על ספר סיפוריו של אלי רוה, "מסע לקצות ישראל" עכשיו 2012, 249 עמ'
כמעט בכל אחד מתשעת הסיפורים שבקובץ זה מסופר על גיבור מכור טוטאלי לדבר אחד: דרור מ"אוהד מושבע" מכור לכדורגל, הוא ירש את התמכרותו מאביו, ומקווה להעביר אותה לבנו; אבינועם מהסיפור "סיפור מתוק" מכור לשוקולד – הוא ירש את התמכרותו מהוריו שהורעלו מתערובת חדשנית של שוקולד, והוא מצווה על טקס שוקולדי שלם לכשיגסוס; רותי מ"פוליסת בגידה" מכורה לסקס (אגב, רוב הגיבורות בספר הן זנותיות ומדברות בוולגריות מסמרת שיער); רותם אשכנזי מ"נקמה ריחנית" מכור לסקס מבושם; אדיר מ"אוהב ילדים" מכור לפדופיליה; "גדעון תירוש מ"חטיפה על גרסאותיה" מכור לניקיון; צפריר צרפתי מ"זוגיות מעגלית" מכור לקופיפה בשם "אליזבט השנייה". כמעט שלא יימצא בסיפור הזה אדם נורמלי מן היישוב. זאת ועוד: ברוב הסיפורים יש משהו פנטסטי, ואפילו אבסורדי, ועולה על כולם "סיפור מתוק", שם הגיבור איננו אוכל שום דבר אחר מאז שנולד חוץ משוקולד, הוא עורך חבלות בציוד הכבד של המדינה (שאינה מוזכרת בשמה) המבקשת לגלח את כל עצי הקקאו בשטחה, משתתף בתחרויות של ליקוק שוקולד מעל גוף של דוגמן, וזוכה למות בתוך הר של שוקולד. אגב, בכל הסיפורים האחרים (שאינם הרבה פחות הזויים) הגיבורים אוהבים שוקולד, מתנחמים בשוקולד, ואף רואים בו צורך קיומי.
עוד דוגמה לבסיס אבסורדי ימצא הקורא בסיפור "פוליסת בגידה", שם מסופר על הסכם נישואין בין רותי ובין גדי, שלפיו ההורים ישלמו פרמיה חודשית, שתוחזר לזוג אם יצליחו לשרוד ביחד 25 שנה, או למצער – עד 10 שנים (ואז ההחזר יהיה מצומצם בהתאם). אם מי מהשניים יבגוד בחברו – ישלם קנס גבוה לחברת הביטוח ולבן-זוג הנבגד. כדי להימנע מתקלה, המאהב של רותי, אופיר, מביים משכב זכר עם גדי ומצלם אותו כדי שלא יהיה לו פתחון פה כאשר רותי, המכורה לסקס, תבגוד בו! גם בשביל אבסורד זה יותר מדי!
ייתכן שבסיפורים פנטסטיים מותר הכול, יחד עם זאת, קשה היה לי להסכין עם כמה סטיות גסות מהקו הריאליסטי המינימאלי הנדרש כדי לעכל עלילה. הרי דוגמאות: רותי, בתם המאומצת של מנחם ונירה (בסיפור "פוליסת בגידה"), מגיעה לפנות בוקר, עם תינוקה לבית הוריה, לאחר שנסעה כל הלילה מכרמיאל, שם היא נטשה "לנצח" את בעלה גדי. האב נבהל מבואה הפתאומי של בתו, ובעיקר בשעה מוקדמת כל כך, ובמקום להיות חרד לשלומה, הוא מספר לה סיפור ארוך: "הייתי משוכנע שזה איזה מסומם עם סכין קפיצית ביד, שדופק כמו משוגע על הדלת. את עדיין לא בגיל הסנילי והיית צריכה לזכור שסיפרנו לך על תרצה, כשאפרים בדיוק היה במילואים היא עברה סיפור זוועתי עם מסומם, שלא נלכד עד היום, שהתדפק על דלת דירתם וביקש כמה שקלים לקניית מנת סמים. היא חשבה שאפרים הגיע לחופשה ופתחה את הדלת בלי לשאול, וכשנוכחה בטעותה, במקום שתיתן לו תשעים השקלים שביקש, ואפילו תוסיף עוד עשרה בקשיש ותתפטר מהנודניק, טרקה את הדלת בפניו, אבל את המסומם לא עשו באצבע, והוא דחק את רגלו ברווח הצר שבין הדלת למשקוף, והתוצאה של המפגש הטרגי באשמורת אחרונה של הלילה הייתה חתכים מכוערים בפניה..." וכו וכו' (עמ' 106-105). דחילק, הבת נרגשת, נפרדה מבעלה, הגיעה לפנות בוקר חסרת נשימה עם התינוק ביד – מה אתה מבלבל לה את המוח עם סיפור שהיא בוודאי מכירה?
ועוד עניין, כאמור, כל הגיבורות בסיפורים אלה מדברות באופן וולגרי ובמילים גסות שלא כולן מצויות במילון (אגב, הגיבור של "סופת חול", כתב ספר ביכורים, שכולו עוסק בנשים מופקרות), אבל עולה על כולן היא רותי, הבת המאומצת של מנחם ונירה (בסיפור "פוליסת בגידה"), שלא רק מנסה לפתות את אביה המאמץ, אלא גם מדברת אליו בלשון ביבים ממש, ואני מבקש רשות להימנע מציטוט, ומי שממש סקרן, יקרא את הדברים במקור (עמ' 115, 130, 134).
אני אמון על כך שספרות טובה איננה מבזבזת מילים, אלא משבצת את המילים במקום ראוי בלבד. הספר שלפנינו לוקה, לדעתי, בגודש של ציורים, ובעיקר בשרשרת תארי שם ודימויים. הרי דוגמאות:
הסופר בסיפור "סופת חול" רוצה לדעת איזה רושם השאירה ההרצאה שלו על התלמידים והמורים – "האם הרצאתו היתה כל כך נדושה, שבלונית, צפויה ומשעממת? או שהתלמידים בבית-הספר הזה כבר ראו הכול, שמעו הכול ורק אמן, שצבע פניו ירוק איזמרגד, ששערותיו כחולות כמו לגונה, שמקפץ על רגל אחת כמו בקרב תרנגולים, שעונד עגיל נחושת בלשונו, שעל מצחו מקועקע ציור של צעיר וצעירה בתנוחה שלא משאירה ספק, ושפיו יורק כדורי אש אדומים – רוכש את תשומת ליבם?!" (עמ' 51).
גודש ציורים כנ"ל מופיע כמעט בכל עמוד בספר, ואני אביא כאן עוד דוגמה אחת: אביה של רותי (בסיפור "פוליסת בגידה"), טרם קיבל תשובה מספקת מדוע בתו עזבה את בעלה בכרמיאל וחזרה באשמורת הבוקר לבית הוריה, והוא מנסה לנחש מה קרה: "רק הסבר אחד עלה בדעתו, שסטירת הלחי המצלצלת שחטפה מגדי – אמנם יש לקחת בעירבון מוגבל את סיפורה – היתה בעוצמה שמשתווה לזריקת פצצת אטום שהוטלה על הירושימה, או להתפרצות הרי הגעש שהטביעו את אטלנטיס..." (עמ' 117; ראו עמ' 42, 51, 84, 85, 95, 101, 104, 107, 127 ועוד ועוד).
יש לי טענות קשות אל העורך (גבריאל מוקד), שהתרשל בתפקידו: מילא שלא הקפיד על כללי הכתיב חסר הניקוד, והקליד יוד לפני שווא נח (מיסדרונות, מישחקים, היתחלתָ, ניתקל, ניקרתה, מיקרית, היסברתי, הירגשנו וכו'), אלא שיש בטקסט שגיאות ממש: "שלוש מורות נוכחו (במקום "נכחו", עמ' 47), ברי סכנה (במקום "בני סכנה", עמ' 48), "מיספר אחד" (במקום "מספר אחת", עמ' 83, 88, 89, 91, 93, 94 ועוד), "ברת מזל" (במקום "בת מזל", עמ' 98), "פי שתיים" (במקום "פי שניים", עמ' 100), "להניע" (במקום "להניא", עמ' 105), כנה (במקום "כן", עמ' 230), "מצית כסופה", במקום "מצית כסוף", עמ' 249) ועוד.
אני מודה שהספר איננו "כוס התה" שלי, כי אני אוהד שרוף של הריאליזם, אבל אני משוכנע שאוהבי הביזאר ירוו נחת מהפנטזיות ההזויות שסיפורים אלה חושפים בשפע.