"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"
(אסתר ד, יד)
ב-26.7.45 חולל קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, סנסציה פוליטית רבתי, כאשר גבר בבחירות לפרלמנט הבריטי על המנהיג המנצח של מלחמת העולם השנייה וינסטון צ'רצ'יל. אטלי היה ראש ממשלה מצוין, שהוביל לשיקום הכלכלה הבריטית לאחר המלחמה ולכינונה של מדינת הרווחה הבריטית.
כמה אנשים זוכרים היום את אטלי? מן הסתם, הוא זכור בעיקר בגין מימרתו הצינית והמרושעת אודותיו של צ'רצ'יל: "מכונית ריקה עצרה בפתח דאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי" (אמירה בלתי הוגנת כלפי מי ששירת כסגנו בממשלת האחדות הלאומית בימי המלחמה). אמנם אטלי הצליח בתפקידו כראש הממשלה, אך הוא לא הכריע הכרעות היסטוריות הרות גורל ששינו את פני ההיסטוריה. אלמלא נבחר הוא, אחר היה מבצע את המלאכה, טוב פחות או טוב יותר ממנו.
את צ'רצ'יל, לעומת זאת, יכיר כל ילד גם בעוד אלף שנים, חרף המאמצים של "ההיסטוריונים החדשים" הבריטיים (כן, אין זו צרה שלנו בלבד) לסדוק את דמותו ולהכפיש את שמו. זאת, כיוון שבשעת המבחן הגדולה שההיסטוריה הציבה בפני דורו – הוא היה האיש שעמד בפרץ והנהיג את ההתנגדות לכוח העולה של היטלר, שאיים על עתיד האנושות. צ'רצ'יל הנהיג את האומה הבריטית למאבק גבורה, תוך נכונות לשלם מחיר כבד כדי לנצח את הרוע הנאצי, כשהוא מבטיח לאזרחי מדינתו רק "דם, יזע ודמעות". צ'רצ'יל היה האיש שאמר להיטלר "עד כאן", וסחף את העולם החופשי לניצחון.
האיום הגדול ביותר על האנושות מאז היטלר, הוא עליית האסלאם הפונדמנטליסטי, הקנאי, הג'יהאדיסטי. זוהי תנועה שיכורת כוח, אחוזת דיבוק משיחי מטורף להשתלט על העולם ולאסלמו. אין תנועה זו מִקְשה אחת, ויש בתוכה יריבויות ומאבקים קשים, אך בראיה עולמית והיסטורית כוללת, ההבדלים הללו זניחים לנוכח האיום על עתיד האנושות. האסלאם הקנאי הגדיר שני אויבים עיקריים: ישראל היא השטן הקטן, מדינה יהודית, דמוקרטית, מערבית, מודרנית, מתקדמת, מצליחה ומשגשגת בלב ליבו של המרחב האסלאמי, נתפס כהתגרות בלתי נסבלת של המערב, שחובה להכריתו. השטן הגדול הוא ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, הציוויליזציה המערבית, הנאורה.
את נחת זרועו של האסלאם הקנאי ספגה החברה האמריקאית בפיגועי ה-11.9.2001; מתקפת הטרור הקשה בתולדות הטרור העולמי, שהכתה בחוֹמֶשׁ את ארה"ב. הפיגוע הזה בוצע באמצעות סכינים (!), והפגין את היעדר גבולות של תעוזה או של מוסר בידי הטרור האסלאמי הקנאי, כפי שהחברה הישראלית חשה היטב על בשרה באותם ימים, ימי מתקפת טרור המתאבדים ברחובותיה.
בירת הקנאות האסלאמית היא איראן. התחמשותה בנשק השמדה המוני, היא איום מיידי בעיקר על ישראל, אך זהו איום על העולם החופשי כולו. חובתו של העולם החופשי לעמוד בפרץ, לעצור את הטירוף האסלאמי ולמנוע את התגרענותה של איראן.
העולם החופשי זקוק היום לצ'רצ'יל של המאה ה-21. יש היום רק אדם אחד המסוגל למלא את התפקיד – נשיא ארה"ב ברק אובמה.
בראשית כהונתו, היה אחוז אובמה ביומרה משיחית להיות המפייס הגדול בין ארה"ב והעולם החופשי – לבין האסלאם. לזכותו ייאמר, שמהר למדיי הוא התפכח, משהבין שהפייסנות נתפסת כחולשה ולכן מקצינה ומחמירה את האיום, כפי שעשתה מדיניות הפייסנות של צ'מברליין כלפי היטלר. התפכחותו של אובמה הובילה למספר צעדים חשובים, ובראשם החרפת העיצומים על איראן, אם כי צעד זה נעשה באיחור של שנים אחדות, ולא בעוצמה מספקת.
האם יהיה אובמה צ'רצ'יל של המאה ה-21, ויכנס להיסטוריה האנושית כמי שהוביל את העולם החופשי לניצחון על האיום האסלאמי, או שהחשש מפני עליית מחירי הנפט סמוך לבחירות ישתק אותו?

2. ההימור של פוטין
אחת החידות המסקרנות ביותר בנוגע לאירוע ה"אביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, היא התנהגותו של פוטין, נשיא רוסיה. לא רבים מתפלאים על הפן המוסרי – תמיכתו ברוצח המונים, במי שטבח באזרחי מדינתו לאלפיהם, במי ששולח את מרצחי ה"שאביחה" לשחוט ולאנוס משפחות שלמות של אזרחים סורים. מה שמתמיה יותר הוא מה שנראה כאיוולת פוליטית ומדינית – דבקות בנשיא ההולך ומאבד את שלטונו, השנוא על עמו ועל מדינות ערב. מניותיו של אסד איבדו מזמן כל ערך, קץ שלטונו קרב, ותמיכתו של פוטין משניאה את רוסיה על העם הסורי ועל מדינות ערב, ותפגע פגיעה קשה במעמדה של רוסיה באזור.
ניתן לומר על פוטין דברים רבים – הוא אינו חשוד בעיניי איש כטיפש. מה גורם לו לנקוט במדיניות זו, שעל פניה מנוגדת לאינטרס שלו? האם כמו מנהיגים חכמים לא מעטים בהיסטוריה, פוטין צועד במצעד האיוולת ומוליך את רוסיה למפלה אסטרטגית? או שמא יש איזה היגיון בשיגעון? אין ספק שפוטין מודע לאיומים שבמדיניותו, ולפיכך ניתן להגדירה כהימור אסטרטגי, של מדינאי המאמין שיש בדרכו יותר הזדמנויות מאשר הימורים.
פוליטיקה, כולל פוליטיקה בינלאומית, אינה רק משחק ציני של אינטרסים; אני מאמין שיש בה גם מרכיבים מוסריים. ובכל זאת, קשה לי לראות דיקטטור-למחצה כפוטין, שעלה לגדולה במלחמה בצ'צ'ניה שבה לא בלט בצמחונות ובמוסר לחימה, נרתע מרצחנותו של אסד. הוא גם יודע, שמלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין מיספר גורמים, שהמנצח ביניהם יהיה הדיקטטור הסורי הבא, שלא יהיה עדין יותר כלפי יריביו, כולל כלפי אוכלוסייה אזרחית, מאסד (אם בכלל סוריה תתקיים כמדינה אחת בתום המלחמה, ולא תתפצל למיספר מדינות קטנות, כולן דיקטטורות, כמובן). לכן, יש לראות באסטרטגיה שלו – פוליטיקה של אינטרסים בלבד.
מה האינטרס הרוסי?
רוסיה של פוטין שואפת לחזור למעמד של מעצמת על עולמית. פוטין רואה במזרח התיכון אזור חשוב ביותר לביסוס השפעתה של רוסיה בעולם. מדיניותו המזרח תיכונית מיועדת לחזק את מעמד רוסיה באזור. לפיכך, המדיניות הנראית כפוגעת במעמדה של רוסיה, וללא ספק היא פוגעת בה לטווח הקצר, נועדה לחזק את מעמד רוסיה לטווח הארוך.
בדבקותו של פוטין בשלטונו של אסד, מאותת פוטין למדינות ערב וגם לגורמים אחרים בעולם, את נאמנותו לבני בריתו. זאת, בניגוד לארה"ב ובפרט לנשיא אובמה, שהפקירו את בן בריתם המרכזי באזור, חוסני מובארק, הפנו לו עורף וסייעו להפלתו. לדעתי, אגב, גם אילו רצה בכך, לא היה בכוחו של אובמה למנוע את נפילת מובארק. אולם אין ספק שהוא הפנה עורף לבן בריתו, לנוכח העולם כולו. המסר שמשדר פוטין למדינות ערב, הוא: אינכם יכולים לסמוך על ארה"ב, היא משענת קנה רצוץ. על רוסיה אתם יכולים לסמוך, כיוון שהיא נאמנה לבנות בריתה, ותומכת בהם עד הסוף. מנהיגי מדינות ערב בעלות האוריינטציה המערבית, כמו מלכי סעודיה וירדן, ראו את מה שמתפרש בעיניהם כבגידת ארה"ב במובארק ורשמו זאת לפניהם. למבוכה הזאת התפרץ פוטין באמירה – אני נוהג אחרת, אני היפוכו של אובמה.
כבר שנה וחצי אנו שומעים שנפילתו של אסד היא עניין של ימים או שבועות, ובינתיים התחזיות הללו לא התאמתו. אם בסופו של דבר אסד ינצח ויישאר בשלטון, אין ספק שההימור של פוטין הצליח.
ואם שלטונו של אסד ייפול (והסבירות לכך גבוהה יותר משל הישארותו בשלטון)?
האם במקרה כזה פוטין יאבד את סוריה ואת מדינות ערב? פוטין מאמין, שעצם הוכחת נאמנותו לבן בריתו, תירשם לזכותו הן בסוריה והן במדינות ערב. לממשל הסורי החדש, או לממשלים של המדינות שתקומנה על חורבות סוריה, יוכלו הרוסים להסביר את התמיכה באסד כתמיכה בסוריה כמדינה ובשלטונה החוקי. משהתחלף השלטון, התמיכה העקבית בסוריה נשארת בעינה. למדינות ערב הוא ישדר את היתרונות באוריינטציה על רוסיה, שאינה נוטשת את בעלות בריתה.
האם ההימור של פוטין יצליח?
ואל הנקודה הישראלית – היחסים בין ישראל לבין רוסיה טובים מכפי שהיו אי פעם. יש לישראל אינטרס מובהק בחיזוק הקשרים, כמובן בפן הכלכלי, אך גם בפן המדיני – מיקסום ההשפעה הישראלית על מדיניותה של רוסיה במזה"ת.
אולם אל לנו להשלות את עצמנו – האוריינטציה הרוסית במזה"ת היא פרו ערבית, ולפיכך היא אנטי-ישראלית, למעשה. ייתכן שמדיניות ישראל יכולה למתן את המדיניות הזאת, אך לא לשנות את הכיוון. המציאות לאורך עשרות השנים האחרונות, אינה עומדת להשתנות – ישראל היא ידידתה ובת בריתה של ארה"ב ורוסיה היא הפטרון המרכזי של מדינות ערב.

3. רהביליטציה לארכי טירוריסט
תגובה ל"ליברמן לקוורטט: להדיח את עבאס בבחירות", "הארץ" 22.8.12
בכתבה אודות יוזמת שר החוץ ליברמן, לפעול להחלפת יו"ר הרש"פ אבו מאזן, כותב ברק רביד:
"מכתבו של ליברמן מזכיר את הקמפיין שהוביל ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון להחלפת יאסר ערפאת בשל מעורבותו לכאורה בטרור נגד ישראל. בקמפיין ההוא הציג שרון לנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש הבן, מידע מודיעיני, רובו נסיבתי בלבד ושמהימנותו מוטלת בספק, על פיגועים שבוצעו לכאורה בעידודו ובמימונו של ערפאת."
תמהני מה דוחף את הכתב ואת העיתון לא להרפות ממסע הרהביליטציה לארכי טירוריסט יאסר ערפאת, מי שאחראי אישית לרצח אלפי ישראלים. הרי בהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחים רבים ואיפשרה את הקמת הרש"פ על סמך התחייבותו של ערפאת, בשם העם הפלשתינאי, לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. בעוד ישראל מילאה את חלקה, ערפאת רק הגביר את הטרור למימדים שלא היו כמותם, ושגבו חיי למעלה מאלף ישראלים, הרבה יותר מהתחזיות האפוקליפטיות הקשות ביותר בקמפיין ההפחדה נגד תקיפת הכור הגרעיני האיראני. איזה אינטרס יש ל"הארץ" לשכתב את ההיסטוריה ולנקות בדיעבד את רב המרצחים מאשמתו. שמא מבינה מערכת העיתון, שהחלופה לרהביליטציה הזאת היא הודאה בטעות היסטורית?
ובאשר ליוזמתו של ליברמן – מן הראוי להציג לעולם את סרבנות המו"מ והשלום של אבו מאזן ואת פעולות ההסתה שלו נגד ישראל, אולם אין זה מעניינה של ישראל להתערב בבחירת זהות מנהיגי הפלשתינאים, ומן הראוי שממשלת ישראל לא תתערב בכך.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל