"איננו נלחמים בעד זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לנו. היא זכות טבעית וצודקת, היא זכות קיימת שאינה ניתנת לערעור. אנחנו נלחמים בעד מימושה בפועל של הזכות הזאת. בעד שיבתם של מיליוני הפליטים הפלשתינאים."
כך פתח מייסד עמותת "זוכרות", איתן ברנשטיין, את דבריו, ברב שיח שהתקיים בינואר שנה זו במוזיאון הצילום בתל-חי.
מסתבר, אם כן, שאנשי "זוכרות" מבינים משהו בענייני זכויות טבעיות. האם מקובלת עליהם גם אותה זכות טבעית, המצויה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"?
הייתי בר הפלוגתא של ברנשטיין באותו רב שיח.
"האם יש זכות קיום למדינה יהודית?" שאלתי אותו.
"אין זכות קיום למדינה ליהודים בלבד," הוא השיב.
"מדינה ליהודים בלבד," כך הוא מכנה את המדינה ש-1/5 מאזרחיה הם ערבים, הנהנים משוויון זכויות אזרחי מלא. "מדינה ליהודים בלבד" – לא היה כמעט משפט באותו ערב, שבו הוא לא חזר עד לזרא על מנטרת השקר הזה. שוב ושוב ניסיתי לחלץ ממנו "הן" רפוי, לשאלה האם יש זכות קיום למדינה לאום יהודית. אפילו בעינויים לא הייתי מחלץ ממנו אמירה כזאת.
זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית, המוכרת ככזאת בידי החוק הבינלאומי. לדעת אנשי "זוכרות", זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם ועם. כמעט. זולת עם אחד – העם היהודי. העם היהודי הוא העם היחיד בעולם, אליבא דאנשי "זוכרות", שאין לו זכות לקיים מדינת לאום ריבונית. למה? יש לכך תשובה אחת ויחידה. קוראים לה – אוטואנטישמיות. אנטישמיות עצמית.
לאחר לחצים כבדים, הסכמתי להשתתף באותו רב שיח. היה זה לאחר שבהתערבותי, כמה מוסדות חינוך בגליל העליון סגרו את שעריהם בפני עמותת "זוכרות", ששכרה את המקום לסדנה בת שישה מפגשים, כארבעים שעות. מסתבר, שמי שהשכירו להם את המקום, לא היו מודעים למה שעומד מאחורי השם התמים "זוכרות". הרי זה נשמע כמו שם של סדנה העוסקת באלצהיימר ומיגדר. הסדנאות הללו הן ללא תשלום. כסף, כנראה, אינו בעייה אצלם. יש מי שמממן אותם. כך פועל המיסיון האנטי ציוני. סדנאות בחינם – עשרות שעות של שטיפת מוח, לתמימים הנלכדים ברשת.
הסערה שפעילותי עוררה באזור, היתה הגורם לזימון הרב שיח. לא רציתי להשתתף בערב. "אסור לך להפקיר את הבמה, אתה חייב להשתתף," לחצו עליי ולבסוף שכנעו אותי. לאחר מעשה, התחרטתי על שברגע של חולשה נתתי את הסכמתי. אמנם, המשוב שקיבלתי מהקהל שנכח באירוע, באותו ערב וימים רבים לאחר מכן, מצדיק לכאורה את החלטתי להשתתף. אולם חשתי, שבעצם השתתפותי נתתי לגיטימציה למי שאינו לגיטימי, באירוע המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג, כשני "נראטיבים" שווים בערכם.
את הפלמ"ח הציג נציג "זוכרות" בדיון, ככנופיה של רוצחים, אנסים ושודדים, שביצעה באכזריות את הטיהור האתני שעליו החליט בן גוריון. למי שמתפלא מדוע הרביתי לכתוב בחודשים האחרונים על החובה הלאומית לשאת את מורשת הפלמ"ח, שאחרוני חבריו מסתלקים מאתנו בשיבה טובה, הסיבה לכך היא הערב הזה. הבנתי שיש צורך במתקפת אמת מול מתקפת השקר הזאת.
שקר נוסף של אותה חבורה, הוא "הציונות הקולוניאליסטית", על פי ההגדרה במבוא לספר "אומרים ישנה ארץ", בהוצאת "זוכרות", שעליו כתב ערן שחר את כתבתו "סיור בהיסטוריה אחרת".
מהו קולוניאליזם? ויקיפדיה: "קוֹלוֹניאליזם הוא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה".
מהי המעצמה הציונית באירופה שהשתלטה על הטריטוריה במזה"ת ונישלה את תושביה?
המעצמה האירופית הציונית, היתה הגלות בה היה מפוזר העם היהודי לאורך דורות, חסר עצמאות, חסר ריבונות, נרדף ולבסוף כמעט מושמד. הציונות גאלה את העם היהודי מהסבל והעוול האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולכן הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית. ההתנגדות לציונות והמלחמה בה, היא מלחמה בהתגלמות הטוב והצודק.
היום מתנהל בעולם קמפיין אנטישמי של דה-לגיטימציה למדינת ישראל וזכות קיומה, שיריית הפתיחה שלו הייתה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, ספטמבר 2001. הקמפיין הזה מובל בידי השילוש הבלתי קדוש: השמאל הרדיקאלי, האסלאם הג'יהאדיסטי והימין הנאו נאצי. חוד החנית של הקואליציה הזאת, היא ישראלים יהודים, מן הסוג של אנשי "זוכרות".
מי שהיטיב להגדיר את אנשי "זוכרות", 70 שנה לפני הקמת ארגונם, אך גם אז היו בתוכנו "זוכרות" אלו או אחרות, הוא מורנו ורבנו ברל כצנלסון. בהפגנת 1 במאי 1936, התייחס ברל לתופעה. שלושה ימים לאחר מכן, הוא פרסם את נאומו ב"דבר". וכך הוא אמר:
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט."

2. רבין ודת "הקו הירוק"
לצד שלוש הדתות המונותאיסטיות, פועלת בישראל דת נוספת, דת פגאנית – דת "הקו הירוק". דת, שמאמיניה וכוהניה מטיפים לחזרת ישראל לקווי 49'. כל הצרות של ישראל, מאמינים בני הדת, נובעות מ"אקיבוש" (או "הכיבוש" כפי שהם נוהגים לאיית זאת בטעות) והמזור לכל מכאובינו – נסיגה לקווי 49'. נסיגה – עד המילימטר האחרון או ב"חילופי שטחים" זהים, שעל תמורת שעל. ואם לא ניסוג לקווי 49', תתגשמנה עלינו כל נבואות הזעם של הנביא ישעיהו (ליבוביץ').
יש לדת הזאת קדושה. בראש ובראשונה – קדושת "הקו הירוק". יש לדת הזאת גם יום קדוש – 4.6.67.
ויש לדת הזאת גם מרטיר – יצחק רבין. מאמיני הדת מאמינים, שיצחק רבין הוא האיש שנשלח בידי ההשגחה העליונה להחזיר את ישראל לגבולות 49', וכיוון שהוא נרצח, אקיבוש נמשך.
אבל הוא, רבין, לא ידע שהוא כזה. להיפך, עד יומו האחרון, התנגד רבין בכל תוקף לרעיונותיה של הדת הזאת. "לא נחזור לקו הירוק" – זו היתה ליבת תפיסתו הטריטוריאלית. זאת הייתה התשתית לתפיסת השלום, תפיסת הסדר הקבע שהוא דגל בה ושאותה ניסה ליישם בתהליך אוסלו.
ומי היטיב להגדיר זאת טוב יותר מרבין עצמו? בנאומו האחרון בכנסת, נאומו הפרוגרמטי בדיון על אישור הסכם אוסלו ב', חודש ימים טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995, פרש רבין את עקרונות הסדר הקבע אותם הוביל. אמנם העובדות הללו אינן מתיישבות עם ספרי הקודש של דת "הקו הירוק", אך אני, כופר שכמותי, מאמין יותר לכתוב ב"דברי הכנסת".

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
אלה דברי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. זה לא ציטוט של "הימין המשיחי הסיפוחיסטי ההזוי". זה היה יצחק רבין. אלו היו עיקרי אמונתו. אלה לא דברים שאמר רבין הנץ, מנהיג הזרם המרכזי במפלגת העבודה, ראש האופוזיציה לפרס במפלגה. אלה דברים של רבין של אחרי אוסלו. אלה דברים של יצחק רבין שנרצח. זה היה הקו שלו. אין זה ציטוט מקרי, סלקטיבי – זאת הצגת תכניתו להסדר הקבע.
הצגת ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" כ"השתלטות המשיחיזם של הרב קוק" היא טיעון א-היסטורי מובהק. תנועת העבודה, כביטוי מובהק לדרכה, מחקה את "הקו הירוק", בתפיסת הפשרה הטריטוריאלית שלה. תוכנית אלון לא התקבלה בידי ממשלות המערך ובידי מפלגת העבודה, כי היתה יונית (!) מדי. אבל ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה התיישבו על פי עקרונות תוכנית אלון ומחקו את "הקו הירוק". אפילו מפ"ם, המרכיב היוני ביותר במערך, שלימים היה לאחד ממרכיבי מרצ, שלל את "הקו הירוק". בכל המערכת הפוליטית, בשנים שאחרי ששת הימים, רק רק"ח (המפלגה הקומוניסטית החדשה – היום חד"ש) ואורי אבנרי קידשו את "הקו הירוק".
מטיפי דת "הקו הירוק", טוענים שבניגוד לגבולותיה הנוכחיים של ישראל, "הקו הירוק" הוא גבול של לגיטימיות בינלאומית. אין זה נכון. אין זה קו של לגיטימיות בינלאומית. זהו הקו אליו הגיעה מדינת ישראל במלחמת העצמאות. העולם הכיר דה-פקטו ב"קו הירוק" רק אחרי מלחמת ששת הימים. לפני מלחמת ששת הימים, אפילו ארה"ב לחצה על ישראל לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, כלומר לנסיגה מ"הקו הירוק".
"הקו הירוק" הוא הקו של סירובה של ישראל לסגת לקווי החלוקה, ושל סיפוח השטחים ששחררה בתש"ח מחוץ לגבולות החלוקה ויישובם ביהודים. התנועה הציונית ומדינת ישראל קיבלו את החלוקה, כיוון שהברירה היתה הקמת מדינה בחלק מארץ-ישראל, או אי הקמת מדינה, וציפייה שאי פעם תהיה הזדמנות חוזרת. בצדק ובחוכמה, הרוב הגדול ביישוב העדיף ציפור אחת ביד. לא היה זה ויתור על מה שהיה בידינו.
אולם התנועה הציונית לא התנכרה לזכותנו על ארץ-ישראל. המסמך הציוני החשוב ביותר, שלצערי לא מלמדים אותו בבתי הספר (כשאני מלמד אותו במכינות קדם צבאיות, אני פוגש חניכים שלא נתקלו בו מעולם), הוא מגילת העצמאות. מגילת העצמאות היא מניפסט הנפתח במילים "בארץ-ישראל קם העם היהודי" ועיקרו – זכות העם היהודי על ארץ ישראל, כהצדקת קיומה של מדינת ישראל. משפט ההכרזה על המדינה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית." הזכות הטבעית היא הזכות למדינת לאום ריבונית כמו כל עם (ונגד הזכות הזאת נלחמים הערבים עד היום, נגדה מתנהל קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, נגדה פועלים הפוסט-ציונים בתוכנו ואלה הנאבקים לביטול יהדותה של המדינה תחת השם השקרי "מדינת כל אזרחיה"). הזכות ההיסטורית, היא זכותנו על ארץ ישראל. בלי הזכות הזאת, אנו פולשים קולוניאליסטים, לא ליהודה ושומרון, אלא לכל מקום בארץ.
אם נקרא את נאומיהם של ויצמן, בן-גוריון ושרת לפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה, ניווכח שהטיעון המרכזי שלהם לא היה הביטחון, לא האנטישמיות ולא השואה, אף שהיה זה מיד לאחר השואה. הטיעון המרכזי שהוצג לאומות, היה זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל. זאת הלגיטימציה של המדינה; זאת גם הלגיטימציה הבינלאומית של הקמתה.
הנכונות לקבל את החלוקה היתה מוצדקת. אילו הערבים קיבלו אותה, המדינה היתה קמה בגבולות החלוקה. משהם לא קיבלו אותה ויצאו למלחמה – שטחי ארץ-ישראל שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה סופחו ויושבו, היו לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך. תזכורת – מדובר ביפו, בלוד, ברמלה, בגליל המערבי, בחלקים רחבים של הנגב, במערב ירושלים.
אילו הערבים קיבלו את גבולות "הקו הירוק", קווי שביתת הנשק, והשלימו עם קיומה של ישראל, זה היה גבולה של ישראל עד היום. בשל סרבנותם, המשך לסרבנותם לחלוקה – משהם לא קיבלו אותה והמשיכו בתוקפנותם שהובילה למלחמת המגן, מלחמת ששת הימים, כל שטחי ארץ-ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים, ראויים לסיפוח ולהתיישבות בדיוק כמו השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך.
אני תומך בפשרה טריטוריאלית. הסיבה היחידה לתמיכתי בוויתור על חלק מן השטחים, היא דמוגרפית. למרות שהמציאות הדמוגרפית הרבה טובה יותר מנבואות הזעם של נביאי דת "הקו הירוק", אני עדין סבור שלמעט ערביי ירושלים, רצוי ששאר הפלשתינאים לא יהיו חלק מן המדינה, ולכן אני מוכן לוויתור כואב על שטחים באארץ-ישראל. אך בשום אופן אין מקום לכל ויתור על שטחים שאינם מהווים איום דמוגרפי. זאת תפיסתה הציונית של תנועת העבודה, תפיסת הפשרה הטריטוריאלית. בכל ההצגות של תוכנית אלון, שכאמור – לא התקבלה כיוון שהנִצים במפלגת העבודה ראו בה תכנית פשרנית מדי, פסקת הפתיחה קובעת שזכותנו על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי של רעיון הפשרה. כלומר, יש לנו זכות על כל ארץ ישראל, יש לנו זכות להחזיק בשטחים ששוחררו במלחמת מגן מידי התוקפן ואין לתת לתוקפן פרס על תוקפנותו. ומתוך נקודת מוצא זאת, אנו מוכנים לוותר על חלקים מארצנו, בתנאים מסויימים ומסיבות מסויימות. אך בשום אופן איננו מוכנים לנסיגה לקווי 49'.
זאת גם היתה דרכו של רבין, עד נשמת אפו האחרונה. זאת היתה השקפתו בוורסיה היונית ביותר שלו – ורסיית אוסלו. זאת היתה השקפתה של מפלגת העבודה, עד ימי אהוד ברק, שברגל גסה עקף משמאל את מרצ (יש לזכור, בבחירות 99' יוסי שריד עמד על כך שוועידת מרצ תדחה את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה קריאה לפשרה בירושלים, ועמדתו התקבלה). ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים".
מה הוביל את ברק לוויתור הזה? אני מניח שהיה כאן גם שיקול של אגו – להיות האיש שיביא את השלום. היה זה גם לקח אוסלו – ההבנה שהסדרי ביניים משאירים את הסכסוך ומגבירים את הטרור, ומוטב אחת ולתמיד להגיע להסכם שלום, סוף הסכסוך, סוף התביעות. לשם כך הציע ברק נסיגה מלאה. אבל הסיבה העיקרית, להערכתי, היא ההבנה שאין לנו פרטנר לפשרה טריטוריאלית וההנחה שלשלום יש תג מחיר, שברגע שישראל תהיה מוכנה לשלם אותו, יבוא השלום. ותג המחיר הזה הוא נסיגה ל"קו הירוק" (עם אי אלו "חילופי שטחים" – רעיון עוועים כשלעצמו).
המציאות הוכיחה את ההיפך – הצעתו של ברק נדחתה על הסף בידי ערפאת; נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, בגל הטרור הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אהוד אולמרט אימץ את דרכו של ברק ושב והציע אותה, כולל פתח לוויתור בנושא טענת "זכות" השיבה, וגם הצעתו נדחתה על הסף.
אז מה הדבקות האווילית הזאת ב"קו הירוק"? מה הקדושה הזאת בקו הזה; קו בלתי אפשרי מבחינה ביטחונית, שאילו ישראל הייתה מופתעת ממנו במלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, היא לא היתה מחזיקה מעמד 24 שעות?
הקדושה של הקו הירוק, היא קדושה של כלום, של הבל. והפיכת רבין למרטיר של הדת הזאת, היא עיוות דרכו והשקפתו של רבין. לקראת יום השנה לרצח ראש הממשלה, נשמע שוב ושוב את כוהני דת "הקו הירוק" נשבעים בשמו של רבין. כדאי שנדע ונזכור, שזאת שבועת שקר.

3. יומן בחירות (ג')

מיהו דתי?
נניח, רק נניח, שחטאו של אריה דרעי היה, בל אחטא בשפתיי, אכילת שרימפס במסעדת טריפה, רחמנא לצלן. האם יש סיכוי כלשהו שהוא היה עומד בראש ש"ס (או משתלב בטרויקה של הנהגת ש"ס, כפי שמוגדר המהלך באופן שישפיל פחות את אלי ישי)?
ודאי שלא. הרי ש"ס היא מפלגה דתית ולא יעלה על הדעת שבראשה יעמוד אדם שאינו דתי. יהודי דתי הוא אדם ירא שמיים, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות ומשתדל לחיות על פי תרי"ג מצוות. אם הוא אכל מזון שאינו כשר ודאי שאינו דתי, לכן ודאי שאינו יכול להיות רב וודאי שאינו יכול להנהיג ציבור דתי.
אל דאגה. אריה דרעי לא אכל שרימפס. הוא רק לקח שוחד והפר אמונים.
האם יכול להיות ש"מרן" הפסיד את השיעור בו נלמד "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁחַד כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט)?
העמדת עבריינים פליליים בהנהגה הציבורית היא פגיעה קשה באמות המידה של הציבוריות הישראלית, שראויה למנהיגים ישרים, הגונים ונקיי כפיים. אולם במקרה של ש"ס נוספת על הפגיעה בטוהר המידות, פגיעה נוספת – חילול השם.

מילא את חובו לחברה
אל מול הביקורת המוטחת בשיבתו של דרעי להנהגה הציבורית, נשמעת הטענה ש"האיש כבר מילא את חובו לחברה." אכן, האיש מילא את חובו – הוא נענש וריצה את עונשו. לכן, הוא היום אדם חופשי ואין הוא נדרש להיענש עוד.
אין משמעות הדבר, שהאיש ראוי להנהגה ציבורית. האם נסכים שעבריין משוחרר יהיה המורה או מנהל בית הספר של ילדינו? גם הוא מילא את חובו לחברה.
אריה דרעי נענש ומילא את חובו לחברה. אין זאת סיבה שעכשיו החברה תיענש בכך שעבריין מורשע ינהיג אותה.

עיתון הבית
"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שחשף את פרשיות דרעי, לפני למעלה מעשרים שנה, באמצעות העיתונאי החוקר מרדכי גילת. בנחישות רבה, באומץ לב, ללא מורא וללא משוא פנים, גילת לא ויתר, חקר, חשף, לא השאיר אבן על אבן. ועיתונו, "ידיעות אחרונות", העניק לו גיבוי מוחלט. העיתון עמד מול לחצים אדירים של תשלובת הון שלטון – ועמד בהם בגבורה, בלי להתכופף, בלי למצמץ. היתה זו אחת השעות היפות של העיתונות בישראל.
והנה, היום העיתון "ידיעות אחרונות" מקבל את פניו של דרעי בברכה ובשמחה, כקבל פני בנים אהובים. אירוע ההשקה של קמפיין החזרה של דרעי, היה ראיון ענק ומפרגן של אמירה לם ב"7 ימים" וברוח אותו ראיון ממשיך העיתון לפרוס שטיח אדום בפני אריה דרעי, בדרכו אל לב הקונסנזוס.
מה קרה ל"ידיעות אחרונות"? העיתון היה לעיתון הבית של אהוד אולמרט. קבלת הפנים האוהדת לאריה דרעי נועדה לרפד את מימוש זכות השיבה של אולמרט.

המחליף של כחלון
הליכוד מחפש יורש לכחלון ולמה שהוא מייצג, אנו קוראים את פרשני העיתונים. בינתיים, ממקום אחר נמצא לכחלון מחליף ראוי.
יום לאחר הודעתו של כחלון על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הודיע יעקב פרי על הצטרפותו אליהם. עם פרישתו של מי שהצליח לפרק את אחד המוקדים המרכזיים של הג'ונגל החזירי – שוק הסלולר, הצטרף אחד הסמלים של הג'ונגל הזה.
אין מחלוקת בישראל בין מצדדי הכלכלה החופשית למתנגדיה. יש מחלוקת על מדינת הרווחה, על הפרטת השירות הציבורי, אך כל חלקי הציבוריות הישראלית, גם מצדדי הסוציאל דמוקרטיה, הסולידריות החברתית ומדינת הרווחה, דוגלים בשוק חופשי.
המחלוקת היא בין שוק תחרותי, המבוסס על שוויון הזדמנויות אמיתי, המחייב רגולציה חזקה שתבטיח תחרות הוגנת, שפירותיה יניעו צמיחה לטובת כלל אזרחי ישראל, לבין שוק פרוע, חזירי, שבו כל דאלים גבר וקומץ חזקים מנצחים ולוקחים את כל הקופה; שבו החזק טורף את החלש, שבו מעטים קובעים את היעדר כללי המשחק. השוק הפרוע, הדרוויניסטי, יוצר מציאות הפוכה לרעיונות התחרות החופשית וההוגנת; מייצרים כלכלה מונופוליסטית, קרטליסטית, בלתי יצרנית, בלתי יעילה, מדכאת צמיחה, סוחטת את לשד הכלכלה. כלכלת השוק הפרוע היא הגורם למשבר העולמי, אך מחולליה הם היחידים שאינם משלמים את מחירו.
הבנקאות הישראלית היא דוגמה לכלכלה כזאת ויעקב פרי הוא אחד מראשיה. עד לרפורמה של כחלון, שוק הסלולר היה כזה, ויעקב פרי היה אחד מראשיו.
וכאשר למחרת עזיבתו של האיש המסמל את המאבק בכלכלה הטייקוניסטית, מצטרף אחד מסמליה, יש מקום לדאגה.
הטייקוניזם – קלקלת השוק הדרוויניסטי, היה אחד ממוקדי הביקורת של המחאה החברתית. יאיר לפיד, קודם כעיתונאי ואח"כ כפוליטיקאי, ניסה למצב את עצמו כשופרה של המחאה. זכורה לרע הכותרת הפופוליסטית של מאמרו, שהיה לכותרת הראשית של עיתונו, בשיאה של מחאת קיץ 2011 – "מרד העבדים". והנה, התגלה פרצופו האמתי של יאיר לפיד, כאשר הפך את מפלגתו למפלגת מרד הטייקונים.
איפה הכסף? שאל יאיר לפיד, ויצא למסע חיפושים. הנה, הוא מצא את מבוקשו.

מילה טובה על יאיר לפיד
לצד הביקורת החריפה על יאיר לפיד, אני רואה לנכון לשבח אותו על שבחר להשיק את קמפיין הבחירות שלו באריאל ולהציג דווקא שם את מצעו המדיני.
אריאל הייתה לסמל החרם על ההתיישבות ביהודה ושומרון – הניסיון להטיל חרם אמנים על היכל התרבות בעיר והמאבק נגד ההכרה במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה השמינית של ישראל.
איני יודע מה המצע המדיני שלפיד יציג בעיר, אך בעצם הבחירה הזאת הוא מנער את חוצנו מה"שמאל" הקיצוני ומשיח השנאה שהוא מייצג. זו אמירה חשובה הראויה לשבח.

הצעיר האחראי
בכנס שדרות לחברה, שנערך לפני קרוב לשנה, הוקדש מושב מרכזי לדיון במחאת קיץ 2011. מול הדוברים במושב, התמקמה חבורת בריונים, חמושים במגפונים, שניסו לפוצץ את המושב בהפרעה מתמשכת ובאלימות מילולית בוטה. הביריונות הגיעה לשיאה, כאשר איציק שמולי, ממנהיגי המחאה, עלה לדבר. חבורת הביריונים הפעילה את המגפונים בכל העוצמה, בגידופים אישיים נגד שמוליק, אותו הם כינו "משת"פ של נתניהו". הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים.
בראש חבורת הביריונים עמד צעיר מעונב וחמום מוח. הוא התקרב בצעדים מאיימים אל הבמה, ולתדהמתו, מנחת המושב, מנהיגת ארגון העובדים הסוציאלים אתי פרץ, הזמינה אותו לומר את דבריו מעל הבמה. מסתבר שהאיש הוא עו"ד ברק כהן, פעיל מרכזי של המחאה. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד, המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה.
איציק שמולי, לעומתו, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. הוא דיבר על הצורך בסולידריות חברתית, וציין את ההטבות האדירות שהממשלה הציעה לסטודנטים, ושאותן הם דחו, כי לא רצו פתרון לעצמם בלבד. בעיניי, היה זה הרגע היפה ביותר של המחאה.
בקו הרצף של מובילי המחאה, ברק כהן ואיציק שמולי הם שני הקצוות. ברק כהן הוא הפנים המכוערות של מחאה. איציק שמולי בלט מראשיתה של המחאה כצעיר האחראי. ברק כהן הוא המחאה מן הסוג של התלהמות והקצנה, של חסימת כבישים, של מיצג הגיליוטינה, של הפגנות פרועות, של הפרת חוק, של פיצוץ ישיבת מועצת עיריית ת"א, של הניסיון להפוך את משה סילמן למופת, של "כולנו יפה אדרעי", של היגררות למחוזות השמאל הרדיקאלי, של סירוב לשיר את "התקווה" בהפגנות. איציק שמולי הוא המחאה הבוגרת, האחראית, הממלכתית, הקונסטרוקטיבית, שאינה מחפשת להחריב עדי היסוד עולם ישן אלא מאמינה בתיקון עולם ומחויבת לו. שמולי שונה גם מהרדידות, העילגות והילדותיות של דפני ליף.
הצטרפותו של איציק שמולי לחיים הפוליטיים והחלטתו להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, היא בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית. הוא הצטרף לפוליטיקה יום אחרי יעקב פרי, כסמל לנחישות להוביל מאבק פרלמנטרי נגד הכלכלה הדרוויניסטית שפרי מייצג.
אני מאחל לאיציק שמולי הצלחה.

מפלגת הישראלי המכוער
לפני כשנתיים התפרסם בקול תרועה רמה מניפסט של "השמאל הלאומי". שמחתי מאוד על כך – הגיע הזמן לשמאל לאומי, לנוכח המדרון החלקלק של חלקים מן השמאל הישראלי אל העבר הלא לאומי ואף האנטי לאומי.
קראתי את המניפסט, והוא גרם לי לאכזבה עמוקה. מה שאִפיין אותו יותר מכל הוא שפת ביבים, התלהמות ובעיקר – שנאה. חלקו הראשון – ביטויים מתלהמים כלפי תופעות הקיימות בשמאל שאף אני סולד מהם, כמו השתמטות, נהנתנות, בריחה מסולידריות לאומי. יכולתי להזדהות עם התוכן, אף שמאוד לא אהבתי את הסגנון הנמוך. אולם היה זה רק המבוא לטרקלין של המניפסט – מניפסט של שנאה והסתה כלפי המתנחלים. ומרגע זה, "השמאל הלאומי", שלא היה שמאל ולא היה לאומי, היה למפלגת השנאה למתנחלים. בראש המפלגה הזאת, בראש המסיתים, עמד עו"ד אלדד יניב. עו"ד יניב ניסה למצב את מפלגתו כ"דבר הבא" של השמאל הישראלי, כשובר השוויון, כפלטפורמה להפיכתו למנהיג.
כשהחלה המחאה החברתית, "השמאל הלאומי" עשה הסבה מהירה וניסה לתפוס טרמפ על המחאה, אך ראשיה היו נבונים דיים כדי לנפנף אותו לכל הרוחות.
יניב הבין שמיזם "השמאל הלאומי" נחל כישלון, והוא פנה לדרך חדשה, והקים את מפלגת "ארץ חדשה", שמה שמאפיין אותה הוא פוליטיקה ישנה של שנאה והסתה. הוא מוביל קמפיין של הסתה אישית, רוויה רכילות רעה, נגד נתניהו.
עו"ד יניב הוא הסטריאוטיפ של הבדיחות על עורכי הדין. אלדד יניב הוא התגלמות הישראלי המכוער. "ארץ חדשה" – מפלגת הישראלי המכוער.