אברהם שלונסקי – נדר

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכול
לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבט מוסרי
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

שירו של שלונסקי – הנדר, נהפך לפראזה משמימה. היהודים לא חיכו עד דור עשירי. נכון, כבר בדור הראשון ירדו יהודים לגרמניה. אבל אז היה עדיין היחס ליורדים שלילי, והיחס ליורדים לגרמניה שלילי עוד יותר. היחס השלילי לירידה לגרמניה קיבל למשל ביטויי ספרותי בספרו של דן בן אמוץ, "לזכור ולשכוח", שם הוצגו היורדים כדמויות שליליות. והנה בדור השלישי הירידה לגרמניה הפכה לבון טון. עשרות אלפי ישראלים צעירים יורדים לגרמניה בייחוד לברלין. בעיתון "הארץ" מדי יום כמעט יש תיאור של ישראלים החיים באושר בגרמניה, הארץ הטובה, בה יש דמוקרטיה, שוויון, וצדק. גם היחס הספרותי לגרמניה השתנה. דני קרמן, בן לילידי פינסק, שהחרים בעבר את גרמניה, החליט לא עוד! הוא לוקח את בניו לגרמניה ומפרסם ספר בזכות גרמניה והגרמנים. "שלושה בברלין".
כיצד קרה הדבר? כיצד השתנה כל כך היחס לגרמניה? כיצד קרה שבעיני כל כך הרבה ישראלים נהפכה ישראל לגרמניה של פעם, וגרמניה נהפכה לישראל של פעם?

מכונת התעמולה הגרמנית –
עשיית דה הומניזציה מהיהודים והצלחתה הגדולה
היחס הישראלי לגרמניה השתנה כתמונת ראי של היחס הישראלי לישראל, ושניהם, בחלקם, הם פועל יוצא של התעמולה הגרמנית המתוחכמת.
במשך השנים השקיעה גרמניה בתבונה רבה כספים רבים, שייעודם היה הלבנת פשעי השואה. הפעולה הגרמנית היתה כפולה. הזרמת כסף ליהודים על מנת להציג את גרמניה כגרמניה אחרת, לא עוד נאצית, והזרמת כסף לארגונים (כאילו) הומניסטיים, העושים דה-הומניזציה ליהודים בגין יחסם לערבים. ככל שפשעי היהודים ייוצגו ביתר חריפות, הבינו הגרמנים, כך יולבנו פשעי השואה. אלו הם כלים שלובים.
הגרמנים שפכו כבר משנות השישים כסף רב למימון משלחות נוער ישראלי שיצאו לגרמניה. הצעירים היהודים נעתרו לשוחד ויצאו לגרמניה בהמונים. במקביל שפכו הגרמנים כסף רב לכיבודים ופרסים לישראלים יחידים שתאמו את מטרתם המשולבת – הלבנת פשעי הנאצים והשחרת ישראל.
זרם המארקים האדיר ששפע על הסופר עמוס קלויזנר-עוז, מירק (ע"פ עדותו) את מצפונו, והוא הפר את נדר החרם על גרמניה, ויצא לקבל שם כסף וכבוד. דבריו של קלויזנר-עוז על גוש אמונים: "כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" –‏ נפלו כאוצר בלום על-ידי הגרמנים, שהמשיכו והעניקו לו שפע כיבודים ופרסים. הנה סוף סוף היהודי המוכן להודות שהיהודים הם בעצם הנאצים האמיתיים, ואולי מוטב לאנושות שלא נותרו רבים מדי מהם, אמרו ודאי רבים לעצמם.
מוסדות וקרנות גרמניים ממשיכים לממן מספר רב של קתדרות או תוכניות לימוד במוסדות אקדמיים בארץ, תמיד ע"פ תוכנית המשרתת את המטרה הגרמנית, ורבים הישראלים החבים להם את פרנסתם, כולם משרתים את מטרת הגרמנים – הצגת היהודים בישראל כגזענים. שום מוסד גרמני אינן מוכן לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. תמיד רק נגד היהודים. ו- langsam, langsam, aber sicher – לאט לאט אבל בטוח, מצליחים הגרמנים במשימתם.
הגרמני בן הנאצים, ובעל העבר בהיטלר יוגנד, אלפרד נוון דומונט, שילם הון לעמוס שוקן וקיבל שותפות בעיתון "הארץ". יחד עם שוקן, המטיף לנשואי תערובת עם הערבים ולחיסול מדינת היהודים, הם פועלים לעשיית דה-הומניזציה ליהודים, ומבליטים בעיתונם כל דבר שלילי בישראל, ומציגים את החברה היהודית בישראל כחברה פשיסטית גזענית.
התעמולה הגרמנית המוצלחת פועלת דו צדדית על גרמנים ויהודים גם יחד. ארבעים שנה לאחר הטבח במינכן מתגלית האהדה של הגרמנים לטרוריסטים הערבים של אותה תקופה. כאשר שוחררו רוצחי הספורטאים ע"י הגרמנים, הם כונו שם "לוחמי החופש". כבר אז נהפך יאסר ערפאת לגיבור בעיני הגרמנים. בתת המודע הגרמני היה ערפאת דמות המסמלת את המשך המלחמה ביהודים.
הזדהות הגרמנים עם הערבים-המוסלמים המחויבים לחיסול ישראל והשמדת היהודים, (ככתוב באמנת החמאס סעיף 7) והמחויבות של ממשלת אנגליקה מרקל לפעול למען כיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודנריין", הביאה לכך ששישים ושש שנים לאחר הפסקת חברת הרכבות הגרמנית לשנע טרנספורטים של יהודים למחנות השמדה לשם פתרון סופי לבעיית היהודים, פירסמה הממשלה הגרמנית את ה"מדיניות היהודית החדשה". שר התחבורה של גרמניה, פטר רמזאור, פנה למנכ"ל חברת הרכבת הגרמנית – דויטשה באן, ואמר לו כי תוכנית ישראל להקמת קו רכבת לירושלים היא "בעייתית מבחינה פוליטית" מכיוון שהקו עובר בשני קטעים בשטחים האמורים, לפי ממשלת גרמניה, להיות "יודנריין". בשטחים אלו, קובעת ממשלת גרמניה, אסור המעבר ליהודים. בעקבות כך הודיעה חברת הרכבות הגרמנית, הנמצאת בבעלות ממשלת גרמניה, על פרישה מפרויקט קו הרכבת תל-אביב-ירושלים.
הסופר האנטישמי, בוגר הואפן ס.ס. – גינטר גראס, מזדהה כל כך עם איראן המכריזה על רצונה בהשמדת ישראל. עד שהוא חוזר לימיו בס.ס. ומכריז כי היהודים הם הסכנה לשלום העולם, כי הם המאיימים להשמיד את איראן... ישראל הפכה בגרמניה לסכנה העיקרית לשלום בעולם.
הדמוניזציה של ישראל, בתעמולה הגרמנית, שמטרתה להביא לדה-לגיטימציה למדינה היהודית היחידה בעולם, הצליחה כל כך עד שאין תימה שסקר של עמותת פרידריך אברט הסוציאל-דמוקרטית ב-2011 מצא, שהגרמנים רואים את ישראל כנאצים של ימינו. 47.7% מהגרמנים חושבים שישראל מבצעת "מלחמת השמדה" נגד הפלשתינאים.
בתקופה האחרונה החלו הגרמנים במאבק נגד ברית המילה. לאחר שנפתח הליך פלילי נגד מוהל יהודי, נשיא האיגוד לרפואת ילדים בגרמניה, וולפרם הרטמן, הכריז כי, "ברית מילה היא נזק בלתי הפיך, והפגיעה המשמעותית ביותר הנעשית לתינוק." המאבק הגרמני בברית המילה הוא חלק מהמאמץ הגרמני לעשיית דה-הומניזציה מהיהודים. בחינת יוקיע העולם את המנהג הברברי של המילה, שעושים היהודים הברברים (וגם המוסלמים). מאבק גרמניה הנאורה מול היהודית.

מפלגת השמאל הגרמני "די לינקה"
על מפלגת השמאל הגרמני, "די לינקה", וקרן רוזה לוקסמבורג, שלה, כבר כתבתי כאן בזמנו: http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00428.php
ד"ר אנגליקה טים, מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל, פועלת בערמומיות רבה. בדומה להיטלר שאמר: "אני הומניסט אדיר" ( Ich bin so colossal human) – היהודי אשם בכל! – היא מציגה עצמה הומניסטית, אבל מסרבת לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית של תנועת החמאס שזכתה לרוב קולות בבחירות, ובניגוד להיטלר מציגה בפומבי במצעה את תביעתה לחיסול ישראל והשמדת היהודים. ד"ר טים, שאינה מתנגדת לאלו הרוצים בהשמדת היהודים, פועלת לעומת זאת במרץ למען ארגונים התומכים בחיסול מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. כל מעייניה של ד"ר אנגליקה טים נתון להצגת היהודים כגזענים על מנת לעשות להם דה-לגיטמציה שתוביל לחיסול מדינתם. למשל, היא משקיעה כעת הון רב בכינוס שייערך באוקטובר ב"לוחמי הגטאות", ויעסוק בהשוואת הנכבה לשואה. הנואם המרכזי בכנס יהיה האקטיביסט האנטי-ציוני – אברהם בורג. בכנס ידובר כמובן על "הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, בגזענות, בזכויות אדם וביחסי רוב-מיעוט". ההשוואה ברורה. היהודים עשו לערבים את מה שעשו הגרמנים ליהודים. הפשע הגרמני הולבן, היהודים הם גזענים, וכפי שחוסל המשטר הנאצי יש לחסל את הגזענות היהודית המתבטאת במדינת היהודים.
האנטישמים יודעים שהיהודים אוהבים כסף. אפילו היטלר ששנא את מרקס, הצדיק את דבריו: "האלוהים של היהודי הוא הממון", ובספרו "מיין קאמפ", טען שהוא מרקס (והיהודים), הם חומרניים, ולעומתו, הוא היטלר, אידיאליסט. מצער להודות שאכן היהודים, (במקרה הזה אנשי "לוחמי הגטאות"), מוכנים לעשות הכול בעד כסף, ולעסוק תמורת כסף גרמני בהשוואת השואה לנכְּבָּה. מצער לראות ש"ההומניסטים" של לוחמי הגטאות מסרבים זה שנים לדון במשמעות "שואת יהודי ערב" והגזענות הערבית-מוסלמית, רק בגלל שאינם מקבלים כסף עבור זאת.

מפלגת השמאל הגרמני "די לינקה", והיהודים
למרות ביקורתה הקשה של מפלגת השמאל הגרמני "די לינקה" על ישראל, במסמך המפלגה לגבי יחסי ישראל והפלשתינאים מ-2009 הביעה המפלגה התנגדות לחרם על ישראל. במסמך כתבו הגרמנים: "עמדתנו המוצקה היא שכל הפשעים הנוראים של הגרמנים נגד היהודים נוטלת על מדינתנו אחריות מוסרית מיוחדת כלפי ישראל."
והנה מאה "אנשי רוח" ישראלים, המגדירים עצמם "שמאל", שלחו מכתב גלוי למפלגת השמאל "די לינקה", ובו הם טענו כלפי הגרמנים, שלהיפך, הגרמנים טועים: "האחריות הגרמנית לשואה צריכה לבוא עכשיו לביטוי במאבק נגד "הכיבוש היהודי". במכתב שכתבו אותם הישראלים, הם מציינים שגרמניה התומכת בישראל היא "אחראית נוספת להפרת החוק הבינלאומי ולפשעי המלחמה שמבוצעים על ידי השלטון הישראלי, ולאור זאת הם דורשים מגרמניה עצירת כל משלוחי הנשק הגרמנים לישראל. חסימת שדרוג הסכמי הסחר של האיחוד האירופי עם ישראל. איסור גורף על ייבוא סחורות ישראליות שמיוצרות בחלקן או בכולן בשטחים הכבושים (כולל מזרח ירושלים) לאיחוד האירופי. תמיכה בהעמדתם למשפט של מבצעי פשעי מלחמה בשטחי ישראל/פלסטין ובאימוצו של דו"ח גולדסטון. תמיכה בארגונים ובפעילי החברה האזרחית בישראל ופלסטין ובמיוחד במובילי המאבק העממי והלא-אלים כנגד החומה וההתנחלויות היהודיות ברחבי השטחים הכבושים."

הנה המכתב ורשימת "אנשי הרוח":
http://matityaho.com/2010/04/02/מכתב-פתוח-למפלגת-השמאל-הגרמנית

עם ישראלים שכאלו מי בכלל צריך אויבים?
הישראלים הללו נחלו הצלחה. הגויים הגרמניים של מפלגת השמאל "די לינקה" באו לעזרתם. ב-2011 הגיע החרם האנטי-ישראלי לגרמניה. בתמיכתה של "די לינקה". בעיר ברמן עמדו מפגינים מחוץ לסופרמרקט, ודרשו שמכירת מוצרים ישראלים תופסק.
שני חברים של מפלגת השמאל "די לינקה", השתתפו במסע ה"מאווי מרמרה", ולאחר מכן הצביעו יחד עם השמרנים, הליברלים והסוציאל-דמוקרטים בעד גינוי ישראל.
הבונדסטאג הגרמני היה הפרלמנט המערבי היחיד שהעביר החלטת גינוי נגד ישראל פה אחד, בגין ההשתלטות על ה"מרמרה". למותר לציין שלא נאמרה מילה אחת בבונדסטג על מצע החמאס שבניגוד לנאצים מפרסם בגלוי את תביעתו להשמדת היהודים.
אין ספק, מאמצי גרמניה נשאו פרי. לא רק שבגרמניה חל היפוך. היהודים הם הגרמנים-הנאצים של אתמול. ההיפוך חל גם בעיני עשרות אלפי צעירים ישראלים שיורדים בהמוניהם לגרמניה, ולדידם ישראל היא גרמניה של פעם. את גבלס לא הזכרנו...

עוזי זק, מכאן ולא מכאן – על הזהות היהודית והאנושית
בהמשך לסוגית הזהות היהודית, קראתי לאחרונה את ספרו של עוזי זק, "מכאן ולא מכאן". מזמן לא גמעתי ספר בשקיקה כזו. מרגע שהתחלתי לקרא ועד סופו לא יכולתי להתיקו מידי. אין לי מה להוסיף על שבחיו של משה גרנות, ("חדשות בן עזר" 754) אני חותם על כל מילה.
הספר מספר על חייו של ארי פלד, נער בן שש-עשרה, בן לניצולי שואה, החי בתל אביב בתחילת שנות השישים. אני אמנם צעיר בגילי במקצת מהגיבור התל אביבי, וילדותי עברה בקיבוץ, ולא בקרב ה"עירניקים" הבורגנים, אבל כיוון שגם אני בן לאומת היידיש, כל ההווי התל אביבי של בני אומת היידיש המתואר בספר, ממש חי בעיניי. צחקתי והתעצבתי, התעצבתי וצחקתי. פתאום עלו כחיים ביטויים ביידיש שלא שמעתים עשרות בשנים. איך אפשר שלא להתפקע מצחוק על התיאור הבא: "השכנות הסוציאליסטיות הזקנות, מנסות להיות יפות כמו גולדה מאיר, שהיא היפה ביותר בממשלה, או כמו בבה אידלסון, שהיא הכי חתיכה במועצת הפועלים בהסתדרות..."
http://www.naamat.org.il/upload/(IMG)1196932035.jpg
מי עוד יכול היה כך להעלות דמות נשכחת כבבה מתהום הנשייה.
מעבר להווי התל אביבי יש בספר גם ביקורת על ההנהגה של פעם, כאשר הסופר מזכיר בין השאר, את בגידת המנהיגות היהודית בשואה, המנהיגים שנטשו את אנשיהם ונמלטו, ובייחוד בגין, המתואר כנואם דמגוגי הסוחף המונים בכיכר מוגרבי.
עורך הספר, דן מירון, משווה את הספר להקלברי פין, ולמוטל בן פייסי החזן, אבל הספר הוא רציני ועמוק יותר. יש בספר הרבה מעבר לקורות נער כהקלברי פין, או מוטל בן פייסי החזן. יש בו גם הרבה יותר מסיפורו של אלכס, בסרט האלמותי (שדורות של צעירים יודעים אותו בע"פ) "אלכס חולה אהבה", המתאר גם הוא את ההווי התל אביבי של תקופת ראשית המדינה, עם נגיעה בשואה. אם ב"אלכס חולה אהבה", מעבר לתיאור ההווי התל אביבי, המתח היחידי הוא האם יצליח אלכס לשכב עם הקוזינה היפה, ניצולת השואה, כאן, בספרו של זק, מעבר לתיאור ההווי, יש מתח רב הנשמר בספר עד סופו. מי או מה מסתתר מאחורי הדמות? והסיום אכן מטלטל מאוד, ומעורר מחשבות רבות. הסיום כל כך רציני ומטלטל שהיה מתאים לפתוח בו רומן חדש בז'אנר ספרות התודעה. מכל מקום הסיום פותח שער לדיונים פילוסופיים עמוקים בשאלת "הזהות". הזהות היהודית, והאנושית. (דיון שדווקא היה מתאים לרוח הדיונים בתנועת הנוער של פעם).
מזמן לא קראתי ספר שעורר בי כל כך הרבה מחשבות, ואני צריך עוד לדון בהם עם עצמי.
לא ניתן לכתוב כעת ביקורת נרחבת יותר על הספר, כדי לא לתת ספוילר שיקלקל לקורא את חווית הקריאה. לכן רוצו לקרא את הספר. בעוד שנה כשכל עם ישראל יקרא אותו, נוכל לכתוב כמה מילים גם על המשמעות העמוקה יותר שלו, המשמעות המתבטאת בסופו.