ורשה, אוקטובר 2012
ורשה. שלישי באוקטובר 2012. סתיו. קצת קריר. העצים בשלל צבעים. אדמדם, כתום, חום, זהוב. עוד מעט יגיע החורף, והעצים יהיו בשלכת.
ורשה אלגנטית, מטופחת, עשירה ומשגשגת, עד כדי כאב לב. העיר העתיקה משוחזרת להפליא. העירייה דאגה אפילו לשירותים נקיים, וחינם. על הספסלים בכיכר נעוץ כפתור. לחיצה עליו מביאה להשמעת מוסיקה של שופן, המלחין הלאומי הפולני. בעיר העתיקה, ובחדשה, ארמונות לרוב, כמעט פריז. בתי מידות, רחובות רחבים הומי אדם. מרכזי קניות ענקיים. חנויות מפוארות. הפולניות מטופחות ואלגנטיות, כמה מוזר לשמוע את השפה הפולנית מתגלגלת בפיהן של נשים צעירות. בפולנית הרי מדברות רק נשים זקנות...

הגטו
הכתובת האחרונה של סבתי ובנותיה הייתה Warszawa Gęsia 57/8 Pawia 5. כל שטח הגטו נהרס כמעט כליל ועל חורבותיו הוקמו הרחובות מחדש. שם רחוב גנשה שונה לאחר המלחמה לרחוב מרדכי אנילביץ. Mordechaja Anielewicza
בכיכר, ליד האנדרטה לזכר גיבורי גטו ורשה, מצטופפים עשרות נערים מהגליל המערבי. שלושה אוטובוסים מלאים. הכיכר הגדולה, רבת הרושם של העבר, הצטמצמה מאוד. על מחציתה נבנה עתה המוזיאון לתולדות יהודי פולניה בתיכנון האדריכלים הפיניים, ראינר מאהלמאקי ואילמרי לאהדלמה. חיצוניות המוזיאון הושלמה. בפנים עדיין ריק.
מתחת לאנדרטה עומדת שורת נערים ונערות האוחזים בידיהם מגיני דוד צהובים. גבם אל האנדרטא ופניהם מופנות אל הקהל הרב. קהל הצופים מביט אליהם, ואל האנדרטה. מתחילה מסכת הקראות.
במרכז האנדרטה סרת הטעם והביזארית של נתן רפופורט מפוסלת דמות של לוחמת יהודייה עזת נפש הלוחמת עם שד חשוף, מעין העתק זול ומטופש של דלקרוא. (בהעתק הנמצא ביד ושם בירושלים הוא כמובן כוסה).
http://lh5.ggpht.com/-mBbaC7vQ0Xw/TFNc1p2Lt5I/AAAAAAAAGHk/kblDSkR1emk/20100728__0343.JPG
http://mediapolitis.imca.fr/files/2011/09/Eugène-Delacroix-La-liberte-guidant-les-peuples3.png
דומני שקצת קשה לתאר את צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, או ויטקה קובנר, מסתובבות בגטו עם שד חשוף. ואולי השד החשוף על האנדרטה, הוא המביא לכך, שרבים מהנערים המשתתפים בטקס נעשים כל כך חרמנים, כך שמיד עם סיומו, הם חוזרים למלון, ומזמינים לעצמם נערות ליווי.
אחד הנערים מנהריה קורא בפאתוס את המכתב האחרון של אנילביץ' לסגנו אנטק צוקרמן. אף מילה על ההתאבדות שלו. במערכת החינוך הישראלית מעדיפים מן הסתם שנערי ישראל יחשבו שהוא מת בקרב נגד הגרמנים, ולא התאבד. זה יותר הרואי.
לעומת זאת מערכת החינוך הישראלית מעלה על נס את מעשה ההתאבדות הלא מוסרית של יאנוש קורצאק, שבמקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה. אירגן המחנך הדגול את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם. במעשה זה הקל לגרמנים עד במאוד את מלאכת ההשמדה. תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה, התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.
לאור האבסורד החינוכי הזה, אין תימה אפוא, ששר החינוך הישראלי גדעון סער, מסרב בכל תוקף לאיזכור שואת יהודי ערב במערכת החינוך, שהרי לאושוויץ, טרבלינקה, גטו ורשה, ניתן לנסוע, ואילו לגיא ההריגה של אל-מדינה לא ניתן, שכן ארץ ערב חייבת להישאר "יודנריין", ואם לא ניתן להגיע, איך יארגנו לשם משלחות נוער?

יהודים מלוכלכים
אינני לוקה באנטישמיות עצמית (מחלה הפושה אצל רבים ולא טובים) אבל לצערי אני נאלץ להודות שהאנטישמים צודקים בדבר אחד. היהודים הם עם מלוכלך. פולניה ארץ מטופחת, הכבישים סלולים וצבועים, הבתים כולם מסויידים ומטופחים. הדשא נקצץ עד קצה הכביש. בנסיעה של מאות קילומטרים מוורשה צפונה אין בנמצא בדל סיגריה אחד. (יוצא מן הכלל אחד). קשה שלא להבחין בהבדל המהותי בין הניקיון והטיפוח שם בפולניה, והזוהמה, הלכלוך וההזנחה אצלנו. ולכל החושבים שהאחריות לכך מוטלת על היהודים הערבים, מספר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-95, שלידו בפולניה היו שני סנדלרים אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש הרבה מה ללמוד מהפולנים.

טורון
העיר טורון, בפולנית: Toruń בגרמנית: Thorn, עיר בעלת כ-207,190 תושבים, נמנתה עם ערי ההאנזה. העיר היפהפייה משופצת להפליא. גולת הכותרת בביקור בעיר היא ביתו של קופרניקוס.
http://www.muzeum.torun.pl/spacer.php
ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס או בפולנית: מיקוֹלאי קוֹפֶּרנִיק Mikołaj Kopernik;‏ 1473-1543, כומר, אסטרונום, מתמטיקאי, וכלכלן, שפיתח את המודל ההליוצנטרי שלפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש, היה חצי פולני, חצי גרמני, אבל בנוסף לשופן הוא אחד מאלו שאומץ על-ידי הפולנים כמגלם את תהילת פולניה, ופסלו נמצא בכל מקום ואתר ברחבי המדינה. לפני כמה שנים נעשתה חפירה ארכיאולוגית, ונמצאה גופה שלפי הפרסום, נבדקה בדיקת ד.נ.א, וזוהתה כגופתו של קופרניקוס, אבל המדריך, ארתור, מספר, שזה לא נכון, והגופה לא זוהתה.
טורון הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ב-1997. יש בה מבנים גותיים מימי הביניים, בהם כ-200 מבנים שכולם בנויים אבן, ובהם כנסיות מונומנטאליות, היכל העירייה, ובתים בורגניים רבים, ביניהם בניין הנוטה על צידו כמגדל פיזה. בערב העיר מוארת באור יקרות ומוזיקה נשמעת ברחובות.
ומשהו מהעבר. בילדותו לקה שכני בן ה-95 פאן קנטורוביץ, במחלת עיניים. הוא נסע עם אימו מרחק רב לרופא עיניים מפורסם שגר בטורון. הרופא קיבל בחביבות את הילד הבלונדי עם העיניים הכחולות, עשה דיאגנוזה והמליץ על טיפול, אך לפתע כשנוכח ששם אימו רבקה, והבין שהיא יהודייה, באותו רגע הוא סילק אותם מהמרפאה. ביהודים הוא לא מוכן לטפל. כל התחנונים לא עזרו והם נאלצו לשוב כלעומת שבאו.

סיור בשטחים הכבושים
עם תום מלחמת העולם השנייה נעו גבולות פולניה מערבה על חשבון גרמניה, עד קו אודר נייסה. האוכלוסייה הגרמנית בהם גורשה וברחה. פולניה סיפחה את אזורי ברנדנבורג המזרחית, פרוסיה המזרחית, רוב שטחן של פומרניה, ושלזיה. כ-7 מיליון גרמנים גורשו מפולניה (כ-3 מיליון גורשו מצ'כוסלובקיה). יש אומדנים גדולים יותר.
הטרנספר של הגרמנים התרחש בשלושה שלבים. הראשון היה בין אמצע שנת 1944 ועד תחילת שנת 1945, בעת שהמיעוט הגרמני נלחם ופונה עם התקדמות הצבא האדום, השלב השני היה גירוש בלתי מאורגן של המיעוט הגרמני מיד לאחר תבוסת הגרמנים. השלב השלישי היה גירוש מאורגן בעקבות הסכמות ועידת פוטסדאם, אשר הגדירו מחדש את הגבולות במרכז אירופה והעניקו לגיטימיות לטרנספר "מסודר" של גרמנים מפולניה, צ'כוסלובקיה, והונגריה. גרמנים רבים נשלחו אף למחנות מעצר ועבודה זמניים. הגירושים הסתיימו בשנת 1950.
באותם אזורים מהם גורשו הגרמנים הושיבו הפולנים, לאחר המלחמה, את היהודים שארית הפליטה, עד שגם הם גורשו בכמה גלים מפולניה.
ב"שטחים הכבושים" ניתן להבחין עדיין היטב באופי הגרמני של הבתים. תיירים גרמנים רבים באים לבקר ולראות את מקום מוצא משפחתם. בגרמניה קיימים כמה ארגונים התובעים את "זכות השיבה", אך מבחינה מדינית גרמניה אינה מעיזה להעלות את הנושא לסדר היום. בניגוד ליהודים בישראל אין בנמצא פולני או צ'כי, שמצדדים בשובם של הגרמנים לפולניה או לפראג.

מבצר מאלבורק
מבצר מאלבורק malbork נבנה על-ידי האבירים הטבטוניים בשם Marienburg – מבצר מריה, והוא שימש מקום מושבו הראשי של המסדר במשך כ-150 ‏שנה. המבצר מסמל לפולנים את הניצחון במאבק ההיסטורי מול הגרמנים. בנייתו החלה ב-1276 ‏והסתיימה 30 ‏שנה לאחר מכן, כשמאלבורק הפכה לבירת המסדר. ב-1309‏, הורחב המבצר. המבצר האמצעי נבנה לצד הגבוה, ולבסוף נבנה המבצר הנמוך. המתחם כולו הוקף בשלוש טבעות של חומות הגנה וחוזק באמצעות מעוזים ומגדלים נוספים. בסופו של תהליך השתרע המתחם על שטח של 210 ‏דונמים, והיה למבצר הגדול ביותר שנבנה בימי הביניים, המבצר נפל לידי הפולנים רק ב-1475‏, כשעוצמתם הצבאית של האבירים דעכה. מבצר מאלבורק הפך למעונם של מלכי פולניה בעת ביקורם בפומרניה. במלחמת העולם השנייה הופגז קשות החלק המזרחי, ותהליך השיפוץ החל מחדש – הפעם בידי הפולנים. רוב העבודה הסתיימה בשנות ה-70 והמבצר שוב נראה כפי שהיה לפני 600 שנה, והוא חולש על העיר, ועל כל אזור הכפר שמסביב. המתחם השתמר כמעט במלואו, כולל חומות ההגנה הרבות, המגדלים והתצורה הפנימית. בכניסה לאולם התפילה של המבצר תבליט ובו דמות האקלסיה, (הכנסייה) המנצחת המסמלת את הנצרות, ומתוארת כאישה עטורה בכתר מלכות, ואוחזת בידה האחת צלב, ובידה השנייה גביע יין; ולידה הסינגוגה, (בית הכנסת) המובסת המסמלת את היהדות, ומוצגת כאשר עיניה מכוסות וכתרה נופל. שאלתי את המדריכה אם הסמל הזה מופיע גם בכנסיות אחרות בפולניה (כמו בקתדרלת סטרסבורג, ובנוטרדאם) והיא ענתה לי שהוא אינו קיים בפולניה, אלא רק אצל הגרמנים.

מסדר האבירים הטבטוני: גרמנית: Deutscher Orden; לטינית – Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum, היה מסדר צבאי נוצרי צלבני גרמני של הכנסייה הקתולית שנוסד בסוף המאה ה-12 בעכו, על מנת לסייע לצליינים ולדאוג לחולים ולפצועים במדינות הצלבנים. המסדר איגד את האבירים דוברי הגרמנית, תחילה כחלק מהמסדר ההוספיטלרי, ומ-1198 כמסדר עצמאי. אבירי המסדר התרכזו בעיקר בגליל, והחזיקו בין היתר במבצר המונפור. (המדריכה הפולנית שעורכת את הסיור בדרמטיות רבה ובהומור, לא שמעה מעולם על מבצר המונפור). מקור שמו של המסדר נובע מהשבטים הטבטונים שהתגוררו בגרמניה עוד מהעת העתיקה.
סמלם של הטבטונים היה צלב שחור על שכמיות לבנות. לאחר תבוסת הצלבנים בארץ ישראל, הם חזרו לאירופה, ובנימוק של מלחמה בפאגאנים, הם פלשו לפרוסיה, ולליטא הפאגאנית. ב-1410 הוכה המסדר על ידי צבא פולני-ליטאי מאוחד בקרב גרונוולד, וכוחו נשבר סופית. המסדר הוסיף להתקיים תחת חסות בית הבסבורג בווינה, ובוטל על ידי היטלר ב-1938. כוחם של האבירים נוצל לקידום ההתיישבות הגרמנית, ורעיונותיו האידיאולוגיים בדבר מרחב מחייה ונחיתות הגזעים השונים לעומת הגרמנים, שימשו בסיס להצדקת תורת הגזע וה"לבנסראום" (מרחב המחיה) של ראשי גרמניה הנאצית.
קרב גרו‏נוו‏לד (יער ירוק בגרמנית) (פולנית: Bitwa pod Grunwaldem; גרמנית קרב טננברג (גבעת אשוח בגרמנית) – Schlacht bei Tannenberg). ליטאית Žalgiris, נערך ב-15 ביולי 1410, כחלק ממלחמת פולניה-ליטא נגד המסדר הטבטוני. הברית של ממלכת פולניה והדוכסות הגדולה של ליטא, שאותה הובילו המלך יוגאילה, והדוכס הגדול ויטאוטס, הביסו באופן מכריע את האבירים הטבטונים בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן. מרבית המפקדים הטבטוניים נהרגו או נלקחו בשבי. לאחר שהובסו, הטבטונים החזיקו מעמד במצור על מרינבורג ואיבדו רק מעט שטחים אבל מעולם לא הצליחו להשיב את עוצמתם. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור.
הטבטונים תלו את ההפסד בבגידה של מפקד הכוחות מחלמנו, ניקולאוס פון רניס, וראשו נערף ללא משפט. לפי האבירים, פון רניס הנמיך את דגל יחידתו, דבר שנתפס כסימן לכניעה והוביל לנסיגה המבוהלת. האגדה לפיה תקעו לאבירים סכין בגב, עמדה ברקע של אגדת תקיעת הסכין בגב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והעסיקה היסטוריונים של הקרב עד שנת 1945.
קרב גרונוולד נחשב לאחד מהקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה של פולניה, ליטא, ובלרוס. בליטא, הניצחון היה למקור לגאווה, והיווה השראה להתנגדות למדיניות הגרמניזציה והרוסיפיקציה של הקיסרות הגרמנית והאימפריה הרוסית. האבירים הטבטונים הוצגו כפולשים צמאי דם וקרב גרונוולד הוצג כניצחון צודק שהושג על ידי אומה קטנה ומדוכאת. על הקרב גם קרוי העיטור הצבאי 'צלב גרונוולד', שתי קבוצות ספורט בליטא (ז'לגיריס קובנה, ז'לגיריס וילנה), ומספר רב של ארגונים.
הגרמנים ראו את האבירים הטבטוניים כגיבורים ואצילים, אשר הביאו את בשורת הציוויליזציה והנצרות למזרח. באוגוסט 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניצחה גרמניה את רוסיה בקרב שהתרחש ליד גרונוולד, הם קראו לקרב בשם קרב טננברג. ראו בו נקמה על הניצחון הפולני-ליטאי 504 שנים קודם לכן. גרמניה הנאצית תירצה את מדיניות מרחב המחייה שלה כהמשכיות למשימה ההיסטורית של האבירים.
בעקבות השתתפותם של שלושה רגימנטים מסמולנסק בקרב, הרוסים תפסו את הניצחון כקואליציה פולנית-ליטאית-רוסית כנגד הפולשים הגרמנים. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית, קרב גרונוולד נתפש כמאבק בין הגזע הסלבי לגרמני. האבירים הטבטוניים תוארו כשליחים של אדולף היטלר מימי הביניים, ואילו הקרב עצמו נתפס כהעתק של קרב סטלינגרד.
הקרב הוא אפוס לאומי פולני, ותמונת קרב גרונוולד, מאת הצייר יאן מטייקו, (המורה של מאוריציו גוטליב) נמצאת במוזיאון הלאומי ורשה, והעתקים ממנה נמצאים בכל מקום, כולל במאלבורק.
Bitwa pod Grunwaldem, Jan Matejko, 1875–1878 426 × 987 cm, Muzeum Narodowe w Warszawie
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/64/Grunwald_bitwa.jpg

גדַנְסְק
גדַנְסְק (בפולנית: Gdańsk, בגרמנית: Danzig, בקאשובית: Gduńsk, ביידיש: דאַנץ) שוכנת על מוצא הוויסלה לים הבלטי והיא עיר הנמל החשובה בפולניה. בירת מחוז פומרניה. אוכלוסיות גדנסק רבתי מעל מיליון תושבים. בעיר ובאזור גרים גם אנשי המיעוט הקשובי, עם המקורב לפולנים. מוצאו של הסופר הגרמני האנטישמי, בוגר הוואפן ס.ס. – גינתר גראס, שבספרו "תוף הפח" תיאר את תולדות עירו גדנסק, הוא מהעם הקשובי. ברחוב מוכרים סובינירים עם סמלים קשוביים.
בימי הביניים הייתה גדנסק עיר האנזה, ומכאן עושרה ותפארתה. ב-1793 סופחה דנציג לממלכת פרוסיה, ונשארה תחת שלטונה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת פולניה העצמאית. גרמניה המובסת נדרשה להעניק למדינה החדשה את המוצא אל הים. לשם כך נוצר המסדרון הפולני – רצועת אדמה ברוחב של כארבעים ק"מ, שחיברה בין פולניה לבין הים הבלטי. בנקודת החיבור, בה נשפך הנהר ויסלה אל הים, עמד הנמל בעיר דנציג. הוחלט כי בשל העובדה שבעיר היה רוב מוחלט לגרמנים, היא לא תסופח לפולניה. הוחלט להקים במקום "עיר חופשית", שתכלול את העיר דנציג, וסביבותיה. על פי הסכם ורסאי הופרדה העיר מגרמניה, והושמה תחת חסותו של חבר הלאומים. פולניה יצגה את העיר כלפי חוץ, והיתה באיחוד מכס עימה, ומסילת הברזל שהובילה אל העיר נשלטה על ידי פולניה. עמדה צבאית בתוך הנמל בשם וסטרפלאטה Westerplatte ניתנה אף היא לפולניה. בעיר עצמה היו שני משרדי דואר, האחד עירוני, ואילו השני פולני. בעיר שהה נציב עליון מטעם חבר הלאומים. לאחר סיפוחה של אוסטריה אל הרייך, ולאחר הסכם מינכן אשר העניק לגרמניה את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, דרש היטלר למסור גם את דנציג לידי הגרמנים, והציג זאת כעילה למלחמה.
אנחנו צופים על חצי האי וסטרפלטה. ב-1 בספטמבר 1939 החלה כאן מלחמת העולם השנייה כשספינת הקרב הגרמנית שלזוויג-הו‏לשטיין החלה להפציץ את המוצבים הפולניים בוסטרפלטה. חיל המצב הפולני, שמנה רק 182 ‏חיילים, החזיק מעמד במשך שבעה ימים אך לבסוף נכנע – הוא זכה להערכה רבה מצידם של התוקפים, ואפילו מצידו של היטלר עצמו. כיום, האתר הוא אנדרטה, ובה כמה מהשרידים שנותרו בעקבות ההפצצה, וגם יד זיכרון ענקית לזכרם של המגינים.
יום לאחר הפלישה הגרמנית, ב-2 בספטמבר 1939 הצביעה ממשלת העיר החופשית על סיפוחה של העיר לגרמניה. הפולנים שנותרו בעיר, במיוחד עובדי משרד הדואר, גילו התנגדות, ולחמו כנגד הגרמנים. משנתפסו על ידי הגרמנים, לא ניתן להם מעמד של שבויי מלחמה, והם נשפטו כפורעי חוק, ונדונו למוות.
העיר נכבשה על ידי הרוסים ב-30 במרץ 1945. בוועידת פוטסדם הוחלט על מסירתה של העיר לפולנים, וכל תושביה הגרמנים של העיר גורשו ממנה.
ליד תחנת הרכבת היפה, עומדת אנדרטה שנתרמה ע"י הגרמנים לזכר ילדי הקינדר טרנספורט שהצליחו ערב המלחמה להגר לאנגליה וניצלו. סביב האנדרטה, שבה דמויות של נערים ונערות, כיכר קטנה, וכולה מלאה בשיירי סיגריות. המקום המלוכלך היחיד בפולניה. האם זה מרמז משהו?
העיר העתיקה של דנציג שופצה להפליא לאחר ההרס המוחלט שהותירה בה המלחמה. בנמל העתיק קיים העגורן הגדול בזמנו באירופה. העגורן נבנה במאה ה-15. שני גלגלים 5 מ'. מסביבם חבל, והוא הרים 2,000 ק"ג. הרחובות והבניינים בעיר העתיקה מרהיבים ביופיים. בתי העיר הרגילים קצת פחות יפים. אנחנו עוברים ליד האחוזה הפרטית של לך ולנסה, נשיא פולניה לשעבר, בן העיר גדנסק, מעל הבית מונף דגל פולניה. בהמשך עוברים ליד השיכון הארוך בעולם. שיכון שאורכו 12,000 מטר, שיכון ללא סוף. מעניין איך מתפקד ועד הבית.
‏במספנות גדיניה נולדה תנועת סולידריות בהנהגת לך ולנסה, אשר מילאה תפקיד חשוב בהתמוטטות השלטון הקומוניסטי באירופה בסוף שנות השמונים. באתר הזיכרון עמוד גבוה שעליו תלויים עוגנים בדיוק כישו הנוצרי, ומסמלים את קורבנות המאבק. כמובן לא נפקד שם מקומם של האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני, והתמונה של המדונה השחורה מצ'נסטוכובה.

מאורת הזאב
מאורת הזאב, בגרמנית: Führerhauptquartier Wolfsschanze, בפולנית: Wilczy Szaniec, הינה מקום מרכז הפיקוד הקדמי של הגרמנים במזרח, עם תחילת מבצע ברברוסה. המתחם נבנה ב-1940 על-ידי 3,000 פועלים גרמנים. במתחם, אליו מובילים פסי רכבת כ-80 מבנים. ביניהם שבעה בונקרים כבדים עבור היטלר, בורמן, גרינג. עקב תנאי האדמה לא התאפשר לבנות מתחת לפני האדמה, ונבנו בונקרים כבדים המוסווים בצורה נפלאה מלמעלה. המתחם מעולם לא הופצץ. היטלר הגיע לשם ב-26 יוני 1941 ארבעה ימים אחרי הפלישה לבריה"מ, וחוץ מ-4 חודשים שיצא למטה בקייב, ב-1942, נשאר שם עד 20 בנובמבר 1944, המתחם פוצץ ע"י הגרמנים ב-24 ינואר 1944.
זר פרחים הונח על-ידי הגרמנים על אבן, לציון ניסיון ההתנקשות שביצע קלאוס שנק פון שטאופנברג באדולף היטלר ב-20 יולי 1944. המדריכה הפולניה מסבירה שהדבר הוא למורת רוחם של הפולנים, מפני שפון שטאופנברג היה נאצי שתיכנן להרוס את פולניה. אני מעיר את תשומת ליבה שארבעת הרוגים מהפצצה מסומנים בצלב, ומן הראוי היה לסמנם בצלב קרס, והיא הסכימה לדבריי.

אגמים מזוריים
איזור האגמים המזוריים, איזור יפה מלא אגמי מים. על שם האזור, הנעימה הפולנית מזורקה, שהיא ריקוד פולני עממי.
http://www.youtube.com/watch?v=V_yiGjHrhQc
גם לחנו של ההמנון הפולני הוא מזורקה, ושמו מזורקת דומברובסקי, ע"ש המפקד הפולני שנלחם עבור נפוליאון בכיבושו את איטליה. מחבר הלחן אינו ידוע.
http://he.wikipedia.org/wiki/המנון_פולין

פנחס קוזלובסקי-ספיר
בדרך לליטא עוצרים בסובלקי. עיר בצפון מזרח פולניה. בעיר מרכז קניות גדול ומפואר. שירותים נקיים, מים חמים מברז אוטומטי, ומגבות לניגוב. מעניין מה היה אומר שר האוצר המיתולוגי של ישראל, פנחס קוֹזְלוֹבְסקי-ספיר, יליד העיר, על ההתפתחות הכלכלית של עיר הולדתו, העולה על ארצו שלו.

ארץ נוי אביונה
הגבול בין פולניה לליטא בקושי מסומן, אין שוטרים ומחסומים. הלוואי עלינו. אבל מיד מרגישים בהבדל: הלכלוך. מיד לאחר הגבול, ניירות וסיגריות מושלכים בחוצות, והדשא אינו מקוצץ יותר עד שפת הכביש. מגיעים לקובנה (בליטאית: Kaunas), העיר השנייה בגודלה בליטא, ובירת ליטא בין שתי מלחמות עולם, ועירה של המשוררת לאה גולדברג. על קיר בית הספר העברי בו למדה, יש שלט המציין גם בעברית את שמה. ממשיכים לרחוב זמנהוף ומשם לרחוב מאפו. אברהם מאפו תיאר בספרו "אהבת ציון", את הנוף הארץ ישראלי על-פי הנוף של קובנה עירו. מבקרים בבית, המשמש כיום כמוזיאון, בו התגורר הקונסול היפני סוגיהרה – אשר בשנת 1939 הנפיק ויזות לפליטים היהודיים מפולניה וכך הציל מעל 6,000 יהודים. על מעשהו זה הוענק לו תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם, למרות שלא עמד בכללים בכך שהוא לא סיכן את עצמו.
מבקרים בשכונת סלובודקה – השכונה היהודית והגטו בזמן המלחמה, כאן היתה ישיבת סלובודקה הידועה. ומשם נוסעים לפורט התשיעי. המצודה בה נרצחו כעשרים אלף יהודים שהוצעדו מגיטו קובנה. רק לאחרונה הוסף הכיתוב שהרצח בוצע גם על-ידי עוזרים מקומיים, קרי הליטאים.

וילנה – ירושלים דליטא
וילנה נוסדה בשנת 1321 על ידי גדימינאס, הדוכס הגדול של ליטא. ומשמשת עתה כבירת ליטא. ממבצר גדימינאס החולש על העיר, משתקף נוף נפלא, וכל הדר העיר. וילנה מפתיעה אותי ביופיה הרב. מרכז העיר משופץ לעילא. הפריפריה מוזנחת.
כיום הליטאים מהווים רוב של כ-60% מתושבי העיר, כאשר הרוסים והפולנים מהווים כ-40% יחדיו. הקהילה היהודית בווילנה נוסדה במאה ה-16, מאוחר יותר מקהילות היהודים בערי ליטא האחרות. אנחנו חולפים ליד פסלו של "הגאון מווילנה", וברחוב הנושא את שמו. אליהו בן שלמה זלמן, הגר"א, הגאון מווילנה, הפך את וילנה למרכז דתי ורוחני גדול, בעיקר של זרם ה"מתנגדים", שלחמו בחסידות, עד שכונתה "ירושלים דליטא". האירוניה היא שבסוף ימיו קיבל גם "הגאון" את תורת הקבלה שנלחם בה כל ימיו.
במאה ה-19 החלה מסתמנת וילנה גם כמעוז חשוב של תנועת ההשכלה, ובשנת 1897 נוסדה בה מפלגת הבונד, שווילנה היתה למרכז פעולתה. וילנה היתה גם מרכז ציוני. "חובבי ציון" נועדו בה, והמשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה שכן בה עד 1911. הרצל ביקר בה ב-1903 וזכה לקבלת פנים חמה.
אנחנו חולפים על בניין ששימש את בית הספר "תרבות". בתאריך 4.11.1927 רשמה אימי, שלמדה שם, ביומנה: "אתמול היה יום הצהרת בלפור. היתה חגיגה. ערכנו תהלוכה ביחד עם יתר בתי הספר העבריים עם כל ההסתדרויות, וזה היה מחזה מלבב מאוד. אנשי הרחוב עטרו אותנו משני הצדדים ועמדו בשורה יפה. המרכבות, והאויטות (מכוניות), עמדו פתאום מנסוע, ואנחנו עברנו בראשים נטויים למעלה, באיזה גאון מיוחד, ושרנו שירים עבריים. עם ישראל מתעורר לתחייה. הטיול הזה הסב לי עונג מיוחד. ההכרה הפנימית, שהנני לומדת במוסד עברי, ולוקחת חלק בשמחתו, הסבה לי שמחה מיוחדה, שקשה לי לתאר אותה."
ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים, שהתקבלו בשמחה מצד הליטאים. יהודי וילנה, שמנו כ-80,000 איש, החלו סובלים מיד מידם. עוד בטרם רוכזו היהודים בגטו וילנה, נרצחו כ-35,000 מהם בפונאר.
אנחנו מבקרים בפונאר. למקום הוספה כתובת המציינת שהרצח בוצע גם ע"י העוזרים המקומיים, קרי הליטאים.
מדליקים נרות ושרים את השיר פונאר שהולחן ע"י אלכסנדר תמיר, אז אלק וולקוביסקי, ילד בן 11, והמילים נכתבו על-ידי אביו, ד"ר נוח וולקוביסקי ושמריהו קצ'רגינסקי, הקומוניסט האנטי-ציוני. תרגום שלונסקי.
בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO) שפיקדו עליו אבא קובנר, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג על מנת להילחם בגרמנים בגטו. הארגון הצליח להשיג תחמושת, להוציא עיתון מחתרתי ולבצע מעשי חבלה, אך ב-5 ביולי 1943 נתפס ויטנברג בידי הנאצים. הפרטיזנים הצליחו לשחררו, אך הגרמנים הציבו אולטימטום להסגרתו, פן יחוסל הגטו כולו. ויטנברג הסגיר עצמו ונרצח במקום, ואנשי הארגון החליטו להימלט ליערות. המדריכה מראה לנו את דרך ההימלטות של אבא קובנר.
הנאצים החלו בחיסול הגטו ב-1 בספטמבר 1943. בסך הכול נספו כ 100,000 יהודים בגטו וילנה בתקופת השואה.

תּוֹבָנוֹת
גֶטוֹ וִילְנָה 1941,
רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶּרְמָנִי,
יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,
הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בְּרוּרָה.
אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,
פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,
חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".
הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה,
שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,
אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:
"הַשְׁמָדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,
זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.
בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"
בְּ-31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",
נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר
אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:
"בַּל נֵלֵךְ כַּצֹאן לַטֶּבַח!"

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,
שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,
חָבֵרוֹ שֶׁל הִיטְלֵר, הַמוּפְתִי,
מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי,
לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.
צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,
נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 קִילוֹמֶטֶר.
אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עֵין הָחוֹרֵשׁ
קְצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:
בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:
"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם!
כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים,
כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה,
אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."
"צֶדֶק [?] הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם,
כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

טרוקי (טראק, טראקע) Troki שוכנת על חצי אי באגם טרוקי, כ-20 ק"מ מערבית לווילנה. הוקמה במאה ה-11 ע"י נסיך קייב. במאה ה-14 הנסיך גדימינס (Gediminas) שהקים את וילנה, עודד בני עמים שונים להתיישב בשטחה של ליטא – גרמנים, קראים, יהודים, טטרים, ועוד. מאוחר יותר התיישבו במקום יהודים שהגיעו לאחר גירוש ספרד. בעיר היתה קיימת תחרות בין הקראים ליהודים.
עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 נותרו בה כ-300 יהודים, שפונו לאחר ימים מעטים לגטו שהוקם סביב בית הכנסת. הגטו חוסל בערב ראש השנה תש"ב ותושביו, יחד עם יהודים שרוכזו מעיירות סמוכות, הועברו לאי, בו שהו תחת כיפת השמיים ללא כסות או מזון. בסך הכול רוכזו כ-2,500 יהודים, בהם כ-300 מטראקי והיתר מהעיירות בסביבה. בערב יום הכיפורים הגיעה לעיירה יחידה ליטאית, שרצחה את כל היהודים – רובם ביריות ליד הבורות, והנותרים הוטבעו באגם. הקראים טענו בפני הגרמנים שהם לא מגזע שמי. מוסד הרייך לחקר המשפחות קבע שהם ממוצא תורכי/מונגולי, ורק בעלי דת יהודית שקיבלו מהכוזרים. ב-1942 פנו הגרמנים למלומדים יהודים, פרופ' בלבן, וד"ר שיפר מוורשה, קלמנוביץ מווילנה, ולנדאו מלבוב, בשאלה האם הם יהודים, והם – על מנת להצילם, ענו שאינם יהודים. והם אכן ניצלו, אך חלקם שיתפו פעולה עם הגרמנים. בסוף 44' התרכזו בווינה 500-600 קראים ששירתו בוורמכט, ובוואפן ס.ס. ושוב נקבע שהם טטרים מונגולים. ב-7 דצמבר 44' הימלר אישר את שירותם בצבא הנאצי. בלוצק שיתפו הקראים פעולה בהשמדה. הקראים נתנו לגרמנים שמות שמיות ולכן לא היתה אפשרות ליהודי טרוקי להינצל. איש מיהודי טרוקי והמצטרפים אליהם לא שרד.
(מוצאם של רוב הקראים בישראל הוא מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי[?] עיראק, טורקיה, רוסיה. כיום מוערך מיספר הקראים בישראל בכ-25,000 נפש, ובעולם חיים עוד כ-10,000 נפש).
בשכונת הקראים בטרוקי נראים בתים אחידים בעלי שלושה חלונות המסמלים את הנאמנות לאלוהים למשפחה ולשלטון הליטאי. קיים בית כנסת, "כנסה" בלשונם, ומוזיאון. יש להם בית קפה המציע מאפה קראי. לא טעמתי.
בטרקאי קיים גם מבצר גדול יפה.

שאולאי ליטאית: Šiauliai, פולנית: Szawle שאבלה, יידיש: שאַװל עברית שאוולי. שוכנת בצפון ליטא, במרחק של 214 קילומטרים מוילנה.
מבקרים בגבעת הצלבים – אתר צליינות מהחשובים בליטא. שוכן כ-12 קילומטרים צפונית לעיר. האתר הוקם בעקבות מרד פולני-ליטאי ב-1831 ושימש סמל לעצמאות ליטא במהלך הכיבוש הסובייטי. השלטונות הסובייטים ניסו לפחות פעמיים להרסו. ב-1993 ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני באתר, ותרם גם הוא צלב למקום. אנשים רבים באים למקום ואיתם צלב. במקום אלפי צלבים, בכל הגדלים והמידות. בכלל דומה שהדת הקתולית תופסת מקום חשוב בקרב תושבי פולניה והארצות הבלטיות.

ריגה
ריגה (לטבית: (Rīga; היא עיר הבירה של לטביה כ-701,000 תושבים (2011), ושטחה 307 קמ"ר.
העיר העתיקה של ריגה הוכרזה אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. מרכז העיר העתיקה משופץ היטב, מודרני ויפה. מחוץ למרכז מאוד מוזנח, בתים רבים נטושים, וחלונותיהם מנופצים. אנחנו עוברים ליד הפרלמנט הלטבי, הסאימה, בו 100 צירים. אין שום שמירה. לא צבא ולא משטרה. קינאה.
בריגה נמצא הריכוז הגבוה ביותר של מבנים הבנויים בסגנון יוגנדשטיל, ארט נובו, באירופה. במיוחד ברחוב אלברטה שבו ריכוז ייחודי של בניינים שעוצבו על-ידי האדריכל היהודי-הגרמני-המשומד, מיכאל איזנשטיין. מעל אחד הבניינים תבליט שלו ושל בנו, במאי הסרטים המפורסם, יוצר פוטיומקין, סרגי איזנשטיין.
ברובע היהודי עדיין קיים בניין בית-החולים "ביקור חולים. במרכז העיר קיים בית הכנסת שלא פוצץ על-ידי הגרמנים מפני שהיה לו קיר משותף עם כנסיה לותרנית. במרכז מוזיאון המציג את האסונות של לטביה ומזכיר גם את השואה.
פטר, המדריך הלטבי, גבר גבה קומה עם קול רדיופוני, מורה, יזם ואיש עסקים, מציג את עצמו ומספר שסבתו היתה יהודייה ודיברה יידיש. אני שואל אותו כיצד הוא מסביר את שיתוף הפעולה האקטיבי של הלטבים ברצח היהודים. הוא מסביר שהלטבים הלא משכילים האשימו את היהודים בכיבוש הסובייטי, ובהגליית לטבים רבים לסיביר. לא עניין אותם, הוא אומר, שבין המגורשים היו גם יהודים רבים.
אני שואל אותו על התפקיד של הרברט צוקורס, ולהפתעתי הוא מגן עליו בלהט, ואומר שהאשמות בהן הואשם, הן פרי תעמולה סובייטית.
הרברטס צוקורס היה טייס לטבי, ופושע מלחמה, ממשתפי הפעולה עם השלטון הנאצי, שנודע בכינוי "הקצב מריגה". ב-1941 הצטרף צוקורס ל"סיירת ארייס" שהיתה אחראית למיספר רב של פשעי מלחמה בלטביה, ומילא תפקיד ראשי בזוועות שבוצעו בגטו ריגה, ובטבח ביער רומבולה. הוא גם השתתף בשריפת בתי הכנסת בריגה. באחד המקרים נעל עשרות יהודים בתוך בית הכנסת ברחוב סטאבו, לפני שהעלה אותו באש על יושביו.
לאחר מותו, ב-1965, העריך המגזין 'טיים' שצוקורס היה אחראי ישירות לרצח של יותר מ-13,000 איש, ופיקח על רציחתם של כ-30,000 אחרים. לקראת סיום המלחמה ברח לגרמניה ומשם הצליח להימלט לברזיל.
בשנות ה-50 גיבש "המוסד" רשימת מבוקשים פושעי מלחמה נאצים, אחד מהם היה צוקורס. סוכן המוסד יעקב מידד, שהזדהה בשם "אנטון קינצלה", איתר את צוקורס בסאו פאולו בברזיל וקנה את אמונו בהציגו עצמו כאיש עסקים. בשנת 1965 פיתה מידד את צוקורס לצאת למונטווידאו, בירת אורוגוואי, לצורכי עסקים. לצורך האירוע נשכרה וילה על ידי אנשי המוסד. ביום החיסול, המתינו אנשי המוסד בבית. ברגע שנכנס צוקורס פנימה זינקו עליו הסוכנים וירו בו. הגופה הוכנסה לתוך ארגז שהוכן מראש ועליה נתלה דף המכיל את פירוט פשעיו נגד האנושות. על ההודעה היו חתומים "אלה שלא ישכחו לעולם".
לאחר נפילת הקומוניזם נעשו בלטביה מספר ניסיונות לטהר את שמו של צוקורס על ידי לאומנים לטבים. בשנת 2004 הוצגה בריגה תערוכה שמתארת את צוקורס כגיבור לאומי ואף הונפקו מעטפות דואר הנושאות את דיוקנו. מדינת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת לטביה.

טאלין
טאלין (אסטונית Tallinn) היא בירת אסטוניה, העיר הגדולה במדינה ועיר הנמל העיקרית שלה. העיר שוכנת לחוף הים הבלטי, כ-80 ק"מ דרומית להלסינקי.
אסטוניה היא המפותחת ביותר בין המדינות הבלטיות. האסטונים קרובים לפינים גם בשפתם, וטאלין עיר יפהפייה. גם כאן, סביב הפרלמנט בן 101 הצירים, אין שמירה, או משטרה. הכול פתוח.
במרכז העיר העתיקה של טאלין עומד יהודי עם ארבעה ילדים. כולם אוחזים בידם את ארבעת המינים. החב"דניק צד יהודים ברחוב כדי לזכות את עצמו במצווה. אני שואל את הילדים, המדברים עברית שוטפת, מאין הם בארץ? "אנחנו מטאלין," הם עונים. מסתבר שנולדו כבר כאן.
בבית הכנסת החדש והמפואר, יש בית ספר יהודי, וזוגות זוגות של ילדים בלונדיניים עומדים במשמעת להיכנס לסוכה, ולומר את הברכות. שפת הלימוד רוסית. ההתנהגות השקטה של הילדים מעוררת קנאה.

מדינות לאום או מדינת כל אזרחיה
שלושת הארצות הבלטיות גאות מאוד בעצמאות שהשיגו מברית המועצות, בראשית שנות התשעים. בכל ארץ מוקדשים אתרים רבים לציון השגת העצמאות. בכל הארצות הבלטיות קיימת בעייה של מיעוטים, בעיקר המיעוט הרוסי. בליטא יש רק 83 אחוז ליטאים, בלטביה רק 62 אחוז לטבים, באסטוניה רק 65 אחוז אסטונים. אבל, למרות הבעיה הדמוגרפית, הליטאים, הלטבים, והאסטונים – אינם מוכנים לוותר על עצמאותם, והם מערימים קשיים רבים על הרוסים. באסטוניה, למשל, מחייבים כל רוסי במבחן בו עליו להוכיח את בקיאותו בשפה האסטונית, ובתרבות האסטונית.
לדברי המדריך, סבו הרוסי לא קיבל אזרחות. (סבתו אמר באה מווילנה, אבל הוא לא יודע אם היתה יהודייה). בניגוד למירון בנבנישתי, הקורא ליהודים לוותר על מדינת הלאום היהודית ולהקים מדינה דו-לאומית, קרי, מדינה ערבית-מוסלמית (מוסף "הארץ", 5.10.12). אף מדינה בלטית אינה מוכנה לוותר על זהותה הלאומית, ולהפוך למדינת כל אזרחיה. קרי, לחזור ולהפוך למדינה רוסית.

אזהרה
שימו לב להיזהר מחברת פגסוס. המסלול הרשום אינו מכובד, אין פעילות כלשהי בערבים. החברה לא נותנת שום צ'ופרים, והחמור מכל, מתוך זלזול באנשים, לשתי נוסעות לא הוזמנו כרטיסי טיסות בחזרה לארץ, ולנוסע לא הוזמן מלון.