בהיסטוריה, כידוע, יש עובדות ופרשנות. ההיסטוריון האנגלי המפורסם אדוארד הלט קאר כותב בספרו "מהי היסטוריה?" שעצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות.
והנה ניתוח העובדות בנרטיב ההיסטורי של ההיסטוריון רון וייס, כפי שהציג במאמרו: "יהודי הונגריה לא נזקקו לקסטנר כדי לדעת על הסכנה לחייהם" ("חדשות בן עזר" 771). בעוד שחלק הארי של יהודי הונגריה עלו לרכבות מתוך אי ידיעה על הצפוי להם בסוף המסע, מספר לנו וייס שיהודי הונגריה לא היו זקוקים לקסטנר לדעת על הסכנה הצפויה להם. ההוכחה לכך היא לדבריו, שאימו ידעה בלי קסטנר שמסוכן מהנאצים ומ"צלב החץ", למרות שמעולם לא שמעה על אושוויץ, ולא ידעה על הסכנה שמצפה ליהודים העולים לרכבות.
יש הבדל מהותי בין ידיעת סכנה כללית, לבין ידיעה ממשית על השמדה. אין ספק שיֶדע ממשי היה מציל המונים, שהיו נמנעים מלעלות לרכבות.
אבל מעניין ביותר הוא עצם הנרטיב שמציג וייס. אצל וייס אין אייכמן, אין ס.ס. אין ארגון גרמני משומן האוסף יהודים ושולח אותם להשמדה. הנרטיב של וייס, הפלא ופלא, מציג רק גיבור אחד שמציל יהודים. ומיהו הגיבור הטוב בסיפור? אליבא דווייס, הגיבור הטוב בסיפור הוא גנרל הס.ס. גנרל שמידטהובר מציל היהודים.
מי שאינו יודע את ההיסטוריה עלול חלילה להתבלבל בין הטובים לרעים. הרעים לדידו של וייס הם ההונגרים (טינופות כשלעצמן) והטובים הם אנשי הס.ס. שהצילו את היהודים. כאילו אנשי הס.ס. וגנרל שמידטהובר ביניהם, לא היו אלה שאירגנו ובצעו את השמדת היהודים.
טוב שלכל הפחות רון וייס לא הכחיש את העובדה שראיית האוייב על ידו כידיד מביאה אותו לכך שהוא אינו מאמין לאמנת החמאס המחויבת להשמדת היהודים, ולדידו של וייס, כנראה שכשם שה-אס. אס., לפי דבריו, הגן על היהודים מרצח, כך בוודאי יעשה גם החמאס.

סיפור הצלת יהודי בודפסט
לקראת סוף המלחמה ב-7 ביולי 44', לאחר שחצי מיליון יהודים נשלחו להשמדה באושוויץ, הורה מיקלוש הורטי, בעקבות לחץ בינלאומי, על הפסקת המשלוחים. בשלב זה היו כמאה וחמישים אלף יהודים בבודפשט בין החיים.
ראול ולנברג הגיע לבודפסט ב-9 ביולי 1944. יום אחד לאחר שהגירושים הופסקו בפקודת הורטי. במשך כשלושה חודשים היו החיים ליהודי בודפסט שקטים יחסית. ולנברג עסק בהנפקת דרכוני חסות, שזה היה נוסחם: "הצירות המלכותית השוודית בבודפסט מאשרת שהנ"ל ייסע לשוודיה במסגרת הריפאטריאציה המאושרת בידי משרד החוץ המלכותי השוודי."
באוגוסט פיטר הורטי את ממשלת הבובות הגרמנית, והחל במשא ומתן עם הסובייטים. חודש ספטמבר היה רגוע, והיהודים ועימם ולנברג חשבו כי יהיה אפשר להמשיך עד לרגע בו יכבשו הרוסים את הונגריה. רומניה, השכנה, כבר נכבשה, ועברה לצד בנות הברית. הורטי הכין גם הוא את המעבר לצד בנות הברית המנצחים.
ב-15 באוקטובר 1944 הודח הורטי על ידי הגרמנים, ופרנץ סלשי, מנהיג ארגון "צלב החץ" הוכרז על ידם כראש ממשלת הונגריה וראש המדינה. בתפקידו זה הורה סלשי לאנשיו על ביצוע פרעות ביהודי הונגריה הנותרים. רבים מהם נרצחו ברחובות, ועשרות אלפים הוצעדו במצעדי מוות ורוכזו בגטאות.
ב-17 באוקטובר, יומיים לאחר ההפיכה, אייכמן חזר לבודפסט והתחיל לרכז את היהודים בגטו. ב-8 בנובמבר החלו צעדות המוות לכיוון גבול אוסטריה.
ולנברג החל לפעול במרץ להצלת יהודים. החל לחלק אלפי תעודות חסות. הוא הקים 53 בנייני חסות, "בתים שוודיים", בהם נאספו היהודים בעלי תעודות החסות בצל הדגל השוודי, והיו אמורים להיות מוגנים מגיוס לפלוגות העבודה או לשילוח למצעדי המוות. תחילה נאספו בהם 4,500 יהודים, אך במהרה גדל מספרם בהרבה. ולנברג התרוצץ בבודפסט, רדף אחרי שיירות של יהודים, והציל ככל שהיה יכול. הוא הוציא עשרות ולעתים מאות יהודים משיירות שעמדו להישלח למוות.
הנציגויות של המדינות הניטראליות הגישו מחאה חריפה לסלשי, על הפרת זכויותיהם של בעלי דרכונים זרים. כתוצאה ממחאה זו הוקמו בפשט, מעברו השני של הדנובה, שני גטאות: גטו בינלאומי, עבור בעלי דרכוני חסות, וגטו מרכזי, עבור כל יתר היהודים.
הרוסים החלו במצור על בודפסט ב-8 בדצמבר 1944. העיר כולה הייתה לשדה קרב.
אייכמן הצליח לרכז יותר מ-60,000 יהודים בגטו המרכזי. הגטו של ולנברג, הגטו הבינלאומי, כלל 30,000 יהודים. בנייני החסות לא היו מוגנים עוד: אנשי צלב החץ היו מתפרצים אליהם, לוקחים את יהודיהם ורוצחים אותם על הדנובה.
יום לפני ערב חג המולד בא אייכמן עם אנשי ס"ס לבניין המועצה היהודית. לפני בריחתו מבודפסט, הוא רצה לרצוח את חברי המועצה. הבניין היה ריק, ורק השוער היה בו. ולנברג ידע על התוכנית, והורה לחברי המועצה להיעלם. למחרת עם שחר עזבו אייכמן ואנשיו את בודפסט, לפני הגעת הרוסים, וברחו לכיוון וינה. בבודפסט נותרו קרוב ל-100,000 יהודים. 30,000 בגטו הבינלאומי.
המפקד הגרמני של הס"ס, גנרל שמידטובר, הכין את השמדתם של יהודי הגטו. הוא ריכז כוח של 500 מחיילי הרייך ו-22 מאנשי "צלב החץ", שנאספו במלון רויאל, כדי לרצוח את יהודי הגטו. בנוסף הם ביקשו סיוע ממאתיים הונגרים, מן הז'נדמרייה. ולנברג העביר לגנרל שמידטובר הגרמני הודעה כי אם לא יימנע מהשמדת היהודים, הוא ידאג אישית לכך שבית הדין לפשעי מלחמה יאשים אותו ברצח ובהשמדת עם.
שמידטובר הרים טלפון והזעיק את איש "צלב החץ", את מפקד חיל המצב הגרמני, ואת נציג הממשלה ההונגרית. "פזרו את אנשיכם," הורה, "לא יהיה פוגרום!"
שארית יהודי הונגריה ניצלה. ב-16 בינואר הגיעו הרוסים.

יגאל קיפניס ומושג "השלום" האורווליאני
טרם קראתי את ספרו של קיפניס "הדרך למלחמה", אך הפרסומת לספר הינה כבר שקרית מטעמים פוליטיים. קיפניס מחליף פרשנות בעובדות. הנה הפרסום אודות הספר: (הדגשים שלי)
"לא נלך על זה" (ראש הממשלה גולדה מאיר להנרי קיסינג'ר, שהפציר בה לקבל את יוזמת השלום המצרית, 28 בפברואר 1973).
"רק זה חסר לי" (גולדה מאיר, ששה באוקטובר 1973, עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים).
מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את צה"ל אבל לא אמורה היתה להפתיע את הצמרת המדינית.
בשנה שקדמה למלחמה עקבו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי, אחר כל התקדמות של יוזמת השלום החשאית שהניעה מצרים בארצות הברית, ובלבם תקווה אחת בלבד – "שהדבר הזה ייעלם."
הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני, דחק בישראל להיכנס למהלך על פי המתווה שגיבש, אבל שלישיית הבכירים הישראלית החליטה בדעה צלולה להעדיף מלחמה על שיחות שלום, ואף להסתיר מהממשלה, מהרמטכ"ל ומראשי מערכת המודיעין את עצם המשא ומתן. בתמורה להסרת הלחץ האמריקני, הם אף התחייבו, לכבול את ידי צה"ל ולמנוע ממנו מתקפת מנע לפני שהמצרים יורים את הירייה הראשונה.
במחקר היסטורי מעמיק ומאלף חושף ד"ר יגאל קיפניס את עומק המחדל המדיני שהביא למלחמה. מחדל חמור פי כמה מעיוורונם של אנשי המודיעין שעד היום הוטלה האשמה על כתפיהם.
תמלילי השיחות והמזכרים הסודיים מכניסים אותנו לחדרי החדרים בוושינגטון, בקהיר ובירושלים, כעדים אילמים, פעורי עיניים, למצעד האיוולת שעלה לישראל ב-2,650 הרוגים.
2,650 הרוגים שנפלו קורבן לאמונה שהזמן עובד לטובתנו."

עד כאן הפרסומת לספר והנה העובדות:
קיפניס מדבר על "יוזמת שלום מצרית" שההנהגה הישראלית דחתה. ובכן להד"ם, זה פשוט שקר. מעולם לא היתה יוזמת שלום. הייתה יוזמה להסדר מדיני כלשהו, שבמקרה הטוב הוצעו בו מרכיבים דומים להסכם שביתת הנשק מ-1949, ובנוסף המצרים התנו אותו בנסיגה מוחלטת של ישראל משטחי יו"ש לקו הירוק.
ודוק: לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים, וגבול פתוח.
למה אם כן משתמש קיפניס במושג האורווליאני "שלום"?
הסיבה פשוטה. קיפניס אינו כותב חיבור היסטורי אלא פמפלט פוליטי הבא לשכנע את הקורא הישראלי (באנאלוגיה שלא מן העניין) שסירוב למסור את רמת הגולן לסוריה, ואת שטחי יו"ש לפלישתינאים בראשות החמאס – יוביל למלחמה בדומה למה שקרה ביום הכיפורים.
שאלה נפרדת היא, האם הסדר כלשהו (שאינו שלום) לנסיגה ישראלית מקו התעלה, היה מונע את המלחמה?
בהיסטוריה קשה מאוד לנתח מה היה קורה אילו, ועל כך כמובן יש חילוקי דעות. בכל מקרה על ההיסטוריון להציג את העובדות ההיסטוריות ולא פמפלט פוליטי.
הנה דברים בנושא שפרסם הנכד של גולדה מאיר – שאול רחבי:
http://goldameir.org.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html