בין כסה לעשור שיחרר צה"ל בדף הפייסבוק שלו ובאתר יוטיוב קליפ של "ונתנה תוקף", בביצוע החזן הצבאי הראשי סא"ל שי אברמסון.
הביצוע נפלא וכך גם הליווי התזמורתי. אולם דבר מה בלט מאוד בהיעדרו – שמו של מלחין הפיוט.
אברמסון שר את הפיוט בלחנו הנפלא של יאיר רוזנבלום. אולם בקליפ אין כל קרדיט, כל אזכור לשמו של המלחין.
רוזנבלום הלחין את השיר בתקופה שחי בקיבוץ בית השיטה. בית השיטה ספג מכה קשה במלחמת יום הכיפורים, בה שכל 11 מבניו. לזכר החללים וכרצון לתת ביטוי להמיית הלב של חברי הקיבוץ, כתב רוזנבלום את היצירה. הפיוט בלחנו של רוזנבלום הושמע לראשונה, בביצועו יוצא הדופן באיכותו של חבר הקיבוץ חנוך אלבלק, בהתכנסות ליל "כל נדרי" של חברי הקיבוץ.
הקליפ שהוציא צה"ל, קושר את הפיוט למלחמת יום הכיפורים. הקליפ מלוּוה בתמונות מן המלחמה, ובצילומים של אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה מהמלחמה, אולם אין בקליפ כל אזכור לקיבוץ בית השיטה ולחלליו.
שמא מישהו רצה להסתיר את העובדה שמוסיקאי חילוני הלחין את "ונתנה תוקף"; הלחן המושר זה כעשרים שנה בבתי כנסת רבים? שמא קיבוץ בית השיטה הודר בכוונת מכוון.
אני מקווה שאני חושד בכשרים. כך או כך, הדרת שמם של יאיר רוזנבלום ושל קיבוץ בית השיטה מן הקליפ הוא חטא, החייב תיקון לאלתר.

2. הרשת החברתית של מדינת ישראל
כשלי העורף במלחמת לבנון השנייה, לא אפיינו רק את המערכת הממשלתית, אלא לא פחות מכך את השלטון המקומי. בחלק מן היישובים שהיו תחת אש, הרשות המקומית לא תיפקדה, או תיפקדה באופן לקוי. באותם מקומות, מי שעמדו בפרץ, תפסו מנהיגות, תיפקדו למופת ונתנו את המענה המיטבי, גם בנושאים שאינם מוגדרים כתחת אחריותם, היו המתנ"סים. על כך נהנו המתנ"סים ועובדיהם מהוקרה ומהערכה רבה, לא רק מצד התושבים, אלא גם מצד קברניטי המדינה. דומה היה, שבצמרת המדינה נפל האסימון, ואחרי שנים של פגיעה בחברה למתנ"סים, של קיצוצים כואבים בתקציבה וניסיונות להביא להפרטתה (ובשפה מכובסת – "מיכרוז" של פעולותיה) – תבין הנהגת המדינה שהחברה למתנ"סים הינה תשתית חברתית קהילתית שיש לחזק ולהעצים אותה ולא לפגוע בה.
לא, האסימון לא נפל.
החברה למתנ"סים התגלתה במלוא יכולותיה במלחמה, אבל המבחן האמתי שלה אינו דווקא אירוע קצה כמלחמה, אלא 365 ימי שגרה בשנה. שניים וחצי מיליון מתושבי המדינה נהנים מפעולת 180 המתנ"סים של החברה למתנ"סים. החברה פרושה לאורכה ולרוחבה של המדינה ובעיקר באזורי הפריפריה. היא משרתת את כל מגוון האוכלוסייה הישראלית – יהודים, ערבים ודרוזים; חילונים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים; תושבי ערים, מועצות מקומיות, יישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים. המתנ"סים מעניקים שירותי קהילה, תרבות, חינוך קהילתי בלתי פורמלי, פעילות לילדים, לנוער ולזקנים, פעילות התנדבותית, פעילות תרבות.
החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית, אך היא גם תנועה חברתית. הרעיון שבבסיסה הוא הרעיון הקהילתי – על פיו הפתרון למצוקת הניכור של האדם המודרני והפוסט-מודרני – הוא הקהילה. הקהילה היא גורם הביניים בין האינטימיות המשפחתית לבין הניכור מן השלטון המדיני והמקומי המרוחק. היא המעניקה לחבריה את תחושת הזהות, ההשתייכות, היחד, את ההזדמנות לתרום לחברה, לפעול בה ולהתנדב, ואת הבמה לאמנים ולבעלי הכישרונות בתוכה. המתנ"ס הוא המרכז הקהילתי, הוא לב הקהילה, הוא המפעיל את החיים הקהילתיים. המתנ"ס רואה בתושבים – שותפים; הוא מנוהל בידי נציגות דמוקרטית של התושבים, הקובעים את מדיניות המתנ"ס על פי צרכי הקהילה.
החברה למתנ"סים היא הגורם המספק למתנ"סים את המנהלים ואת ההדרכה, יוצרת ומספקת תוכניות חינוכיות ותרבותיות, מאפשרת את הקשרים בין המתנ"סים, מעצבת את האידיאולוגיה הקהילתית ומהווה גב ותמיכה למתנ"סים, למנהליהם ולעובדיהם. בשפה העכשווית, הפייסבוק נקרא רשת חברתית. אולם הרשת החברתית האמיתית של הפרט היא הקהילה, והרשת החברתית האמיתית של מדינת ישראל, התשתית הקהילתית שלה, היא החברה למתנ"סים.
מן הראוי היה שמדינת ישראל תחזק את החברה למתנ"סים, המיטיבה כל כך לשרת את צרכיה ואת אזרחיה. אולם כבר למעלה מעשור, שהממשלות, כחלק מן הבולמוס של הפרטת מדינת הרווחה ושל הפגיעה בשירותים החברתיים הניתנים לאזרח, פוגעת שוב ושוב בחברה למתנ"סים. מאז שנת 2000 תקציב החברה למתנ"סים קוצץ באכזריות, מיספר העובדים צומצם באופן שפוגע קשות ביכולתה לספק את השירות, ונעשים ניסיונות חוזרים ונשנים להפריטה.
במסגרת תוכנית הבראה שנדרשה החברה לבצע ב-2010, צומצם כוח האדם במטה החברה באופן דרסטי, ועובדים רבים ויקרים נאלצו ללכת הביתה. החברה מילאה לחלוטין את חלקה, אולם האוצר אינו מאפשר למשרד החינוך למלא את חלקה של המדינה בהסדר. כחלק מאי העמידה של המדינה במחוייבותה, לא נחתם כבר 9 שנים הסכם עבודה עם עובדי החברה, בניגוד לפסיקת בית המשפט ולהתחייבות רשות החברות הממשלתיות.
הפגיעה השערורייתית המתמשכת בחברה למתנ"סים, היא פגיעה קשה בחברה הישראלית ובאזרחי ישראל. על הממשלה להתעשת ולשנות מן הקצה אל הקצה את מדיניותה כלפי החברה למתנ"סים.
גילוי נאות – החברה למתנ"סים היתה מקום עבודתי במשך תשע שנים בהן ניהלתי את המתנ"ס האזורי של הגולן. לפני שנתיים וחצי עזבתי את החברה למתנ"סים, אך ליבי עדיין בחברה. עבודתי בחברה למתנ"סים נתנה לי הזדמנות אדירה לתרום תרומה משמעותית לקהילה שבה אני חי, וכמוני – למאות מנהלי המתנ"סים בכל רחבי הארץ. כאזרח מודאג, אני חרד למשמעות החברתית של המשך הפגיעה הקשה בחברה למתנ"סים.

3. אחמדניג'אד באו"ם:
"בעוד איראן קיימת מזה שבעת אלפים עד עשרת אלפים שנה, הישראלים כבשו את אדמתם ב-70 השנים האחרונות, בתמיכה ובסיוע של המערב. אין להם שום שורשים בהיסטוריה."
אני מבין שספריו של שלמה זנד כבר תורגמו לפרסית.

4. פולסא דספי
תגובה לספי רכלבסקי "לא כשיר", בגיליון ערב יו"כ של "הארץ"
ספי רכלבסקי הוא איש מסוכן. הוא מסוכן לדמוקרטיה. מאמרי ההסתה שלו נגד הממשלה וראש הממשלה, הם הדבר הקרוב ביותר שידענו ב-17 השנים האחרונות, להסתה שקדמה לרצח רבין.
הוא כבר כתב מאמר הסתה הקורא לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. ובערב יום הכיפורים ההסתה שלו קפצה מדרגה. במאמרו הוא הציג את ראש הממשלה כפסיכופט, ובתור שכזה כבלתי כשיר אישית לכהן בתפקידו. לטענתו, "כולם" יודעים זאת, גם השרים, והוא מאשים אותם ב"שתיקת היודעים המאפשרת את האסון."
ומה האסון? "מעשיו הבלתי שקולים, המסכנים את קיום ישראל."
לכן, הוא קורא לשרי הממשלה ולחברי הכנסת מן הקואליציה להדיח לאלתר את נתניהו, בגין "אי כשירות," ולהעמיד תחתיו שר אחר, לא חשוב מי, "אפילו אביגדור ליברמן המסית לגזענות כשיר יותר מראש הממשלה המכהן. כך או כך, אחד מהם מוכרח להחליף את ראש הממשלה הלא כשיר, ומיד."
ספי רכלבסקי הוא איש מסוכן. הוא מסוג האנשים שאם השלטון יהיה בידיהם, יריביהם יאושפזו בבתי חולים לחולי נפש, והיו דברים מעולם.
לא, אין סכנה שספי רכלבסקי יגיע אי פעם לשלטון. אבל יש סכנה שאדם בעל מבנה אישיות כשל יגאל עמיר יקרא את מאמריו. אין הרבה אנשים עם מיבנה אישיות כזה, אבל לפני 17 שנה למדנו, שדי באחד כזה, כדי לחולל שבר לאומי.
חסידיו של יגאל עמיר, נוהגים לטשטש את האות הפותחת והאות הסוגרת של שמו, והתוצאה היא "גאל עמי". אדם בעל מבנה אישיות כזה, הקורא שבנימין נתניהו, אישית, הוא פסיכופט המסכן את עצם קיומה של המדינה, עלול בהחלט להבין שכדי לגאול את עמנו ולמנוע את האסון, מה שדרוש הוא "להזיז", בכל מחיר, את הסכנה.
אם יגאל עמיר הבא יפגע בנתניהו, ספי רכלבסקי לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר בצדקנות "ידיי לא שפכו את הדם הזה". כי אם יקום יגאל עמיר הבא, הוא אולי ילחץ על ההדק, אך מי שהחזיק באקדח, סימן את המטרה וכיוון אליה הוא ספי רכלבסקי. הוא, ומי שנותן לו להסית באופן חופשי מעל דפי "הארץ".