על ספרו של מייקל אונדאטיה "הפצוע האנגלי"
מאנגלית – דן דאור, ידיעות אחרונות, 1997, 292 עמ'
אני מודה שניסיתי לקרוא את "הפצוע האנגלי" מיספר פעמים, והרמתי ידיים אחרי כשלושים עמודים – הספר כתוב בנימה פיוטית כשהעלילה מעורפלת במכוון, והקורא אובד עצות בחותרו להבין את מהלכה ואת מסריה. עניינים שוליים כתובים בפירוט מקצועי ממש (איך מרכיבים פצצות על שמותיהן (!), ואיך מנטרלים אותן, ההיסטוריה של מחקר המידבר הלובי, כולל מסעותיו של כנבוזי הפרסי על פי "ההיסטוריות" של הרודוטס, סוגי כלי הנשק והקליעים המתאימים להם, מחזות הזמר של ברודוויי, הישגי הרנסנס באיטליה, שמות הצמחים בלטינית, מספר הפצצות שנפלו על לונדון ב-1940 , פירוט דגמיהן, שלבי ההתפוצצות, שלבי הניטרול, עבודת הנמלים של החבלנים בנאפולי שהגרמנים השאירו בה אלפי מוקשים וגוויות תלויות ממולכדות וכו' וכו'; ראו לדוגמה תיאור מפורט של פירוק פצצה בעמ' 209-204) – הכול בבהירות מקסימאלית, אבל כשמתוארת העלילה העיקרית – יש ערפול מכוון, קפיצה מעניין לעניין, ולעיתים הקורא צריך לקרוא מיספר עמודים ברצף כדי להבין במי מדובר, מה הוא אומר, חושב, הוזה, מתכוון... ומדוע.
ובכן, החלטתי שאני מתעקש לקרוא את הרומן הזה מתחילתו ועד סופו, כי הרי מדובר ביצירה שזכתה בפרס יוקרתי באנגליה, והסרט שהופק על פיו זכה בתשעה פרסי אוסקר, ולא ייתכן שלאחר שצלחתי את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס הבלתי אפשרי, שלא אצליח לקרוא רומן עטור תהילה זה. כאמור, שינסתי מותניי (קלישאה, מה לעשות?), ובקשיים לא מבוטלים הצלחתי לסיים אותו.
העלילה (אני מודה שאינני בטוח שהבנתי אותה לעומקה) מספרת על שלושה גברים ואישה צעירה הנועדים יחדיו בשלהי מלחמת העולם השנייה (1945) בווילה סאן ג'ירולאמו בטוסקנה שבאיטליה, כשלושים קילומטרים מפירנצה. הווילה, שנבנתה במאה החמש-עשרה, שימשה לפני המלחמה כמנזר, הגרמנים הקימו בה מטה, וכשהם נסוגו, והווילה הופגזה, הם דאגו למקש מקומות שונים בפנים ובחצר. זמן מה שימשה הווילה כבית חולים לפצועי המלחמה של בעלות הברית, ולאחר זמן היא ננטשה. בווילה נשארה האחות האנה (ילידת קנדה, בת 21) והפצוע האנגלי, גבר שנכווה בכל גופו בעת התרסקות מטוס במדבר סהרה. הבדווים הצילו אותו כי הוא מומחה לכלי נשק, העבירו אותו למחנה אנגלי, משם עבר דרך טוניס לאיטליה ושוכן בבית החולים שבווילה. כשבית החולים התפנה מהמקום, האנה התעקשה שאין להזיז את הפצוע, וכי עליה להישאר עימו.
אל הווילה מגיע גבר מבוגר  בן 45 בשם דיוויד קרווג'ו, שמסתבר כי הוא חברו של פטריק, אביה של האנה. הוא היה גנב עוד בקנדה. באיטליה הוא עבד בשירות הריגול של בעלות הברית, והתמחה בגניבה ממוסדות גרמניים. הוא נתפס, עונה, ואגודלי ידיו נקטעו. הגרמנים (או האיטלקים הפשיסטים) משחררים אותו כדי לעקוב אחריו מגיע אל מפעיליו, אבל הוא מתחמק מהם, וכשנודע לו כי האנה נמצאת בווילה, הוא חובר אליה, וצורך אצלה מורפיום כדי להקל על כאביו.
הגבר השלישי החובר לווילה הוא קיפ, זה כינויו של סגן קירפאל סינג, סיקהי בעל טורבן מפנג'אב שבהודו, שהתגייס לצבא הבריטי במקום אחיו שסירב לשתף פעולה עם הבריטים, ולכן נכלא. אנחנו יודעים שקיפ הוא חבלן מומחה שעבר התמחות אצל לורד משונה בשם סאפוק, מזכירתו – העלמה הזקנה מורדֶן, ונהגו הנאמן. שלושתם נהרגים ב-1941 תוך ניסיון של סאפוק לפרק פצצה גרמנית חכמה. קיפ הגיע לווילה כדי לפרק מוקשים ופצצות, ועמו חבלן נוסף בשם הארדי, שנהרג בעבודתו המסוכנת.
על האנה אנחנו יודעים שהגיעה לסיציליה עם הצבא הקנדי ב-1943, והייתה עדה למראות זוועה של פצועי הקרבות שמתו בזה אחר זה. היא מפילה את הוולד שבבטנה משום שאביו נהרג בקרב. מסתבר שגם פטריק, אביה, נהרג בקרב, ועמיתיו נטשו אותו פצוע וחרוך בתוך שובך יונים, שם גווע למוות בחברת יונים וחולדות.
עיקר תשומת הלב של הספר מופנית אל הפצוע האנגלי שצפוי לו מוות מפציעתו הקשה. האנה מטפלת בו, רוחצת אותו, מושחת את גופו ומזריקה לו מורפיום. למרות שהוא חרוך בכל גופו, הפצוע האנגלי מדבר בלי סוף – עשרות עמודים הוא מספר על כל דבר שבעולם, אבל דבר אחד הוא איננו זוכר –  מי הוא ואיך קוראים לו. אם היתה לו דסקית, היא בוודאי נלקחה על ידי הבדווים שהצילו אותו, כי עבורם היא קמע.
קשה מאוד לדעת אם הדברים המיוחסים לפצוע האנגלי נאמרים על ידו, או שמא הם הרהורים וזיכרונות, אבל אלה מאכלסים את רוב עמודי הספר. הפצוע האנגלי מספר על מסעותיו במדבר הלובי בחברת חוקרי מדבר ומתעדיו. הוא מספר על פרשיית אהבים אסורה בינו ובין קתרין, אישתו הטרייה של ג'פרי קליפטון העשיר בעל המטוס הפרטי המבקש להצטרף אל חוקרי המדבר (בהמשך נודע לקורא שהנ"ל ואישתו היו מרגלים אנגלים). הוא מספר על תאונת מטוס, שבה ג'פרי נהרג, ואילו אישתו נפצעה. הוא הולך ברגל שלושה ימים כדי להזעיק עזרה, אלא שהחיילים האנגלים, בהם הוא פוגש לאחר תלאות במדבר, אינם מאמינים לו ואף אוסרים אותו.
הפצוע מתאר במפורט את המסעות של החוקרים במדבר, את חופשותיהם בקהיר, תוך שהוא נוקב בשמותיהם של עשרות מקומות קיימים ואבודים. מסתבר שאין תחום שהפצוע האנגלי איננו בקי בו – כבר ציינתי שהוא מומחה גדול לכלי נשק ותחמושת, הוא בקי באמנות הרנסנס, בקורות הריאקציה של סוונארולה, בהיסטוריה האירופית, בקי גדול בכתבי הרודוטס (קטע מתוך "ההיסטוריות" של הרודוטס, בו מתואר כיצד המאהב של מלך לידיה הורג אותו ונושא את המלכה מקביל לפרשיית האהבים של הפצוע עם קתארין). הוא בקי במחזות זמר של ברודוויי, יודע שמות לטיניים של צמחים שהאנה מגדלת בגינה. הוא יודע את שמו של בעל הווילה מהמאה ה-15, ומי תרגם את הומרוס לאיטלקית...
רק מה? הוא איננו זוכר את שמו!
קצת הגיון צריך להיות גם בכתיבה פנטסטית – איך לא נאמר בספר שהאנה, קיפ וקרווג'ו לא תמהו כלל על התופעה האבסורדית הזאת שהאיש זוכר הכול, חוץ משמו? בסופו של דבר, קרווג'ו מנחש שמדובר בלדישלאוש דה אלמאשי, אציל הונגרי שריגל למען רומל (עמ' 161, 243)! – כפתור ופרח! הרי כל זב חוטם יכול להבחין במבטא של הונגרי המדבר אנגלית, ולא רק מדבר, אלא ממש מפליג בדיבורים, ואיך זה  ששני הקנדים (האנה וקרווג'ו) לא נתנו דעתם על כך מיד?
האנה מעריצה את חוכמתו וידיעותיו של הפצוע, אבל מתנה אהבים דווקא עם קיפ באוהלו שמחוץ לווילה.
 
כשנודע לקיפ שהארי טרומן, נשיא ארצות הברית הפיל פצצות אטומיות על הירושימה ונגסאקי, הוא נתקף בטירוף ומבקש להרוג את הפצוע משום שהוא  אנגלי (!) – וכל הצרות באו על הודו ועל אסיה משום שהאירופים והאמריקאים למדו את מנהגיהם מהאנגלים השנואים. קיפ מצהיר שאחיו, ששונא אנגלים, ונמנע מלהתגייס לצבא בריטניה, צדק: "הלבנים" לא היו מעוללים כזאת השמדה בעם 'לבן'." (עמ' 274 ואילך). אבל, במקום מוקדם יותר בספר (עמ' 210) קיפ מודה שהיפנים, האסיאתים (לא אנגלים) מתנהגים כמו חיות כלפי הסיקהים.
הפצוע (שכמובן, איננו אנגלי!) מוכן לקבל מקיפ כדור בראש, כי הרי הוא בלאו הכי שכיב מרע, אבל קיפ זורק את הרובה, מתפטר מכל סממן צבאי או אנגלי, ובורח מהווילה באופנוע שעליו הגיע אליה. מסופר עליו שנפל מגשר לנהר, אלא שבהמשך מסופר שהוא משמש כרופא בהודו, נשוי ואב לשני ילדים. יש גם רמז שהוא נשא לאישה את האנה.
הספר גדוש בציטטות מהומרוס, הרודוטוס, טולסטוי, קיפלינג, לורנץ הארט, ג'ורג' גרשווין ורבים אחרים שאיננו טורח לציין את שמותיהם. כן מוזכרים בספר עשרות שמות של אישים שמשום מה הסופר מניח שהקורא צריך להכיר (ראו לדוגמה עמ' 236). אבל עיקר העיקרים הוא שהסופר מתעלל בקורא, שעל הרוב איננו מסוגל לעקוב אחרי רצף האירועים, המחשבות וההזיות, וכאמור, דווקא דברים שוליים מסופרים כסדר ובפירוט מייגע.
יש בספר  שתי סיטואציות בעלות ערך סמלי במיוחד: הראשונה – האנה מטפלת בגינה שליד הווילה, ומניחה של פסל של ישו (המקום הרי שימש כמנזר) בתפקיד של דחליל; השנייה – הפצוע (הבקי בכל דבר בעולם!) מספר לדיוויד קרווג'ו הקנדי שהצייר קרווג'ו צייר את דוד (כשמו של גיבורנו) מחזיק את ראשו של גלית, ועל הקורא מוטלת החובה לטרוח לפרש מהי "כוונת המשורר".
לא ייתכן שכל העולם טועה בהללו את הספר, ורק אני צודק, אבל אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן, ובמקרה דנן השקעתי עבודה קשה בקריאה, ואינני מרגיש איזה ערך מוסף.
 
אהוד: לא קראתי את הספר אבל ראיתי את הסרט המרתק, שאת עלילתו  המתוחכמת שלוּ מתוך הרומאן, ובהצלחה רבה, וזה כנראה האציל על הספר, שאחרת אולי לא היינו שומעים עליו.