הסבר: הרשימה דלהלן נשלחה לפרסום ב"ידיעות אחרונות" לתאריך יום חמישי, ו' חנוכה, 25.12.03, שזה היה אז בדיוק 125 שנה לתלם הראשון באדמת פתח-תקווה. הרשימה הודפסה בקיצורֵי עריכה ב"ידיעות אחרונות" מיום 28.12.2003, במדור הדעות בעריכתו של עמוס כרמל הזכור לטוב.
שמענו שעיריית ראשון לציון עומדת לחגוג יחד עם מוסד יד יצחק בן צבי ביום 14.10.12 יום עיון הזוי הקרוי "130 שנה לעלייה הראשונה", בהשתתפותו של הבלופר ישראל ברטל, הכופר באופן עקבי בראשוניותה של המושבה פתח-תקווה – וחשבנו שראוי לחזור כאן על העובדות האמיתיות:

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה לפני 125 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."
על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.
"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."
עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.
"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.
אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?
שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.
הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.
בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכול דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.
יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.