה בגן שושנים" (עמ' 152) ו"אימי" (עמ' 153).

בשיר "נוף אירופי, בדרך לפלשטינה, 46" כתובות השורות הנפלאות הבאות:

וחושך מותה
מתנועע
כמו פרח

טובע במצחי הבהיר
בשנתי (עמ' 188; ראו גם עמ' 191)

זיכרון הפליטות, הבריחה עם האב מעולם המלחמה, בא לידי ביטוי מפתיע בשיר "ועוד זיכרון: ציגרטה":

ינואר ארבעים ושש. רכבת.
ילד שלישי על מושב זוגי.
מולם גוי במגבעת לבד
"מַיינֶה הֶרֶן, אַיְנֶה צִיגָרֶטֶה הַבֶּנְזִי"*)
בן חמש ברכבת, בארץ אחרת,
עם אביו בלי כרטיס ודרכון,
מבוקרשט עד וינה המשוחררת.
בקרח ציפור מנקרת עלבון.(עמ' 17)

*) גרמנית: רבותיי, "אולי שי לכם סיגריה?"

הילד בלי כרטיס, בלי דרכון, בלי מולדת, ילד שרק לפני שנה עצם חייו היו בלתי חוקיים, שומע איך אוסטרי, שבוודאי היה אדון חשוב במשטר הקודם, משנורר סיגריה מיושבי הקרון.
"ימינה לסמטת גן עדן" הוא ספר עצוב, מרגש וחכם.