סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
 
אחרית דבר

שיח' שאקר אבו-קישק שמר על הבטחתו שלא לפגוע במושבה. מאורעות תרפ"ט, 1929, פסחו על פתח-תקוה. כאשר בשוק הגדול של המושבה התנפלו חמומי-מוח על מוכרי-ירקות משבט אבו-קישק, בתגובה על פגיעה ביהודים במקומות אחרים, מיהר שפירא אל שיח' שאקר והתנצל על המקרה. ההתנצלות הועילה והשקט בגבולות פתח-תקוה והשלום עם אבו-קישק נשמרו. כאשר נודע לשפירא כי בידואים מרחיקים את אוהליהם ממזרח למושבה, מיהר אליהם והבטיח להם חגיגית כי לא יאונה להם כל רע. ערביי הסביבה עמדו במבחן הקשה של הסתה נגד המושבה ולא פגעו בה. בזכות הנהגתו המוצלחת נקרא להעיד בפני ועדת-החקירה הבריטית שנתמנתה לחקור את הגורמים והסיבות למאורעות תרפ"ט. שפירא הציג לדוגמה את פתח-תקוה, המושבה הראשונה בארץ-ישראל, אשר השתדלה כל שנותיה לקיים יחסים הוגנים עם הערבים, ובכל זאת נפגעה מהם לא פעם.

*
בחצרו הגדולה של שפירא, המוקפת ברושים ודקלים, היה אפשר לראות קבוצות ערבים מדליקים אש ומרתיחים קפה. מכל הסביבה באו אליו וחנו אצלו. הוא רכש לעצמו שם טוב בקירבם. הם סמכו על השכל הישר שלו ובאו להתדיין בפניו או לבקש את שתדלנותו בסכסוכי קרקעות, גניבות, ואפילו בסכסוכי משפחה. הוא קנה לו מעמד של שיח' בורר, מתווך במריבות, והיה מוזמן לעזור בהשכנת שלום במאהלים ובכפרים רחוקים. כבודו בעיני הערבים הוסיף כוח וביטחון למושבה. הוא טען שבחוכמתו ובערבית המצויינת שבפיו הפך להיות כבן-ערב, וכי על-ידי כיבוד מנהגיהם והנכונות להשתלב בתוכם ולחיות ביניהם, והם בינתיים הרוב – נוכל להשיג יותר מאשר נשיג בכוח.
שפירא עמד בראש מפקדת ההגנה של פתח-תקוה, שנקראה לימים המפגו"ש, מפקדת הגוש – במאורעות 1929, במאורעות 1939-1936, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובמאבק בבריטים – עד להקמת המדינה וצה"ל. מפקד-הגוש בפועל היה מתמנה על-ידי המפקדה הארצית של ההגנה, אבל בתואר ראש-ההגנה החזיק שפירא, השתתף בישיבות המפגו"ש והשתדל להיות יושב-ראש ומעורה בכל. הוא לא חדל מפעילות בנושאי שמירה, ביטחון ויחסים עם הערבים, כגון פיענוח תעלומת רצח יוחנן שטאהל וסליה זוהר ב-1931, וגילוי גופותיהם, בעזרת השומר אברהם דרויאן מכפר-סבא, פרשה מחרידה שהסעירה את היישוב העברי.
שיח'ים נכבדים מעבר-הירדן ביקרו אצלו ב-1931, ובעקבות הזמנתם אף ביקר אצלם וקשר עימם קשרים הדוקים. שיתוף-פעולה זה נקטע בגלל התנגדות ההנהגה הלאומית הערבית בארץ.
כל אורח נכבד שביקר בפתח-תקוה נפגש עם שפירא, הצטלם עימו ולעיתים הוזמן לקבלת-פנים ולסעודה בביתו; הנהגת היישוב העברי, צמרת השלטון הבריטי, כולם הכירו את שפירא. בשנות ה-30, כשנוצרה בתל-אביב מסורת של קרנבל פורים, העדלאידע, היו רוכבים בראש התהלוכה העליזה שניים: ראש-העיר מאיר דיזנגוף וזקן-השומרים אברהם שפירא, זקופים על אוכפיהם וקוצרים מחיאות כפיים. שפירא פיאר ברכיבתו מירוצי-סוסים, תחרויות, חגיגות ותהלוכות רבות, ורכב גם בראש העדליאדע שחודשה ב-1955, והוא בן שמונים-וחמש.
מפקד הפלמ"ח יגאל אלון חש חיבה רבה לשפירא. בשלהי מלחמת השחרור, כשהיה מפקד חזית הדרום, הזמינו אליו, העלה אותו על מטוס פייפר והראה לו את איזורי הקרבות של הדרום. המקומות, הדרכים והשבילים, ששפירא הכיר אותם ממסעיו על גבי סוסתו – נגלו לו עתה לראשונה ממעוף הציפור. שפירא התפעל, היה מאושר ונרגש, ושוב ושוב סיפר על אותו סיור.

*
מדי שנה, בכ"ז בניסן, נהגו לאסוף את תלמידי בתי-הספר ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה, שנערכה בכ"ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי-הרכבת וצופה לעבר בית-הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנוער על פרשת הקרב:
"בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."
התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח-תקוה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חרה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:
"אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"
שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."

*
בהיותו כבן שמונים-וחמש כתבו לו עורכי עתון האידיש "מארגן דז'ורנאל", שיצא לאור בארצות-הברית, שהם רוצים לבוא לארץ ולהיפגש איתו על מנת לכתוב עליו. ענה להם שפירא שבמקום שיבואו אליו הוא מוכן לבקר אצלם. וכך נסע לבדו באונייה לארצות-הברית ושהה בה כחודשיים. אירחו אותו יפה. ביקר בבתי-כנסת, נסע מקהילה לקהילה, סיפר באידיש על הארץ, התפלל ונהנה מאוד. הוא פגש שם גם קרובים מצד משפחת אחותו שרה, שנישאה לשמשון ביי. כזכור הם עלו ארצה ב-1880, עזבו לרוסיה ומשם היגרו לקנדה ולארצות-הברית.
ביום הולדתו ה-85 נערך לכבוד שפירא מסדר חגיגי בבית "יד לבנים", שם הוא בירך "שהחיינו" על שזכה להגיע למעמד הזה, וסיים כמנהגו ב"תחי מדינת ישראל!" באו לברכו במסיבה משלחת של בידואים, וכן נציגים מאנשי אבו-קישק שנשארו בארץ, בשכונת אבו-קישק בלוד.
ערב מלחמת השחרור הצטרף חלק מהגברים של שבט אבו-קישק לכוחות הלוחמים של הערבים. בהתגבר מעשי האיבה, ובהשפעת מנהיגיהם, נטשו אנשי השבט הנשארים את אדמותיהם הרבות צפונה-לירקון, היכן שנמצאים היום מפעלי התעשיה הצבאית; הם ארזו לילה אחד את כל מטלטליהם ויצאו מזרחה בשיירה ארוכה: נשים, ילדים, גברים, עגלות רתומות לסוסים, גמלים, חמורים וכלבים. בראש הלך תופיק אבו קישק, אחיו הבכור של שיח' שאקר, גבר גבוה ורחב-כתפיים, שעשרים-וחמש שנה קודם לכן דהר בראש תהלוכת הרוכבים לסעודת השלום עם פתח-תקוה. משנודעה הנטישה לאברהם שפירא, ביקש להביא לביתו את תופיק עוד באותו לילה, הפציר בו שלא לעזוב והבטיח כי ידאג לשבט. "איחווני דשרוני מע אל ניסוואן, אחיי השאירוני עם הנשים..." התאונן תופיק, וחזר אל בני השבט שחיכו לו מעבר לגשר הירקון, מצפון לפתח-תקוה. חלקם קיבל כנראה את עצת שפירא, הרחיק מזרחה רק עד לאדמת השבט בכפר חרש, ולא פעל נגד היישוב העברי. על כך הלוחמים הערבים הרגו בהם, ואז ביקשו פליטי השבט לעבור למקום מרכזי יותר; הם מסרו למדינה את אדמתם בחרש, על גבול הקו הירוק, היכן שנוסד ב-1955 קיבוץ חורשים, וקיבלו תמורתה את הקרקע שעליה ניצבת כיום שכונת אבו-קישק, בין כפר חב"ד לשכונת הרכבת בלוד.
לאחר הטבח שעשה משמר-הגבול בתושבי כפר-קאסם, בשנת 1956, נתבקש שפירא על-ידי ממשלת ישראל להתערב כדי להרגיע את הרוחות. הוא התמנה לעמוד בראש ועדת הסולחה מאחר שסברו, ובצדק, שהוא האדם המתאים ביותר לכך והוא יעשה זאת בתבונה ובכבוד. שפירא היה אז כבן 87. הוא הגיע לכפר-קאסם, דאג ליתומים, לאלמנות ולנכים, דאג בפועל ממש, עד שלעיתים היה ללעג אצל אנשים מבני עמנו, שהיו רוצים לסדר זאת מהר-מהר ובפחות התחשבות. המשא-ומתן נמשך כשנה, אך בסופו של דבר הוא הצליח במה שאף אחד אחר לא הצליח – להביא לסולחה עם תושבי הכפר הזועמים.
בהיותו בן 90 שנה ערכו לו אחיו "הבונים החופשים" בלשכת "דוד ילין" בפתח-תקוה אסיפה חגיגית ליום הולדתו, למלאת 80 שנה לעלותו ארצה ו-40 שנה להיותו "בונה חופשי".

*
על סדר יומו מספרים נכדו ואשת-נכדו, אמנון ועליזה פנחסוביץ, שתמכו את שפירא כל שנותיו האחרונות וטיפלו בו במסירות רבה. "זיידע, כלומר סבא, נהג להשכים קום, הכין לעצמו קפה, הניח תפילין, אכל לבן או ביצה רכה, ירקות, והקפיד לשתות כוס קוניאק גדולה כל בוקר, רק בבוקר, וראה בכך סגולה לאריכות ימים. בזכות זה הוציאו לכבודו יקבי פרידמן בפתח-תקוה סדרת 'ברנדי הפטרון', שתוויתה נשאה את דיוקנו," ואמנון מציב על השולחן בקבוק קוניאק חתום, השמור עימו עד היום.
"אחרי ארוחת הבוקר היה זיידע הולך לספר כדי שיגלחו. בשמונה לבש חליפת ליינן לבנה, חבש כובע שעם או מגבעת 'פנמה' מקש, תמיד זקוף, גבה-קומה, נקי ומסודר, והיה 'יורד למושבה', לבית-הקפה המזרחי. היה בית-קפה אחד מול השוק הגדול, ושני קיים עד היום מאחורי בית-הכנסת הגדול. שם נהג לשבת על שרפרף-עץ קלוע-קש בחברת פתח-תקוואים ותיקים וידידים ערבים שבאו לשוק, משוחח עימם על הוויות עולם כשמרפקו שעון על ירכו והוא יונק מפומית הנרגילה.
"בצהריים היה חוזר הביתה. אכל רק פעמיים ביום, בוקר וצהריים. ארוחת-ערב לא אכל. נהג לומר שלא טוב ולא בריא ללכת לישון על קיבה מלאה. רק תה אחר-הצהריים. לא היה אכלן. אהב לשבת בכסא-נוח במרפסת שבחזית הבית, קורא 'הבוקר' או 'מעריב', לדעת מי חי, מי מת, למי צריך להכתיב מכתב ברכה או השתתפות באבל. האצילות מחייבת."
ליצני המושבה התבדחו ואמרו שאת הכתוב בעיתון נהג לספר לו הקיוסקאי הילזנראט מפינת הרחובות חפץ-חיים והרצל, שפירא רק החזיק אחר-כך החזיק את העיתון.
אחר-הצהריים היה שפירא שוכב לנוח. בקומו התפלל מנחה ומעריב, מקום כבוד היה לו בבית-הכנסת הגדול, בכותל המזרח, שומר מצוות היה אף כי נהג להופיע הרבה גם בגילוי-ראש.
לעיתים קרובות היו באים לקחתו לאירועים ציבוריים וגם משפחתיים, והוא אהב לכבד אנשים בנוכחותו והתנהג תמיד גם כמי שתובע שיכבדו אותו. מסודר וזקוף כמו לורד אנגלי. מקפיד על הנקיון. פעם בשבוע היה מנדלה, בנו האילם, ממלא את האמבטיה מים חמים ויוצא מהחדר. שפירא היה מתפשט, נכנס לאמבטיה הגדולה שניצבה במרכז החדר, וקורא למנדלה לחזור. הבן המבוגר היה רוכן ומשפשף לאביו הזקן את כל גופו עד שהיה יוצא אדום כמו סלק.
הגיעו אליו פניות מבתי-ספר במושבה ומחוצה לה, לבקר אצלו. בימים אלה היה נשאר בבית לפני-הצהריים, מספר מעשיות ומראה את חפציו ותמונותיו, והתלמידים כתבו לו מכתבי תודה, שאותם שמר במגרותיו. כבר ב"ילקוט הכזבים" מסופר כי לחבר'ה בפלמ"ח תמיד היה כבוד עצום כלפי שפירא, זקן השומרים. כשהיו פוגשים אותו לפעמים ברחוב היו אומרים לו שלום בנימוס רב ולפעמים אפילו מצדיעים לו. הוא היה מעביר את מקלו מיד ליד, מצדיע ואומר: "פרו ורבו בחורים!"
עליזה מספרת שיום אחד, בפגישה עם כיתה מחדרה, שאל אותו ילד:
"אדון שפירא, אתה נלחמת כל כך הרבה פעמים. תגיד, כמה ערבים הרגת בחיים שלך?"
ענה שפירא: "תדע לך ילד שאני אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי!"

*
שפירא לא צבר רכוש רב. תשעה בנים ובנות גדלו בבית, עבדו והחזיקו את הפרדס, הרפת, האורווה. הוא עצמו לא עבד במשקו החקלאי אלא היה עסוק בשמירה, בענייני הגנה, בעסקי ציבור, נסיעות לירושלים, לעבר-הירדן, שתדלנויות בפני השלטון הבריטי, ובוררויות בין ערבים.
בשנת תש"ו, 1946, מתה עליו ליבה-רוחל אשתו והיא בת שבעים-וחמש. במשך השנים שקע בחובות, הפרדס ומרבית החצר נמכרו, והוא נשאר ללא מקור הכנסה. נותר לו רק הבית, וגם זה מושכן פרק-זמן למלווה-בריבית וכמעט שנמכר לנושים. הבנים והבנות עזבו ופנו איש לעברו. בשלהי שנת 1954 נהרג בשירות צבאי נכדו האהוב, הטייס אמיר שפירא בן העשרים, שמטוסו נפל בתאונה. רק הָר[אהרון]-מנדל, הבן האילם והערירי, נישאר לגור איתו. נשמה טובה היתה לאילם אך התנהגותו מוזרה ומפחידה במקצת, בייחוד את בנות המושבה. לא פעם באו להתלונן עליו אצל שפירא. האב היה צועק על בנו המבוגר צעקות מרות, לעיתים אף מכה אותו, אך ללא הועיל.
כשהגיעה לידיעת בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, מצוקתו הכלכלית של שפירא, נתן מיד הוראה לשלוח לו פנסיה קבועה כל ימיו. הסכום הספיק לשפירא לקיום צנוע, החזקת הבית, צורכי אוכל פשוטים וטבק. הוא נהג לקנות טבק ריחני משובח, תוצרת חוץ, ולערבבו בטבק מקומי, זול יותר.

*
ב-1963 ביקרו בביתו שברחוב הרצל המשורר נתן יונתן, שילדותו ונעוריו עברו עליו בפתח-תקוה, בחברת אביו ובנו הקטן. שפירא ישב בכורסה כבדה, עטוף ענן של עשן מקטרת, והם לרגליו על שרפרפים קטנים, מקשיבים.
"בן כמה אני, אתם יודעים? תשעים-ושלוש. החזה בסדר גמור, הלב חזק, גם הראש. רק הרגליים חלשות. לא יכולות יותר להרים את הגוף, ובלי מקל אי-אפשר ללכת." כאן לקח שפירא אוויר מלוא ריאותיו, נשף את שארית העשן וטפח על רגליו הבוגדות. "אני שותה כוסית קוניאק כל בוקר ומעשן כל היום. אוכל מעט. בבוקר לבן. חצי כוס, המחצית נשארת לערב. כל יום ראשון באה לכאן אישה ומבשלת לי עוף בשביל כל השבוע. בצהריים: פרוסת עוף, מרק, לחם, כוס קפה, זה בשביל הגוף, ובשביל הנפש – המקטרת. אף פעם אני לא לבדי. באים ילדי בתי-ספר עם המורים שלהם, בא אלי משה שרת, לפעמים בן-צבי, באים שיח'ים ידידים.
"את הבית נתתי לעירייה. אין אדם שיחיה לעולם. כשאמות יישארו הבית וכל המתנות והמזכרות בשביל הדורות הבאים: החרבות, המקטרות, הצילומים של לורד בלפור, חיים וייצמן, של הרברט סמואל, של כל ההיסטוריה.
"כאן אני גר עם בני, מכירים את האילם? – הוא גר איתי, כתבתי בהסכם עם העירייה שהם חייבים לתת לו דירה וקיום לכל ימי חייו, אחרי שיקחו את הבית בשביל ההיסטוריה." שפירא מסלסל עשן ממקטרתו בחדר הגבוה.
"מה קרה למשפחת אבו-קישק?" שאל יונתן, "הלא הם היו ידידיך?"
"אמרתי לאבו-קישק [כנראה לשיח' שאקר], זה היה כשהתחילה המלחמה שלנו ב-47': 'תישאר פה, יא אחי, אני אשמור על חייך ועל רכושך.' – הוא לא שמע וברח לירדן. בן אחד נשאר. סידרתי שיתנו לו אדמה ופרדס [בשכונת אבו-קישק בלוד], אבל הזקן – בירדן. אספר לכם מה קרה לפני שלוש שנים עם הזקן הזה. יום אחד בא אלי שליח ואומר לי, 'אבו-קישק רוצה לדבר איתך.' לא שמחתי לפגוש אותו אבל הלכתי. קבענו את הפגישה על-יד הגבול, אצל טול-כרם. שוטר ממשמר הגבול לקח אותי מחדרה ובחושך באנו לגבול והוא עמד בחושך וחיכה לי. בכה כמו ילד, זה אבו-קישק הגדול, אמר שרוצה לחזור. הזכרתי לו את בקשתי, 'עכשיו,' אמרתי לו, 'באה המלחמה ומחקה. אי-אפשר להחזיר את הזמן. שנינו זקנים, אבו-קישק, אלוהים ירחם עלינו.' ונפרדתי ממנו בחושך. על הגבול."

*
בהיותו כבן תשעים-ושלוש הוזמן למסיבת יום העצמאות, לספר מעלילותיו בפני אנשי פתח-תקוה. שלא כהרגלו – לא רק שאכל אותו ערב, אלא אכל בשר צלוי. למחרת בבוקר מצאה אותו עליזה שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הבהילו אותו במצב אנוש לבית-החולים "השרון" ואיבחנו אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים, ד"ר פלר, ביקש מעליזה לחתום על הסכמתה לניתוח. היא נבהלה מהאחריות. אזיי שפירא ביקש עט וחתם. כשהתעורר אחר הניתוח מצא לידו שניים מזקני המושבה שוכבים גוססים. הוא לא רצה להישאר במחלקה, פן יגיע גם תורו למות, והתחנן: "תוציאו אותי מפה. דוויד מניסטרסקי הולך למות. שלֵימה שטמפפר הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."
השמועה על מצבו הקשה עברה בפתח-תקוה והתחילו להכין לו לווייה. ביום השלישי אחר הניתוח התאושש, וכשבאה עליזה הזכיר לה לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר. כאשר נראה יוצא בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – ניתנה הוראה לעובדי העירייה להפסיק את ההכנות להלווייה שלו.

*
בפסח תשכ"ה, 1965, ערך שפירא בביתו את ליל ה"סדר" האחרון בחייו. ישב בכורסתו וקיבל את בני-משפחתו ואת האורחים הרבים שבאו לברכו בברכת חג שמח ואריכות ימים. החדר הגדול והמרווח דמה למוזיאון בזעיר-אנפין של בעל-הבית. הקירות מקושטים בתמונות מתקופות שונות, ובפינות מסודרים כלי-נשק: רובים, חרבות, אקדחים ואבזרים אחרים. הנברשת הגדולה השתלשלה מהתקרה והפיצה שפע אור על פני החדר. שפירא ישב בראש השולחן ולימינו נכדו אמנון. על השולחן הערוך ניצב זוג פמוטים ישנים שסימני ירוקת מציצים מחגוויהם. שפירא היה במצב-רוח טוב, ופניו הביעו חג; הוא סיפר למסובים כיצד בחגים ובשמחות יצאו ראשוני פתח-תקוה לחזית בית-הכנסת הגדול ורקדו שם, כיצד בנה אביו את ביתו ביהוד, כיצד נלחם הוא עם שודדים בהרי חברון, וכיצד נערך טקס השלום עם שיח' אבו-קישק.
בני המשפחה ביקשו להקליט את מהלך ה"סדר" ועמדו להפעיל רשמקול. שפירא הרגיש בדבר והתרעם: "מימיי לא חיללתי את השבת, ואני מבקש לא להפעיל את המכשיר."
בקשתו נתמלאה ללא ערעור.
את ארבע הכוסות שתה כדת וכדין. את ההגדה קראו בצוותא. כאשר הגיע ל"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" גבר קולו והוא המשיך בזמירות ובקריאת "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" והתלהבותו הלכה וגברה, קירות הבית כמעט רעדו. אנשים עצרו בחוץ, ומבעד לחלון ולשדרת הברושים נראו שכנים ועוברי אורח עומדים תמהים לקולו האדיר. גם לאחר קריאת ההגדה המשיך שפירא ושר להנאתו שירים שאהב, כמו "צימוקים ושקדים".

*
"חודשים אחדים לאחר יום הולדתו התשעים וחמש," מספרת עליזה, "איבד זיידע את מצב-רוחו הטוב, נחלש מאוד וחש ברע. ביקשו לקחת אותו לבית-רבקה, שישהה שם, בבית-החולים הסיעודי, תחת השגחה רפואית, אך בשום אופן לא הסכים. 'אני רוצה למות בביתי!' אמר.
"בשבת האחרונה לחייו פסק לפתע שעונו מלכת. ביום שלישי, ה-28 בדצמבר 1965, השכים כדרכו, הכין את מקטרתו, פנה למטבח והכין לו קפה שחור כהרגלו, ולפתע צנח ומת. כאשר באתי מצאתי אותו מונח בפיג'מה ובחלוק על מיטתו היפה, שהיתה עשויה ממוטות ברזל מעוטרים בפיתוחי נחושת. היה נראה לי שעודנו חי. הקפה עוד היה חם, את רצועות התפילין טרם קיפל. קראתי אליו: 'זיידע! זיידע!' – אבל הרופא אמר לי: 'עליזה, הוא כבר לא יענה לך, הוא מת!' – " ובתארה זאת חונקות הדמעות את גרונה.

מאות תושבי המושבה ואנשים מכל רחבי הארץ עברו למחרת בדומייה, במשך שעתיים, על פני מיטתו, שניצבה בסלון הגדול של ביתו שברחוב הרצל 22. הם חלקו לו כבוד אחרון. שומרים כסופי-שיער וסמורי-שפם ניצבו דום לצדדיו במשמר כבוד. גופתו נראתה שרועה במלוא זקיפות הקומה, ולמרות שהיה עטוף טלית, כמנהג, נתבלטה הצדודית החדה והתקיפה שאיפיינה אותו בחייו. דיוקנאותיו הביטו אליו מהקירות סביב: צילומים, ציורים, פסלים, ותחריטים מתקופות שונות, שפיארו את הכתלים ואת המזנון העתיק. חרבות בידואיות עתיקות בנדניהן. מקטרותיו הרבות וכלי העישון הנלווים להן. תמונותיו בחברת אישים שביקרו במושבה: רוטשילד, בלפור, וייצמן, מלצ'ט, סוקולוב, סמואל ואחרים, שרובם נהנו מהכנסת אורחים בביתו פעמים רבות.
לפתע באה מכונית גדולה שחורה, וממנה ירד דוד בן-גוריון, שבא לחלוק לו כבוד אחרון. הוא נכנס לבית, לחץ את ידי בני-המשפחה, עמד ליד שפירא ודיבר עליו בהתרגשות ובהערכה רבה. באו גם נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת, שרים, אלופי צבא ואנשי ציבור רבים.
תהלוכת ההלווייה יצאה מחזית ביתו. נשאו את המיטה וליוו אותה ותיקי השומרים וההגנה, שהתקשטו לכבודו במדיהם מאז: אלה במגבעות אוסטראליות רחבות תיתורה ואלה ב"קולפאקים", כובעי הפרווה של "הגפירים", הנוטרים; אלה ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה ואלה אקדחים גדולים למותניהם; וכולם עונדים סרט-אבל שחור לזרועם. המסע זרם מערבה לאורך רחוב הרצל, פנה ימינה לרחוב רוטשילד וימינה לרחוב חובבי-ציון, חובק את לב המושבה כנחש עקלתון – כי כאשר נושאי המיטה הגיעו כבר לרחבת בית-הכנסת הגדול, עדיין הצטרפו אנשים לזנבו ברחוב הרצל. פתח-תקוה לא ראתה מעודה וכנראה לא תראה עוד לווייה ענקית כזו ברחובותיה.
שלושה מטחי ירי של כיתת צוערים מבית-הספר לקצינים נורו על קברו, שנכרה בראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. הוא נטמן על גבול הפרדסים שהיו שלו ושל אחיו מיכאל, סמוך למצבות ליבה-רוחל אשתו, שנפטרה עשרים שנה לפניו, ובני משפחתו לדורותיהם. לא רחוק ממנו קבורים סנדר חדד, אבשלום גיסין, יהודה ראב, ורבים מבני דורו. השר יגאל אלון ספד לו: "אנו נפרדים מגיבור, אשר שמו וחייו יהיו צרורים לנצח בדפי ההיסטוריה. העם אומר לך תודה, אברהם שפירא, על פועל חייך שהיה מוקדש ללא שיור לתהילתו."

*
תמו אך לא סופרו במלואן עלילות שיח' איברהים-מיכו, הוא אברהם שפירא, שנולד ביום ג' בתשרי תרל"א, 28.9.1870, בכפר נובה מיכאילובקה שבחצי-האי קרים אשר ברוסיה, והיה גיבור פתח-תקוה, ראש-שומריה והסמל שלה במשך יותר משמונים שנה, מבואו אליה בעודו נער, ועד פטירתו בה בבוקר יום שלישי, ה' בטבת תשכ"ו, 28.12.1965, והוא בן תשעים-וחמש שנים, שלושה חודשים ויומיים. על מצבתו הפשוטה נכתב רק: "פ"נ אברהם הלל ב"ר יצחק צבי שפירא ז"ל. מראשוני היישוב ההגנה והשמירה, בחייו סמל גבורה ומופת לעם ישראל כולו ולפתח-תקוה עירו."
את ביתו ציווה לעיריית פתח-תקוה, אך לאחר מותו לא ידעה העיר לכבד את זכרו. יום אחד באו פועלים וזרקו את רוב תכולת הבית לחצר. זה היה בחורף. ניירות עפו. מגרות עם מכתבים ותעודות שאסף כל השנים, וביקש שישארו אחריו עדות לדורות הבאים שיבואו לבקר בביתו – התגוללו בבוץ. מזכרות, אותות כבוד, תעודות וצילומים – התפזרו ונעלמו. את המזנון שברו כדי להוציא ממנו מראות. את הנברשת עקרו מתקרת הסלון וטמנו בשק. רק מקצת הדברים, אוסף מקטרותיו, צילומים ישנים, שולחן המשפחה, המזנון, השידה, והנברשת הגדולה – הצילו מאובדן אמנון ועליזה, אבל ביתו של שפירא התרוקן, ומאומה לא נותר בו מרוחו ומחייו של שיח' איברהים-מיכו, שהיה הפתח-תקוואי המפורסם ביותר בדורו.
לאחר מותו של אברהם שפירא נותר לגור בבית ברחוב הרצל בנו החירש-אילם אהרון-מנחם המכונה הָר-מנדל. מחצית הבית כבר עברה לרשות העירייה, ובאגף האחורי חי הר-מנדל בעליבות רבה. כאשר ביקרתי אצלו פעם ראיתי את תמונת דודי ברוך על השידה. הר-מנדל לא שכח לברוך שהציל את חייו בדמשק ושלחו ארצה. ביום האזכרה השנתי של משפחתנו, ל"ג בעומר, יום פטירת סבי יהודה ראב, נהג הר-מנדל לחכות לנו בראש הגבעה, מעל קברו של ברוך, וזר פרחים בידיו. לאחר מותו נקבר ליד אביו, לא רחוק מקברו של ברוך.
מדי שנה אנו פוקדים גם את קברו של הר-מנדל. ובשנה האחרונה, אהרון בן-דודי, בנו של ברוך, לאחר שאמר קדיש, מול מצבתו של הר-מנדל, המשיך ודיבר: "הר-מנדל, הר-מנדל... הר-מנדל! – אם היית יודע איזה גוזמאות כותב עכשיו אודי [זה אני] בספר על אבא שלך – היית מתהפך בקברך!"

תל-אביב, אוגוסט 1990 – מאי 1991

תודות

המחבר מודה לאפריים אבא, ברוך אורן, מישה אשרוב, חיים באר, אהרון ותמר בן עזר, עמנואל בן עזר, חנוך ברטוב, נורית גוברין, דוד גולדברג, אבשלום גיסין, אברהם ומרים גיסין, נתן יונתן, עודד ירקוני, אליהו נאווי, מרדכי נאור, יעל עצמון, עליזה ואמנון פנחסוביץ, קלמן סווטיצקי, מאיר פעיל, שלמה שבא, צבי שוחט, ועובדי הארכיון לתולדות ההגנה והארכיון הציוני - על עזרתם לו בכתיבת הספר. כמו-כן חב המחבר תודה לזאב יעבץ, כרמן (אליעזר קורנמן), יעקב רבינוביץ, י. יערי פולסקין, יהודה ראב, צ.י. גורדון, אסתר ראב, יהודה אדלשטיין, רונלד סטורס, אליהו ירקוני, יעקב חורגין, ג. קרסל, ז. יואלי, אברהם דרויאן, דן בן-אמוץ, משה גרינברג-דגן, דבורה שפירא – זכרם לברכה, אשר מסיפוריהם, עדויותיהם, כתבותיהם, ספריהם ומחקריהם – שאב חומר לצורך הכתיבה.

מרבית הדמויות והמעשים המתוארים בספר לקוחים ממקורות היסטוריים. במקרים ספורים שינה המחבר פרטים ותאריכים לצורך העלילה, והוסיף דמויות ספרותיות. פרקים י"ג-ט"ז נכתבו בלילות הסקאדים בתל-אביב, בחודשי ינואר-פברואר 1991, והדיסקטים של הגיבוי הופקדו מדי בוקר בכספת בבנק. פרקי ההתנפלות על פתח-תקוה בחודש מאי 1921 מבוססים על השוואת מקורות ועדויות רבים, והינם תיאור מקיף, המשתדל להיות מהימן, של המאורעות שהתרחשו באותם ימים. כתיבת הספר נתאפשרה בסיוע קרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל לפרסי יצירה.

סוף

הספר לא אזל וניתן עדיין לרכוש אותו בהוצאת "עם עובד"