אני מכריז בזאת באופן שאינו משתמע לשני פנים – ש"ד לעולם לא יהיה עד מדינה במשפט שלי. לא הוא ולא שכמותו. הוא גם לא יהיה עד מדינה במשפט שלך, הקורא הנורמטיבי. מדוע? כיוון שלא אתה ולא אני, לא נתרועע איתו, לא נעשה עימו עסקים מפוקפקים. בדיוק כפי שאתה ואני לא נקבל מעטפות כסף מאדם מפוקפק כמו טלנסקי, בדומה למעטפות שקיבל אולמרט, על פי פסק הדין של בית המשפט.
תחקירו של רפי גינת בתכנית הצרכנות "כלבוטק", שלפתע התחפשה לתוכנית תחקירים בנושאים שאינם בטיפולה, הציגה את ש"ד כרמאי וזייפן מושחת, וכנראה שהוא באמת כזה. אילו היו מעלים לדיון עקרוני, מוסרי, את רעיון עדי המדינה באופן כללי, הם היו מעלים סוגייה ראויה. עדי מדינה אינם אזרחים נורמטיביים, תמימים ושומרי חוק. אילו היו כאלה, לא היו עדי מדינה. עדי מדינה הם אנשים שהיו אמורים להיות חלק מכתב האישום, והפרקליטות העדיפה לוותר על הדרישה לענישתם, בתמורה לעדות נגד הדג השמן יותר. סוחר הסמים הקטן יהיה עד מדינה נגד ראש רשת הסחר בסמים. גם סוחר הסמים הקטן – עד המדינה, הוא ש"ד לא קטן, אך האינטרס הציבורי הוא להעניש את ראש הרשת.
מה שצריך להטריד אותנו, הוא מדוע מי שהיה ראש ממשלתנו היה שותף לעסקאות עם אותו ש"ד משחת. אם הפרקליטות רואה באהוד אולמרט את החשוד המרכזי בפרשת שוחד, נכון להשתמש בעֵד מדינה לצורך הרשעתו, בדיוק כפי שנכון הדבר בכל מקרה אחר של עד מדינה, ותמיד מדובר באנשים מפוקפקים.
ההתגייסות של ערוץ 2 למען אולמרט לא החלה השבוע, אולם במקרה הזה נחצו כל הגבולות, שלא לדבר על גבולות הסוביודיצה. מי שהתנפלו על היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, כאשר ניתח פסק דין שכבר ניתן, בטענה מוזרה של סוביודיצה, כביכול, לא היססו לערער מראש את אמינות כתב האישום, באמצעות חשיפת העובדה הטריוויאלית, שעד מדינה אינו מל"ו הצדיקים. התחקיר הזה הוא אות קלון על ערוץ 2.

הפרקליטות נמנעה מלבקש מבית המשפט להטיל קלון על אולמרט בעקבות הרשעתו בהפרת אמונים.
אני מתנגד עקרונית למוסד הקלון. זהו אחד הביטויים למשפטיזציה ולפליליזציה של החיים הציבוריים בישראל. מחיר הפליליזציה, הוא ויתור על הדרישה ממנהיגינו לרף ערכי, נורמטיבי, אתי גבוה, והסתפקות בסף נמוך מאוד, של לא להיות עבריין פלילי. בגישה הזו, כל מה שאינו פלילי הוא כשר וכל מי שלא הורשע בדין הוא צדיק. כאילו לא די בכך, מוסד הקלון המשפטי, מאפשר גם למי שהורשע בפלילים, להצטייר כצדיק, כמנצח.
דוגמה מובהקת לכך היא חיים רמון. חיים רמון הינו עבריין מין מורשע. והנה, מִשֶׁבֵּית המשפט קבע, משום מה, שאין קלון בהרשעתו, הוא נמצא ראוי לשדרוג מעמדו משר למשנה לראש הממשלה.
כך, מוסד הקלון מוריד את סף הדרישות שלנו מנבחרי הציבור לדיוטה נמוכה עוד יותר.
ראש הממשלה הורשע בפלילים – זהו קלון. לשם כך לא צריך בית משפט. לשם כך יש צורך בשכל ישר.
אולם ברגע שהשתרש מוסד הקלון המשפטי, טעתה הפרקליטות כשוויתרה על הדרישה להטיל קלון על אולמרט. אולמרט ידע שרבים הסיכויים שיוטל עליו קלון, וכדי להימנע מכך, ויתר מרצונו על ההטבות המגיעות לו כראש הממשלה לשעבר. הנכונות של הפרקליטות לוותר על הדרישה לקלון בגין הוויתור על ההטבות, היא שערורייתית. אם אין קלון בהרשעתו, ומי שלא הוטל בו קלון אינו צריך לוותר על ההטבות – למה שאולמרט לא ייהנה מן ההטבות המגיעות לו? אם יש קלון – מן הראוי שהוא יוטל, בשקיפות, בידי בית המשפט, לעיני הציבור כולו. עסקה של ויתור על הטבות תמורת ויתור על דרישת קלון, היא עסקה מסריחה.
הוויתור על הקלון שגוי שבעתיים, לנוכח ההתנהגות של אולמרט לאחר הרשעתו. לראשונה בתולדות המדינה ראש ממשלה הורשע בפלילים. והנה, האיש ומקורביו יצאו מהדיון בבית המשפט כמנצחים, בשל סעיפים בהם זוכה מחמת הספק, אך בפסק הדין נחשפו בהם דברים קשים מאוד על אולמרט, מבחינה ציבורית. בניגוד מוחלט למה שנכתב בפסק הדין, אולמרט הצהיר במצח נחושה שבית המשפט קבע ש"לא היו מעטפות". מקורבי אולמרט וכלי התקשורת התומכים בו (ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ו"וויינט") יצאו במתקפה קשה נגד הפרקליטות, שנעה בין קריאה להתפטרותו של פרקליט המדינה לקריאה להתאבדותו. הטלת קלון, היתה שמה קץ לספין של הפיכת הרשעה לזיכוי, והיתה בה חשיבות ציבורית רבה. חוששני, שהחלטת הפרקליטות לוותר על דרישת הקלון, מבטאת אובדן ביטחון עצמי, לנוכח המתקפות עליה. אם כך הדבר, זוהי פגיעה קשה מאוד במאבק נגד השחיתות בישראל.
אם במדינת ישראל, הפרת אמונים מצד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אינה קלון – זהו קלון על החברה הישראלית כולה.

2. הראויים לפרס ביטחון ישראל
מקבלי פרס ביטחון ישראל, הגלויים (מייצרי "כיפת ברזל") והסמויים, שפעילותם אינה ידועה, אך חזקה על נותני הפרס שהם ראויים לו, ראויים למלוא ההוקרה, ההערכה, ההערצה והתודה על פועלם ותרומתם. אני רוצה להוסיף עוד פרס ביטחון – למי שעושים את העבודה הבלתי סקסית בעליל, העבודה האפורה, השוחקת והיומיומית של הביטחון השוטף ביו"ש; לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים ולוחמי השטח של השב"כ.
לפני עשר שנים בלבד, טרור רצחני השתולל ברחובות ישראל – מחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, פיגועי ירי יומיומי, צליפות על שכונות ואירועים. למעלה מאלף ישראלים נהרגו בפיגועים. והיום – כמעט כלום.
מה קרה? האם המחבלים חזרו בתשובה? האם המוטיבציה שלהם לפגע פחתה? כמובן שלא. השינוי לא היה אצלם, אלא אצלנו. השינוי החל במבצע "חומת מגן" ונמשך באופן ניהול הביטחון השוטף עד היום.
יש המייחסים את השינוי לגדר הביטחון. אין ספק שגם לגדר חשיבות מסוימת. לא בכדי מתנהלת מערכה כבדה של הפלשתינאים ותומכיהם נגד הגדר (בילעין וכו'). הם רואים בה, ובצדק, מכשול משמעותי בפני הצלחתם לפגע בישראל.
אולם אם הגדר היתה הסיבה המרכזית לשינוי הביטחוני, הרי היתה צפויה הסלמה רבתי של הפיגועים מחוץ לגדר. כל האנרגיה היתה מתמקדת שם, על שטח קטן הרבה יותר ועל אוכלוסייה קטנה יותר, במרחק שיגור קטן של המחבלים, ולמרבה הבושה הם גם היו נהנים מאהדה מצד גורמים מסוימים בישראל. והנה, גם שם הירידה בכמות הפיגועים היא דרסטית.
בשנה הראשונה של מתקפת הטרור המתקראת בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" היו כ-2,000 פיגועי ירי באזור גוש עציון ודרום הר חברון בלבד. השנה היו ארבעה.
כדי להבין את השינוי, מומלץ לפתוח בכל בוקר את מבזקי החדשות באתרי האינטרנט. יש בהן כרוניקה שגרתית ומצ'עממת, בנוסח "הלילה נעצרו 5 פלשתינאים ב...". כמובן, המילה "מחבלים" אינה נכתבת, כבר אינה פוליטיקלי קורקט. אבל מדובר במעצרים מדי לילה ובפעולות סיכול מדי יום, בידי השב"כ וצה"ל, שעוצרים את המחבלים לפני שהם מבצעים את הפיגועים, מסכלים את ההתארגנויות הטרוריסטיות בעודן באיבן וחוסכים חיי אדם רבים.
אז נכון, יש בתוכנו מי שמיידים בליסטראות מילוליות בלוחמי צה"ל, מחמיאים להם בשמות גנאי כמו "קלגסים" ומתמרמרים על כך ש"אני לא רוצה שהבנים שלי ייכנסו לשלוף פלשתינאים באישון לילה ממיטותיהם." אבל אותם "קלגסים" בוודאי חסכו בחייהם של אלפי ישראלים, הקורבנות של הפיגועים שסוכלו. וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.
ההישגים של המאבק היומיומי בטרור כבירים. למשל, אחרי עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, היתה עליה משמעותית בפיגועים, וחיי ישראלים רבים נקטלו בידי המחבלים המשוחררים או בשליחותם. בקרוב נציין שנה לעסקת שליט, והפעם התוצאה שונה. מסתבר שרבים מן המשוחררים, שחזרו לעסוק בטרור, יושבים שוב מאחורי סורג ובריח.
העובדה שכוחות הביטחון יושבים על זנבם של ארגוני הטרור, משיגים מודיעין מעולה והמחבלים נדרשים כל העת להסתתר ורבים מהם בכל זאת נעצרים, איפשרה לישראל להסיר מחסומים רבים, ובכך הקלה מאוד על חיי היום יום של הפלשתינאים. בעקבות הסרת המחסומים, נכתב במאמר המערכת של אחד העיתונים, שזו הוכחה לכך שהמחסומים היו מיותרים והם נועדו רק להקשות על חיי הפלשתינאים ולמרר את חייהם. זו אמירה מרושעת וכפויית טובה. החיילים במחסומים מנעו פיגועים רבים והצילו חיי אדם רבים, אך כאשר מכלול הפעילות איפשר זאת, מערכת הביטחון לקחה סיכון מחושב, רק בשל הרצון להקל על הפלשתינאים ולהימנע מטרטורם. והרי הסבל שלהם הוא תוצאה ישירה של הטרור.
החיילים המבצעים תעסוקה מבצעית קשה ושוחקת המגִנה על מדינת ישראל וחיי אזרחיה מפני הטרור הפלשתינאי, הם בעיניי החתנים והכלות האמתיים, של פרס ביטחון ישראל.

3. איש השנה תשע"ב
בשאר אסד, הדיקטטור הסורי, הוא איש השנה תשע"ב. אסד כבר היה פעם איש השנה. לא היה זה בשאר אלא אביו – חאפז. אורי אבנרי בחר בו כאיש השנה תשנ"א, בעיתון "מעריב", לפני 21 שנים.
אורי אבנרי לא היה מחסידיו של אסד. אבנרי היה מעריץ של יאסר ערפאת ומקורב אליו מאוד. בין אסד לערפאת היתה יריבות ועוינות קשה, ממושכת ועקובה מדם. אבנרי, בדרך כלל, לא נטה חסד לאויבי ערפאת. היה זה שבועות ספורים לפני ועידת מדריד – ועידת השלום הבינלאומית למזרח התיכון, שהתקיימה לאחר מלחמת המפרץ. חששו הגדול של אבנרי, היה שאסד ייסוג ממחויבותו להסדר כולל, ייטוש את הפלשתינאים ויחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל.
לגבי רצונו של אסד בשלום עם ישראל לא היו לו כל ספקות. "אסד עשה מעשה שהיה בלתי אפשרי בעיני כל מי שאינו מכיר את אסד: בן לילה נטש את הקו האנטי ישראלי הקיצוני ואת רעיון 'המאזן האסטרטגי', והסכים לאייש את הכיסא הסורי ליד שולחן המשא והמתן."
רצונו של אסד בשלום היה בעיניו אקסיומה. היו לו רק שני ספקות אחרים. "האם מוכן שמיר להחזיר את הגולן לריבונות סורית כדי להגיע לשלום נפרד עם סוריה" ו"האם מוכן אסד להקריב את העניין הפלשתינאי, שעליו תבע אפוטרופסות במשך 18 שנים, כדי לקבל בחזרה את הגולן."
לא היתה זו אקסיומה פרטית של אבנרי. הייתה זו קונספציה, לה היו שותפים רבים בקרב מעצבי דעת הקהל ומקבלי ההחלטות בישראל – מדינאים, אנשי צבא, פרשנים, אנשי אקדמיה ועיתונאים. את הטון נתן אורי שגיא, ראש אמ"ן בראשית שנות ה-90, אבי אבות הקונספציה. כותרת הקונספציה היתה: חל שינוי אסטרטגי בסוריה. הערכת המצב הרשמית של אמ"ן ב-1991 היתה שלנוכח קריסת בריה"מ, בעלת בריתו ופטרוניתו, אסד הכיר בהכרח להחליף את סיסמת "האיזון האסטרטגי", באסטרטגיה של התקרבות למערב ואימוץ אוריינטציה אמריקאית, תוך הבנה שהדבר כרוך בהסכם שלום עם ישראל, שתמורתו יוכל לקבל את הגולן. לאורך עשרים שנה, שגיא הוא אחד הדוחפים המרכזיים לנסיגה מהגולן, ובתקופת ברק הוא עצמו ניהל את המו"מ עם סוריה, מטעם ישראל. גם היום, הוא דבק בגישתו.
היום רבים מן האנשים שדחפו לנסיגה מהגולן, שותקים וחלקם מודים בטעותם. טענתם היא, שמאחר והתברר שבשאר אסד הוא דיקטטור ורוצח המונים, אין הוא יכול להיות פרטנר לשלום.

אלון ליאל הוא מן הגרועים שבין שוחרי הנסיגה מהגולן. האובססיה שלו לנסיגה בלתי נתפסת. לפני שנים אחדות הוא הקים תנועה למען נסיגה מהגולן, או כפי שתירגם זאת לכיבוסית – "התנועה לשלום ישראל-סוריה" או משהו כזה. תנועתו הצליפה בממשלות אולמרט ונתניהו על שדחו, כביכול, את ידו המושטת לשלום של בשאר אסד, רופא העיניים הגולש באינטרנט, והרי ידוע שמדובר בידו של שוחר שלום. והנה, במאמר שפרסם ב-2 במרץ השנה ב"הארץ" הוא כתב: "אסד איבד את הלגיטימיות שלו כשליט, ומכאן גם את זכותו לדרוש אי פעם את הגולן. זאת, גם אם יצליח להישאר בשלטון ... אם אי פעם נדבר עם סוריה על עתיד הגולן ... זה לא יהיה איתך וגם לא עם משטר הדומה לזה שבראשו אתה עדיין ניצב בימים אלה." בראיון ל"ישראל היום", כעבור חודשים אחדים, דבריו היו נחרצים אף יותר.
ניתן וראוי לכבד סממני התפכחות של אנשים, אך ראוי גם להציב סימני שאלה. ואו, אסד דיקטטור, רוצח המונים! ומה היה אביו, אסד? הרי קוטנו של חאפז הייתה עבה ממותני בנו. בשנה וחצי של מלחמת אזרחים עקובה מדם ועתירה מעשי טבח המוניים, לא התקרב בשאר אסד למימדי הטבח ההמוניים שערך אביו בעיר חמה בפברואר 1982. זה לא הפריע לאהוד ברק, ראש הממשלה שניסה יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לסורים; מי שניהל מדיניות אובססיבית של ניסיון לרצות את אסד האב, נהג לחלק לו מדי יום, מבוקר עד ערב, בראיונות לתקשורת, בהופעות פומביות ובפגישות עם מנהיגים זרים סופרלטיבים נוסח "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית".
הם לא ראו? הם לא ידעו? הם לא שמעו?
ידעו גם ידעו. אורי אבנרי: "אסד דיכא כל התנגדות באכזריות. הוא הפגיז והרס רבעים שלמים של העיר חמה." המזרחן פרופ' משה מעוז, מומחה לסוריה וביוגראף של אסד, היה אף הוא מן התומכים המובהקים ביותר בנסיגה מהגולן. הוא רואיין ללא סוף בכלי התקשורת כמליץ יושר של הסורים, עד שסברתי שאם יהיה הסכם עימם, הם יוכלו לחסוך באחזקת שגריר בישראל. בביוגראפיה של אסד "הספינקס מדמשק" (1988) הוא תיאר בפרוטרוט את הטבח והאכזרי, המזכיר כל כך את מעשי הטבח שבנו עורך היום. ידעו, אז מה?
במאבק שניהלנו נגד הנסיגה, התמקדנו בסוגיות של ציונות, התיישבות וביטחון, אך העלינו גם את סוגיית המשטר הסורי. זה לא היה הנושא המרכזי. הרי גם אילו היה משטר דמוקרטי בסוריה לא היינו מוכנים לנסיגה. אבל המשטר שם לא היה דמוקרטי, אלא שלטון עריץ, אכזר ובלתי אמין, השורד על כידוניו, וראינו לנכון להצביע גם על עובדה זו, זהותו של הפרטנר.
רבים הגיבו בזלזול לטענותינו בנדון: מה, אתם מבינים יותר מאורי שגיא, יותר מפרופ' מעוז, יותר מאלון ליאל, יותר מאמיר אורן ובן כספית? אתם מתנגדים לנסיגה ומהסיבה האידיאולוגית הזאת אתם מעוותים את המציאות ומציגים אותה באופן המשרת את עמדתכם.
והנה, היום ברור בעליל שצדקנו. מה, הבנו יותר מאורי שגיא, יותר מפרופ' מעוז, יותר מאלון ליאל, יותר מאמיר אורן ובן כספית? לא. פשוט, הם היו ממוקדי מטרה, האמינו שדרכם תביא לשלום, ומהסיבה הזאת הם עיוותו את המציאות והציגו אותה באופן ששירת את עמדתם. הם היו עיוורים מרצון, עיוורים מתוך בחירה. פחות מעשרים שנה אחרי שהמודיעין נשבה בקונספציה מוטעית וחסרת שחר שהמיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, ראש אמ"ן אורי שגיא נשבה בקונספציה מוטעית וחסרת שחר, עיוורת למציאות, כל כולה מבוססת על משאלות לב, ועל בסיס הקונספציה הזאת נבנתה אסטרטגיה שעלולה היתה להמיט אסון כבד על מדינת ישראל. לספרו האוטוביוגרפי-פובליציסטי, שפרסם אורי שגיא ב-1998, הוא קרא "אורות בערפל". כראש אמ"ן הוא נהג, כמי שנוהג באור גבוה בערפל, מסנוור את עצמו ומסכן את הנוסעים. הנוסעים היו מדינת ישראל. בהספד על קברו של רועי רוטברג (1956) אמר דיין: "האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב." הוא הדין בשגיא, אבי הקונספציה ובכל אלה שהלכו אחריו בעיניים עצומות, כולל ראשי ממשלה.

בדצמבר 2010 פרץ "האביב הערבי", בתוניס ואח"כ במצרים, בתימן, בלוב, בבחריין, בסוריה ובלבנון. האביב טרם אמר את המילה האחרונה שלו. גם כסאו של המלך עבדאללה בירדן מתנדנד. אפילו בתורכיה התערערה היציבות, פרץ מרד של הכורדים, וארדואן משלח את צבאו למעשי טבח בכורדים, בנוסח בשאר אסד, שמשום מה נהנים מקשר שתיקה במערב ובתקשורת העולמית.
בראשית הדרך, עיני כולנו היו נשואות לכיכר תחריר בהשתאות, המשלבת דאגה עם תקווה וציפייה. ההשתאות היתה לנוכח המוני אזרחים המוכנים לצאת לרחובות ולסכן את חייהם כדי להפיל את הדיקטטור שרדה בהם במשך שלושים שנה. הדאגה היתה מפני עליית האסלאם הקנאי. התקווה והציפייה היו לדמוקרטיזציה של מדינות ערב. התקווה הזאת היא שנתנה לאירועים את השם "האביב הערבי". קצר פה כל כך האביב, מסתבר. כל התקוות נגוזו, והדאגה התממשה מהר וחד יותר משניתן היה לשער. עלייתו של איש "האחים המוסלמים" מורסי לשלטון במצרים מסמלת את מהותו של האביב.
המאורעות בסוריה החלו באיחור מסוים לעומת האירועים במצרים, בלוב ובמדינות אחרות. בראיון שנתן באותם ימים נשיא סוריה בשאר אל אסד לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל", הוא הסביר שאינו חושש ממהפכה בסוריה, דוגמת המהפכה במצרים, כיוון שמצבו טוב ממצבו של מובראק. בניגוד למובראק, אמר אסד, הוא אינו מנותק מן העם, הוא קשוב לו. בניגוד למובראק, העם תומך באסד, בשל עמדותיו האנטי אמריקאיות ובשל העימות עם ישראל.
היום ברור עד כמה דבריו היו מנותקים מן המציאות. שבועות אחדים מאוחר יותר החלו המהומות בדרעא, והמהפכה הגיעה גם לסוריה. אבל כדאי להתעכב על הדברים שאמר אסד בראיון. הם מעניינים מאוד. הרי מצרים קיבלה מישראל את כל סיני. לעומת זאת, הסורים לא הצליחו להוציא מישראל את הגולן. מצרים לא קיימה את רוח הסכם השלום עם ישראל, שאמור היה להיות שלום חם וידידותי, לא כיבדה את הסכמי הנורמליזציה, אך הקפידה לקיים את הנספח הצבאי בהסכם. עם סוריה אין הסכם שלום, אך סוריה מקפידה לקיים את הסדר הפרדת הכוחות עם ישראל (1974), שהינו הסכם ביטחוני. ואף על פי כן, אסד הסביר שעצם העובדה שמצרים חתומה על הסכם שלום עם ישראל, אף שתמורתו קיבלה את כל סיני, היא הסיבה למצבו של מובראק. לעומת זאת, מצבו טוב בשל עצם העימות עם ישראל, אף שלא השיג את הגולן.
דבריו אלה של אסד, מבהירים את תפיסת עולמו, שהיא במידה רבה תמצית תפיסת העולם הערבית אודות הסכסוך הישראלי ערבי. עצם העימות עם ישראל חשוב, והוא חשוב יותר מהשגת טריטוריה זו או אחרת. יתר על כן, הציפיה מההנהגה הערבית היא לעימות עם ישראל גם לאחר קבלת כל הטריטוריה. הסיבה לכך, היא שהסכסוך אינו טריטוריאלי, אינו על שטח זה או אחר, אלא קיומי – על עצם קיומה של מדינת ישראל.
גישה זו יכולה להסביר את הנוקשות והסרבנות של הסורים במו"מ עם ישראל. חאפז אסד סירב לפגוש ישראלי. כששלח את שר החוץ שלו פארוק א-שרע למפגש עם ברק וקלינטון בשפרדסטאון (ינואר 2000) הורה לו שלא ללחוץ את ידי ראש ממשלת ישראל. הוא לא היה מוכן לכל מחווה שתפשיר את הקרח. בסופו של דבר הוא דחה על הסף את הצעתו של ברק למסור לו יותר מאשר את כל הגולן, בשל סירובו של ברק למסור לו גם את חופה הצפון מזרחי של הכינרת.
ואילו היה מקבל הצעה לנסיגה כוללת, גם מחוף הכינרת, האם היה חותם על הסכם שלום? או שמא היה בודה אי אלו "חוות שבעא" חדשות? שמא היה טוען שקוויי 4.6.67 בעיניו כוללים גם נסיגה ישראלית ממה שנקרא בעבר "השטח המפורז" – כולל יישובים כמו גדות ותל-קציר? או אולי דווקא היה חותם על הסכם, מתפאר בכך שהכניע את ישראל, השפיל אותה, הוריד אותה על הברכיים והעיקר – השיג יותר מסאדאת? אולי היה מסביר שקבלת הגולן מקדמת את מדיניותו – השגת איזון אסטרטגי נגד ישראל? קשה לדעת. דבר אחד ברור – אסד לא ניהל מו"מ כמי שלהוט להגיע להסכם עם ישראל. ייתכן שבסופו של דבר היה רואה בהסכם כזה צפרדע שעליו לבלוע באופן זמני. הסכסוך עם ישראל לא היה רק בראש סדר היום האידיאולוגי שלו, אלא הוא גם היה תעודת ההישרדות של שלטונו.
משפחת אסד מייצגת עדת מיעוט, העלאווים, השולטת בעריצות עקובה מדם ברוב הסוני. קיומו של עם סורי, הוא פיקציה. סוריה היא מדינה מלאכותית שהוקמה בידי הקולוניאליזם המערבי. סוריה הינה יישות המורכבת מבליל של עדות ודתות שאיבת נצח שוררת ביניהם. מה שהחזיק את סוריה כיחידה מדינית אחת, הוא שלטון העריצות והסכסוך עם ישראל. ספק רב אם משפחת אסד הייתה מוותרת על הסכסוך עם ישראל, שהיה מרכיב כה מרכזי בעצם קיום המשטר שלה.
בשאר אל אסד לא היה היורש המועדף על אבי השושלת. חאפז אסד הכשיר לתפקיד את בנו בסאל. בסאל נהרג בתאונת דרכים מסתורית, ובשאר, אחיו הצעיר, רופא העיניים, הוזעק לחזור ממקום שהותו בלונדון, כדי להיות יורש העצר.
היו מי שניסו לטפח התלהבות רבתי מאסד הבן – דובר אנגלית, גולש באינטרנט, פתוח למערב, איש העולם הגדול, רפורמטור. אך בשאר דבק בדרכו של אביו. דבק בעריצות השלטונית. דבק בעוינות לישראל. דבק בחתירה להנהיג את העולם הערבי. ודבק בשמירה הקפדנית על שקט בגבול עם ישראל.
הטראומה הגדולה של חאפז אל אסד היתה מלחמת יום הכיפורים. הוא הפתיע את ישראל באופן שאי אפשר היה לדמיינו, צבאו פלש לישראל וכבש בסערה את הגולן, אך כעבור עשרה ימים לא נותר עוד חייל סורי בגולן, וכעבור ימים אחדים נוספים צה"ל ניצב בפאתי דמשק, בטווח יריקה מארמונו.
אסד הבין את יחסי הכוחות. הוא הבין שלצד העוינות לישראל, יש לשמור על גבול שקט עימה, כיוון שמשטרו לא יעמוד בתבוסה נוספת. הוא פעל נגד ישראל דרך לבנון, וספג תבוסה קשה נוספת במבצע שלום הגליל, כאשר בקרב אווירי ישראל הפילה כמאה מטוסים סוריים, בעוד אף מטוס ישראלי לא נפגע.
אסד הפיק את הלקח. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא עיצב את תפיסת האיזון האסטרטגי, לפיה יש לשמר את הסכסוך עם ישראל, אך אין לצאת נגדה למלחמה, בטרם יושג עמה איזון אסטרטגי, בשל עוצמתה הרבה. את האיזון האסטרטגי הוא ניסה להשיג באמצעות התעצמות צבאית, בהצטיידות בנשק השמדה המונית ובחתירה להשיג את הגולן. בנו, בשאר, המשיך את דרכו בכל הפרמטרים.
כשהחלה ההתקוממות בסוריה, התנבאו רבים שימיו של בשאר אסד בשלטון ספורים – עניין של ימים או שבועות. והנה, חלפה שנה וחצי ועדין בשאר אסד בשלטון ועדיין רבים מתנבאים שימיו ספורים – עניין של ימים או שבועות. יתכן שהפעם הם צודקים; כלל לא בטוח.
דבר אחד כן בטוח – אם אסד ייפול, הוא לא יוחלף בשלטון דמוקרטי שוחר שלום. אם הוא ייפול, יתכן שסוריה תתפרק לגורמים. יתכן שדיקטטור אחר יחליף אותו. מלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין גורמים הנאבקים על השלטון הדיקטטורי. אסד אינו יכול להרשות לעצמו לוותר, כיוון שגם אם יוכל לחלץ את עצמו ואת משפחתו בטיסה מבוהלת למקלט מדיני במוסקבה, צפוי טבח המוני ואכזרי בעדתו העלאווית. הידיעה הזאת גורמת לו להפעיל את מלוא עוצמתו, מה שמחריף את השנאה כלפיו וכלפי עדתו, ואת תחושות הנקם שתמומשנה לטבח המוני אם אויביו יעלו לשלטון. זאת המציאות הסורית – זאת, ואין בלתה.
ה"אביב הערבי" אינו מבטל, למרבה הצער, את מהות הסכסוך המזרח תיכוני; את השנאה לישראל ואת חוסר ההשלמה של הערבים עם קיומה. אולם הוא מוכיח שלא ישראל היא הגורם לחוסר היציבות ולאי השקט במזרח התיכון.
עתידו של אסד לוט בערפל, אבל אסד באישיותו מגלם את מהות המזרח התיכון – דיקטטורה עריצה וחוסר נכונות לקבל את ישראל. המציאות הזאת באה לידי ביטוי מובהק בתשע"ב, ולכן מי שמסמל אותה, בשאר אסד, הוא איש השנה תשע"ב.

4. הקופסה השחורה של הסכסוך
להרצאה שנשאתי לא מכבר, נתתי את הכותרת "שקר הנכבה". ואני מודה ומתוודה, ובכך פתחתי גם את ההרצאה – זוהי כותרת פרובוקטיבית, ואין היא, באמת ובתמים, נאמנה לאמת. מה פירוש שקר הנכבה? המילה נכבה היא אסון בערבית. האם ניתן להטיל ספק בכך שלערביי א"י קרה אסון במלחמת העצמאות? האין זה ראוי להתייחס באמפתיה ובהבנה לאסונם?
להפסיד במלחמה – זה אסון. גם כאשר המפסיד הוא הצד התוקפן, כבמקרה דנן – הפסדו הוא אסון, בעבורו. וכאשר מדובר במלחמה על כל הקופה – אסונו גדול שבעתיים. ומלחמת העצמאות הייתה מלחמה על כל הקופה – מלחמה שבה הצד שדחה את אפשרות חלוקת הארץ בין העמים, תקף את הצד שקיבל את האפשרות הזאת, במטרה למנוע את הקמת מדינתו ולהשמידו פיסית. ההפסד היה כרוך במחיר כבד ביותר לצד התוקפן – הרבה מהכפרים שלו ומאוכלוסייתו נעקרו, ומאות אלפים ממנו ברחו או גורשו. ואי אפשר שלא לכנות מחיר כזה כאסון, נכבה.
מלחמת העצמאות שלנו היא אסונם של הפלשתינאים, גם של ערביי ישראל. יום העצמאות הוא חג הגאולה של העם היהודי, אין חג גדול ממנו. והוא יום אבל עבור הפלשתינאים. זהו חגו של הצד המותקף והמנצח, ואבלו של הצד התוקפן והמובס.
"בנפול אויבך אל תשמח" אמר לנו החכם באדם. "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" גער הקב"ה במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וחילו בים סוף, על פי המדרש. פירושו של אברבנאל לטפטוף היין בעת קריאת עשר המכות בסדר פסח, היא שמדובר בביטוי אמפתיה כלפי המפסידים – יין ישמח לבב אנוש. אנו שמחים על הניצחון והגאולה, על יציאת מצרים, אבל אנו מחסירים טיפה מן היין על כל מכה שהוכו מצרים. וכך גם בכל הנוגע למלחמת העצמאות – יש לנו כל הסיבות לשמוח על ניצחוננו, על גאולתנו, על הקמת מדינת ישראל וקיומה. השמחה אינה על אסונם של אויבינו. עלינו לגלות הבנה לאבלם. לכן, למשל, איני מצפה מערביי ישראל לחגוג את יום העצמאות; איזו סיבה יש להם לחגוג את תבוסתם, את אסונם?
אז מדוע הכתרתי את הרצאתי "שקר הנכבה"? כיוון שאני מבחין בין הנכבה, לבין ה"נכבה". אכן, קרה לפלשתינאים אסון = נכבה. ה"נכבה" היא השקר אודות נסיבות אסונם. אסונם, הנכבה שלהם, הוא תוצאה חד משמעית של תוקפנותם הנוראה. הם נושאים ב-100% אחריות לתוצאה הזאת. יש להם כל הסיבות להתאבל עליו, ומן הראוי היה שגם יעשו את חשבון נפשם, ויפיקו את הלקחים מאסונם. אולם במקום לעשות כן, הם המציאו את שקר ה"נכבה" – השקר אודות התוקפנים הציונים הקולוניאליסטים, שפלשו לארץ לא להם, התנפלו על הפלשתינאים השלווים והתמימים במסע רצח, אונס וטיהור אתני וכו' וכו' וכו'. ויש גם בתוכנו, בין היהודים הישראלים, סוכנים של שקר ה"נכבה". ונגד השקר הנתעב הזה יש לצאת.
הנכבה הפלשתינאית היא תוצרת עצמית. ימיה כימי ההתנגדות התוקפנית והאלימה לציונות, מראשיתה. מלחמת העצמאות לא הייתה המלחמה הראשונה בין היהודים והערבים בא"י. קדמו לה מאורעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921), תרפ"ט (1929) ותרצ"ו-תרצ"ט (1939), והאלימות שקדמה למאורעות, וזו שבין מאורעות למאורעות.
אך נתמקד, במאמר זה, רק במלחמת העצמאות. שתי תחנות במלחמה זו, איפשרו לערבים לקבל החלטה היסטורית, והם בחרו בהחלטה הלא נכונה, שהמיטה עליהם נכבה. הראשונה, בעקבות החלטת עצרת האו"ם על החלוקה והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בא"י, ב-29.11.47. היתה זו החלטה קשה מאוד עבור היישוב היהודי, כיוון שהיא השאירה מחוץ לשטחי המדינה את ירושלים כולה, את לוד ורמלה, את יפו, את אשקלון ואשדוד, את באר שבע ונהריה, חלקים גדולים מן הנגב והגליל. ואף על פי כן, היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה וחגג אותה בריקודים עד אור הבוקר. היישוב הערבי קיבל אותה בהתנפלות רצחנית על היישוב היהודי, למחרת ההחלטה, על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה.
היתה לערבים תחנה נוספת – 15.5.48. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה (מגילת העצמאות), בן גוריון הושיט יד לשלום הן לערביי הארץ והן למדינות ערב. הערבים יכלו להשלים עם כישלון ניסיונם למנוע את הקמת מדינת ישראל ולקבל את המציאות החדשה. אולם לא זאת היתה בחירתם – מדינות ערב פלשו למדינת ישראל בת יומה, במטרה למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. כנגד כל הסיכויים, מדינת ישראל ניצחה. ניתן לומר שהצדק ניצח. התוקפנות הערבית המיטה על הפלשתינאים אסון.
במקום לקחת אחריות ולקלוט את הפליטים הערביים – קורבנות התוקפנות הערבית, במדינותיהם, כפי שעשו בדיוק באותן שנים מדינות אירופה אחרי מלחמת העולם, הם בחרו להנציח את פליטותם, כנשק להמשך המלחמה נגד קיום מדינת ישראל.
כבר ב-16.6.48, לאחר שחרור יפו, התייחס בן גוריון בישיבת הממשלה לתביעה החצופה להחזיר את ערביי יפו לעיר: "יפו תהיה עיר יהודית. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל-אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה חסידים שוטים. החזרת הערבים ליפו אין בה צדיקות, אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – יישאו באחריותה לאחר שהפסידו... ועלינו למנוע בכל מחיר חזירתם בינתיים. גם אנו וגם דעת הקהל העולמית לא יכולים להתעלם מהעובדה האיומה שכאן שבע מאות אלף מול עשרים ושבעה מיליון, אחד נגד ארבעים. היושר האנושי לא נזדעזע כשעשרים ושבעה מיליון התקיפו שבע מאות אלף – וזה לאחר ששישה מיליון יהודים נטבחו באירופה. אין זה יושר אנושי אם יתבעו מאתנו להחזיר לאבו כביר וליפו אלה שקמו להשמידנו."
לנכבאיסטים שבתוכנו, יש תשובה מעניינת לטענה הזאת: בעצם, הציונים קיבלו את החלטת כ"ט בנובמבר אך ורק כיוון שידעו שהערבים ידחו אותה. הם לא רצו בה – עובדה שלא הסכימו לחזור לגבולות החלוקה ולהחזיר את הפליטים.
אכן, גבולות החלוקה הם גבולות בלתי אפשריים, ומיספר הערבים גם בתחום שיועד למדינה יהודית היה מקשה מאוד על קיומה של מדינה יהודית. אולם ההחלטה התקבלה, מתוך הבנה שדרושה הכרעה היסטורית על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי – עכשיו, או לעולם לא. ההחלטה נפלה מתוך מודעות למחיר הכבד של המלחמה. היא היתה מתקבלת גם מתוך מודעות למחיר הכבד של הסכמת הצד השני.
בהיסטוריה – אין דבר כזה "מה היה קורה אילו". אילו הערבים היו מקבלים את החלוקה, היה זה המבחן של היישוב היהודי. אולם לא כך קרה, ואין כל משמעות לספקולציות ההיסטוריות הללו.
ובכל זאת, ניתן לקבוע שהטענה הזאת חסרת שחר. למרות הקושי, היישוב היהודי והתנועה הציונית היו מוכנים באמת ובתמים לקבל את החלוקה, והיו מתמודדים עם הקשיים אילו גם הערבים היו מקבלים אותה. אולם משדחו אותה ותקפו את ישראל, אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן.
ב-15.9.47, חודשיים וחצי טרם החלטת עצרת האו"ם, נפגשו איש המחלקה המדינית של הסוכנות אבא אבן (לימים השגריר הישראלי הראשון בארה"ב ובאו"ם, שר החינוך ושר החוץ) וראש המחלקה הכלכלית של הסוכנות דוד הורוביץ (לימים מייסד בנק ישראל ונגידו הראשון עד שנות ה-70) עם עבד אל רחמן עזאם, מזכ"ל הליגה הערבית. השניים נועדו עם עזאם, מטעם הנהלת הסוכנות היהודית – הממשלה שבדרך, ובפיהם קריאה לערבים לשלום, לשיתוף פעולה, לשגשוג כלכלי של המזה"ת כולו. הם הציעו את הצטרפותה של מדינת ישראל, כשתקום, לליגה הערבית שתהיה לליגה מזרח תיכונית, ולרתום את העם היהודי כולו למען שגשוג אזורי. הם התחייבו, שאם מדינת ישראל תקום בהסכמה, היא תקבל את גבולות החלוקה הבעייתיים ולא תנסה להתפשט.
לשבחו של עזאם יש לומר, שהוא לא מרח אותם בדברי חלקות, אלא אמר להם את האמת: "ליגה מזרח תיכונית המבוססת על גיוון ושוני אינה באה בחשבון. הערבים אינם פוחדים מהתפשטות יהודית. הם דוחים את עצם הנוכחות הציונית כגוף זר שהגיע ללא הסכמתם וסירב להיטמע לתוך אורחות חייהם. אתם עלולים להיות עובדה קיימת, אך אתם תופעה חולפת. לפני מאות שנים הצלבנים כוננו עצמם בתוכנו כנגד רצוננו, ותוך 200 שנה גירשנו אותם. זאת משום שמעולם לא עשינו את הטעות של השלמה עם קיומם. העולם הערבי אינו במצב רוח פשרני כלל וכלל. ... לא תשיגו מאומה בדיבורים על פשרה או שלום. אתם עשויים, אולי, להשיג דבר מה בכוח צבאי. אנו ננסה להביסכם. איני בטוח שנצליח בדבר. אך אנו ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, אך הפסדנו את ספרד ופרס, ואולי אף נפסיד את פלשתין. אך מאוחר מדי לדבר כעת על פתרון בדרכי שלום. ... אתם מדברים על המזה"ת, בעבורנו אין דבר כזה. מבחינתנו ישנו רק העולם הערבי. לאומיות היא הכוח החזק המניע אותו. איננו זקוקים לפיתוח כלכלי. בעבורנו קיים רק מבחן אחד – מבחן הכוח. ... הבעייה תיפתר קרוב לוודאי רק בכוח הזרוע."
הפגישה הזאת היא הקופסה השחורה של הסכסוך הישראלי-ערבי. היא תמצית הדנ"א של הסכסוך מאז ועד היום. היא מסבירה את הטרור הפלשתינאי, היא מסבירה את טענת "זכות" השיבה, היא מסבירה את המלחמות, היא מסבירה את המוטיבציה האיראנית לנשק גרעיני (אמנם האיראנים אינם ערבים, אך הם הפכו את הסכסוך לסכסוך דתי עם העולם המוסלמי). היא מסבירה שאין זה סכסוך על מיקום הגבולות ("הערבים אינם פוחדים מהתפשטות יהודית") אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל ("דוחים את עצם הנוכחות הציונית"). זאת האמת, זאת המציאות, ועלינו להביט בה נכוחה.
בתוך המציאות הקשה הזאת, בנינו מדינה לתפארת, שיש עוד הרבה מה לשפר בה בכל התחומים, אך יש לנו כל הסיבות להתגאות בה. מוטב היה לחיות בסביבה הרוצה בנו וחפצה בשלום עימנו, ואני מאמין שיבוא יום השלום, אולי לא בקדנציה שלנו, אולי אף לא בשל ילדינו. עד אז, עלינו להיות נחושים לחיות ולהגן על עצמנו, לפתח את המדינה, ליישב את הארץ, לקבץ את הגלויות, לתקן את החברה, להמשיך וליצור את התרבות היהודית, לבנות מערכות חינוך, השכלה ומדע מהטובים בעולם, לפתח את המשק. והעיקר – לא לפחד כלל.