על "בזעיר אנפין" ספרו של ירמי פינקוס
עם עובד 2012, 310 עמ'

ירמי פינקוס, חתן פרס ספיר לשנת 2009 ("הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט") רקח בספרו החדש עלילה מינורית, ממש "זעיר אנפין", מהנה מאוד ושופעת הומור. העלילה מתרחשת בעיקר בצפון הישן של תל-אביב, אבל גם בפארק המים בשפיים, בקריית אריה, ובסוף הספר גם בעיירת הנופש זייפלד שבאוסטריה. השנה – 1989, בה כיהן יצחק שמיר כראש ממשלה, ונאבק בשריו הסוררים ובדילרים של מרכז הליכוד, שנה שרבו פיגועים, והנורא שביניהם הוא דרדור האוטובוס בדרך לירושלים, פיגוע שגרם למותם ולפציעתם של עשרות קורבנות. הגיבורות העיקריות של הספר הן שתי אחיות: דבורה זלצמן, בת 48, בעלת פרפומריה ברחוב יהודה המכבי, ובעלה הלא יוצלח (דודה מאשה מגדירה אותו כך: "הוא לא בעל הוא אפנדיציט", עמ' 234) שרגא, שפוטר מעבודתו בקופת חולים לאומית, מנסה ללא הצלחה לעבוד כסוכן ביטוח, ובלית ברירה, הוא מסייע לאישתו בפרפומריה הקורסת; האחות השנייה – ציפי צינמן, נשואה ליוסף צינמן, בעל מכולת, ממש מול הפרפומריה של דבורה, מצליח בעסקיו, בעל שתי מכוניות, נוסע פעמיים בשנה לנפוש בזייפלד. לשתי האחיות יש אח בשם אבריימלה שלוסמן, רווק בן 51,שעשה הון מעסקים מפוקפקים בפרנקפורט, ועתה גר ברחוב שפינוזה בתל-אביב, וחי ברווחה מהריבית שהוא מקבל על השקעותיו.
לשלושת האחים יש גם אחות מפגרת, החולה גם בצליאק, שקוראים לה בינה. מכל האחים – רק דבורה מטפלת בבינה מיום היוולדה (זו נולדה כאשר דבורה היתה בת 14). שתי הבנות, דבורה וציפי, עשו נחת לאמן הינדה, והעניקו לבנים שלהן את שמו של בעלה – טוביה. לדבורה ושרגא זלצמן יש בן יחיד בשם טוביה ("הצהוב"), סטודנט מצטיין בבוסטון שבארצות הברית, שמכתביו משם מסתיימים תדיר בבקשת דולרים מהוריו. גם לציפי ויוסף צינמן יש בן בשם טוביה ("השמן"), העוזר להוריו בעסקים. לזוג צינמן יש גם בת בשם שירלי, תלמידת תיכון בת שבע-עשרה, שמנגנת על מסור, וחיה חיי אישות עם בן גילה – אורן מוצפי – למגינת ליבם של הוריה, החוששים שתיכנס להריון, או שתידרדר לסמים.
ה"דרייב" של העלילה כולה הוא התקווה שהפעם הצינמנים לא ייסעו לבדם לזייפלד, אלא ייקחו עמם את הזלצמנים, את דודה מאשה ליפשיץ (אישה זקנה ונרגנת, אחותה הרווקה של הינדה שלוסמן המנוחה), את אבריימלה, ואפילו את בינה. הבעיה היא שהזלצמנים תפרנים גדולים, כי הפרפומריה שלהם דרדרה אותם לעניות של ממש, והם עוד צריכים לכלכל את בינה בעלת הצרכים המיוחדים וחולת הצליאק.
ציפי צינמן, אישה אסרטיבית מאוד, בעלת חוש למסחר, מנהלת ערבי אופנה עם מופעים, דוגמניות וארוחות ערב באולם אירועים שברחוב פתח-תקווה (בגין של היום). לאחר התקשרות עם המפיק אלברט בן-ארויה, היא מקבלת זכויות לאמרגנות של מופעים כאלה, בתוספת השכרת דוכני מכירה, בפארק המים של שפיים. מדובר במכרה זהב, שכן לפארק המים מגיעים אלפי נופשים מכל הארץ מדי יום, צעירים בחופשת הקיץ, ובעיקר ועדי עובדים של מפעלים, חברות ותאגידים. ציפי מקצה לדבורה אחותה ולבנה, טוביה "השמן", דוכן למכירת מכנסי גלישה וחולצות, אותם הם קונים בזול (בהתמקחות מחוכמת של טוביה) מבעל מתפרה מוזנחת בקריית אריה ומבית רומנו בתל-אביב. הדוכן מצליח מעל המשוער, ודבורה פודה די כסף לטיול.
הבעייה היא שהיא מבקשת פעם אחת בחייה לצאת לחופשה מבלי שבינה הפרובלמאטית תהיה תלויה על צווארה. לשמחתה – דודה מאשה אינה מעוניינת לצאת לזייפלד, ומסכימה בהחלט לטפל בבינה בעת היעדרה של דבורה מהארץ. דא עקא שלדבורה אין אומץ להודיע לבינה שהיא לא תיסע ותישאר עם הדודה הזקנה. בינה, בת 34, מתנהגת כמו ילדה קטנה, כבר הדביקה על כל הקירות פוסטרים על זייפלד, לשם היא אמורה לנסוע עם כל המשפחה. סמי גרינברג, בעל סוכנות הנסיעות "טופ טורס", מאיץ במשפחה לדאוג לדרכונים ולשלם על הכרטיסים לפני שהמחיר יעלה, אלא שדבורה, כאמור, מתמהמהת. היא מנסה לפצות את בינה בכל מיני דרכים, אך היא חשה שהיא עושה עוול לנשמה האומללה של אחותה. בסופו של דבר, בינה, שהגיעה לפארק המים עם דבורה, אוכלת בגניבה קרואסון (שאסור לה בגלל מחלת הצליאק), היא נכנסת לבריכה, ושם היא נתקפת פרכוס, ובגלל ההמולה שָׁם איש לא שָׂם לב שהיא טבעה. מותה של בינה גורמת לביטול הנסיעה, אלא שכעבור מיספר חודשים באפריל 1990, המשפחה מתאוששת ומצליחה לשכנע גם את דבורה לנסוע לעיירת הנופש. לפני זה מתואר העתיד הקרוב של האירועים: המרכולים הגדולים גורמים לסגירת החנויות הקטנות ביהודה המכבי, כולל חנויותיהם של הזוגות צינמן וזלצמן.
כאמור, מדובר בעלילה מינורית, אבל לא בזה מתמצית סגולתו של הספר, אלא ביכולת הבלתי רגילה של ירמי פינקוס לתאר דמויות, הווי וסביבה. בתחום הזה ירמי פינקוס ממש אשף: כל אחד מהגיבורים מתוארים בפרטי פרטים – על הרוב בקווים קריקטוריים (מאשה המצומקת, בן ארויה מחוטט הפנים ובעל השיניים הרקובות, המוכרת גלידה בקיוסק, זקנה בלה שעורה נתלה על עצמותיה, ניסים, אחד המשחקים בבינגו שמנהל בן-ארויה, דומה לבודהה בבגד ים, מנדל כהן במתפרה המוזנחת שלו תולש רגליים של תיקן, שרה בורקו – "קונסיגנציה" – הרומנייה התחמנית, ליזיקה בורקו, גיסתה השמנה הענקית שמתחת לסנטרה מתנועע זפק, מוכרת תכשירי הרזיה וכו').
רוב הגיבורים מתוארים בכיעורם, ובעיקר בגיחוכם – הם זעיר-בורגניים בעלי חלומות זעיר-בורגניים, כולם מרמים את מס הכנסה, ורמת האינטליגנציה שלהם באה לידי ביטוי במה שמצחיק אותם – בעיקר כל הנוגע לבני המעיים, יציאות, נפיחות וכדומה (עמ' 21 ואילך, 87 ואילך, 162 ואילך). אפילו לרווחים במסחר מדביקים דימוי מהתחום הזה – יוסף צינמן טוען שהמסחר הוא כמו קישקע – מכאן נכנס, ומשם יוצא, ומה שנשאר בגוף – מזה חיים (עמ' 254). רוב הדמויות מגוחכות, חלקן אפילו מעוררות סלידה. יוצאת מכלל זה היא דבורה, האחות הגדולה של ציפי, שהיא גם אישה נאה, והיא כולה נתינה לאחותה הקטנה ומוכת הגורל. פעם אחת מעדה וקיימה יחסים עם מאהב (בסיועה של דודה מאשה שנתנה לה לשם כך את מפתחות דירתה) – פעם אחת, ולא יספה.

לאחרונה קראתי את ספרו רחב היריעה של דן מירון על שלום עליכם ("מפה לאוזן", אפיק, 2012), וממנו למדתי שסוד הקסם החבוי במונולוגים של שלום עליכם היה בכך שהוא לא שפט את גיבוריו (כפי שעשה, למשל, מנדלי מוכר ספרים בסאטירות שלו). דברים אלה לא ניתן לומר על יחסו של ירמי פינקוס לדמויותיו – הוא אמנם כותב בהומור ובקלילות, אבל הספר הוא בכל זאת סאטירה מצליפה על הדמויות הבורגניות של סוף המאה הקודמת.
בעין בוחנת עד לפרטי פרטים ובדימויים מעוררי התפעלות מתאר המחבר אתרים, הווי וסביבה: הוא מתאר את תל-אביב הצרה במותניה כמו אישה, את בית רומנו בעבר ובהווה, על המתפרות המוזנחות, את קריית אריה המבהילה בכיעורה, את אולם האירועים הוולגרי שברחוב פתח-תקווה, את דוכני המכירות באירועים ואת העומדים מאחוריהם – כל אחד טיפוס מיוחד, את המכולת של צינמן ואת הפרפומריה של זלצמן (עדיין על שמה של המייסדת – אימן של שתי האחיות - הינדה), את המרתף העלוב בו נמצא המשרד של אלברט בן-ארויה, שמהווה קונטרסט לדיבורי הרהב של ארויה עצמו, המפיק השחצן, את דירתו המהודרת של אבריימלה שלוסמן הבליין מרחוב שפינוזה, את דירתם העשירה של הצינמנים ברחוב וייצמן, את סוכנות הנסיעות של סמי גרינברג "טופ טורס", שהיא בעצם כוך, ברחוב בן-יהודה, את דירתה של מאשה ליפשיץ ברחוב יהושע בן-נון, ובסוף הספר גם את הסביבה הפסטוראלית של אכסניית בובינגר בעיירה זייפלד שבאוסטריה. יפה במיוחד הוא תיאור הפלורה והפאונה של סביבת פארק המים בשפיים.
המחבר מתאר את קורותיו של פארק מים זה, את העובדים מהקיבוץ, את האירועים לוועדי העובדים בפארק המים, את "הדחקות" הזולות של בן-ארויה המפיק כדי לשעשע את הקהל –למשל, אחת המשתתפות – רינה בביוף שזכתה בבינגו – נאלצת לתפור טלאי באחוריו של ניסים בעלה, הדומה כאמור לבודהה בבגד ים – כל זה כדי לזכות בפרס הנכסף – מאוורר. דחקה אחרת: בן ארויה מלביש את בינה המפגרת בבגד ים על משמניה, מאלץ אותה לענטז כמו דוגמנית, והקהל מתגלגל על הרצפה.
התיאורים משובבי נפש ממש בלשון הפיגורטיבית המיוחדת של המחבר, בעיקר כבשו את ליבי שניים מהם: האחד בו מתוארת בצורה מקסימה התקהלות של יונים לזכות בפירורי לחם (עמ' 129 ואילך), והשני בו מתוארת הצלחתו של יוסף צינמן לתחמן בווירטואוזיות את שני חוקרי מס ההכנסה שבאו למכולת שלו בכוונה לתפוס אותו על חם כשהוא מעלים מס (עמ' 118 ואילך). כאמור לעיל, כל הסוחרים בספר זה, בלי יוצא מן הכלל, מעלימים מס, דבר שללא ספק יש לו אחיזה של ממש במציאות.
התיאורים המופלאים באמת, המהנים, ולא פעם גם מצחיקים, אינם יכולים לחפות על כך שהדמויות המגוחכות והשטחיות כמו שטיח שברומן זה – אינן מאפשרות לו להתרומם אל מעבר למעמד של סאטירה. אמנם סאטירה מהנה מאוד ומבדרת. יש להניח שזאת הייתה כוונת המחבר, ואם אמנם כן, הרי שבכך הצליח מעל למשוער.

אהוד: הפעם כן ניסיתי לקרוא את הרומאן, שהמיסתורית נהנתה ממנו והמליצה עליו, זאת עוד לפני קריאת הביקורת האוהדת שלך; ומה אומר לך, בעמ' 84 נשברתי סופית מקריאת הפטפוט המשעמם הזה וזרקתי את הספר ולעולם לא אשוב לקרוא בו אלא אם תהיה חרב מונחת על צווארי.
אני מתפלא עליך, שיש לך טעם בספרות, שיכולת לקרוא את 310 העמודים של הרומאן המייגע הזה, שהוא כמו קריקטורה עלובה על הווי יהודי סינתטי של פעם וכפי שאולי השתמר במחזות יפים אחדים של חנוך לווין, על איזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שבו גדל. אבל הספר של פינקוס הוא פשוט קשקוש. קראת ממנו עשרה עמודים, קראת את הספר כולו כי הכול חוזר על עצמו בצורה עלובה, מייגעת ודוחה.