המשך ההשתלחות הגזענית של אווה אילוז
הסוציולוגית, פרופ' אווה (חוה) אילוז, ממשיכה בהשתלחות שלה בחברה הישראלית. לאחר מאמר ההשתלחות הגזענית האנטי-אשכנזית שלה (אשכנזים במדינה מזרחית, "הארץ" 16.3.12) בו האשימה את כלל האשכנזים בחטא הקדמון של היחס ליהודים הערבים.
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1663258
היא מפרסמת מאמר פלסתר אנטישמי. "אולי הגיע הזמן לפרשת דרייפוס ישראלית", ("הארץ" 26.10.12).
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1849447
כשם שלדידה של אילוז, העולה ממרוקו, אין בנמצא פרט אשכנזי, מורה, רופא, או אחות, שטיפלו בחום וברצון במרוקאים, אלא יש רק קולקטיב אשכנזי, הנושא בחטא קדמון, כך לדידה החברה הישראלית, הינה קולקטיב ללא פרטים. כבר תחילת המאמר שנכתב צרפתית ותורגם לעברית, (זו כשלעצמה שערורייה. האם באקדמיה הצרפתית היו מקבלים מרצה שאינו יודע לכתוב צרפתית?) – קובעת פרופ' אילוז: "בישראל של היום, שבה הערבים אינם אזרחים שווי זכויות והפוליטיקאים חסרי מצפן מוסרי, קשה לדמיין שמאורע דומה לפרשת דרייפוס יטלטל ויפלג את החברה הישראלית, כפי שהיה בצרפת."
לדידה של אילוז כל קולקטיב הפוליטיקאים הישראלי מעצם קיומו הוא כבר "חסר מצפון מוסרי." האם כוונתה של הפרופסור לסוציולוגיה, שגם גולדה שמיפיצקי (זהבה גלאון), וחנין זועבי, הן חסרות מצפון מוסרי, או שהיא איננה מכלילה אותן בין הפוליטיקאים הישראלים?
אווה אילוז מציגה את פרשת דרייפוס כאירוע ש"באמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית." והיא מסכמת את מאמרה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה."
פרופ' אילוז צודקת. קשה לדמיין מאורע הדומה לפרשת דרייפוס בישראל, בעיקר מפני שקשה לדמיין בישראל קיום של "פטריוט ערבי" שבדומה לדרייפוס, רואה עצמו פטריוט ישראלי, ולוחם למען ישראל.
דווקא אם נלך לפי שיטתה של פרופ' אילוז, עליה להגיע למסקנה שהחברה הישראלית מוסרית הרבה מזו הצרפתית. בניגוד לצרפת, שם לחמו למען חשיפת האמת, שדרייפוס הוא אכן פטריוט צרפתי, בישראל היו מן הסתם רבים שהיו לוחמים למען "דרייפוס שהוא פטריוט ערבי בוגד," בניגוד לחברה הצרפתית, בחברה הישראלית ישנם רבים המזדהים עם האוייב ותומכים בו. אמיל זולא לא היה מעלה על דעתו לפעול למען בוגד, בישראל, רבים היו פועלים למענו. רק בישראל קיימת התופעה של "אהבת האוייב".
קשה לדמיין גם פרשת דרייפוס ישראלית מסיבה נוספת שפרופ' אילוז מתעלמת ממנה לחלוטין. בצרפת של פרשת דרייפוס, לא היה יהודי אחד שדגל בחיסול המדינה הצרפתית ובהשמדת הצרפתים, לעומת זאת, בישראל של ימינו, למרבה הצער, טרם נמצא ערבי-מוסלמי (כולל העילית התרבותית) שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות, ולא מופת מוסרי.
צודקת גם פרופ' אילוז בקביעתה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה." הציונות תשלים את משימתה כאשר יהיה ערבי-מוסלמי שבדומה לדרייפוס יהיה מוכן להקריב את חייו למען מדינת היהודים, ויזכה לתמיכת ערביי ישראל, וכאשר לא יהיו יותר ערבים-מוסלמים שיזדהו עם דברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.
כאשר מציגה אווה אילוז את פרשת דרייפוס כאירוע "שבאמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית," כדאי לזכור, כי בניגוד להצגתה של פרופ' אילוז את החברה הצרפתית כבעלת עקרונות אוניברסאליים של צדק, וכמופת מוסרי, זמן לא רב לאחר פרשת דרייפוס, התדרדרה החברה הצרפתית למשטר וישי. משטרת וישי פעלה מיוזמתה היא, לתפיסת היהודים בצרפת, ושליחתם להשמדה.
עקרונות המוסר של "הצדק הצרפתי" התבטאו בכך שנכדתו של דרייפוס, מדלין לוי, נעצרה ונשלחה ב-3 בנובמבר 1943 למחנה דרנסי, ומשם נשלחה לאושוויץ.
[אהוד: ראה גם מה שנכתב אצלנו בגיליון הקודם 787 על כתבתה של השרלטנית אילוז על אודות דרייפוס הישראלי, או הערבי. האישה הזו, בכתיבתה – היא פגע רע, היא עלבון לשכל הישר!]
זוהיר אנדראוס-הערבי-נוצרי, והגזענות המוסלמית
בשעה שבכל השטחים הכבושים על-ידי הערבים מחמיר מצבם של הנוצרים. (עיראק, ושטחי הכיבוש הפלשתינאי, התרוקנו כמעט מנוצרים, המצרים-האגיפטים נאנקים תחת רדיפות הערבים-המוסלמים במצרים, וכך בכל המדינות הערביות), נאבק הערבי-נוצרי, זוהיר אנדראוס, למען האיסלם הקיצוני, ונגד ישראל והיהודים.
זוהיר, הנוצרי, מעלה על נס את הזעם המוסלמי שחולל הסרט האמריקאי נגד הנביא מוחמד. אין לו שום סימפטיה או הזדהות למצרים-הקופטים-הנוצרים, הנרדפים במצרים. אין לו שום הזדהות עם המצרי-קופטי-נוצרי שיצר את הסרט, זוהיר אנדראוס-הערבי-נוצרי, מזדהה דווקא עם הרודפים המוסלמים, ודוחק במיליארד וחצי ערבים ומוסלמים, להחרים בעקבות הסרט את מוצריהן של חברות אמריקאיות: "אם 100 אלף ערבים יחרימו ליום אחד את הסיגריות של מרלבורו, שקופסה אחת מהן עולה ארבעה דולרים, ביום אחד תפסיד החברה הכנסות בסך 400 אלף דולר. חרם כזה יזעזע את אמות הספים של הכלכלה האמריקאית, שממילא סובלת ממשבר חמור. רק חרם כלכלי ערבי ומוסלמי עממי מאורגן נגד ארה"ב וגרורותיה עשוי לשפר את המצב, ולמנוע מהמדינה הזאת להמשיך ולהרוג ערבים ומוסלמים."
ואנחנו ממשיכים לאכול המבורגר:
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1835952
באופן מוזר, בעוד שזוהיר אנדראוס הערבי-נוצרי תומך בקיצונים המוסלמים, הוא תומך בד בבד גם בשלטון הדיכוי והרצח של הכופר באיסלאם, העאלויי אסד: "אסד אני עדיין איתך."
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4219192,00.html
שהרי לערבי-הנוצרי, זוהיר אנדראוס בעצם חשוב רק דבר אחד, חיסול מדינת היהודים. הנה עצותיו לעשיית דה-לגיטימציה לישראל. לנצל את חוק הנכבה לדה לגיטימציה של ישראל. השוואה בין המקור הערבי והפרסום ב"הארץ". (שימו לב להבדל בין מה שהוא מפרסם בארץ, לבין מה שהוא מפרסם בעיתונות הערבית):
מעניין מה הייתה כותבת על כך פרופסור אילוז (שבדומה לאנדראוס עוסקת גם היא בעשיית דה-לגיטימציה למדינת ישראל) האם החברה הצרפתית הנאורה היתה סובלנית למישהו כמו זוהיר אנדראוס?
הטרגדיה של הערבים הנוצרים מוצגת היטב ביומנו של ח'ליל סאכאכיני, המחנך, איש הרוח, והפוליטיקאי הערבי-נוצרי-היווני-אורתודוכסי. ("כזה אני, רבותי!": מיומנו של ח'ליל אל-סכאכיני, י-ם 1990). סאכאכיני התלבט בין זהותו היוונית-נוצרית לבין זהותו הערבית, וחשב אף להתאסלם.
כתוצאה מהכיבוש הערבי-מוסלמי, ומשלטון הדיכוי שחוו, נאלצו היוונים-הנוצרים לאבד את שפתם, תרבותם, וזהותם היוונית, ולהפוך לערבים. הקונפליקט עם המוסלמים גרם להם לנסות ולהוכיח את נאמנותם על-ידי הפגנת שנאה קיצונית ליהודים. סאכאכיני, המורה והמחנך, הגיע להזדהות מוחלטת עם הנאצים. דומה ששנאת היהודים לא תרמה למעמדם של הערבים-הנוצרים, אלא להיפך, היא ערערה את מעמדם.
רון וייס והגזענות הערבית-מוסלמית
החבר רון וייס מתקיף אותי ("חדשות בן עזר" גיליון 786) על כך שאיני מסתייג מדברים בלתי מוסריים בתורה ובהלכה, ולא גיניתי עד היום את הג'נוסייד שביצע יהושע בן נון.
ובכן, רון וייס, אני מסתייג בכל פה מכל דבר לא מוסרי בתורה ובהלכה, ואני מגנה ואת הג'נוסייד שעשה יהושע בן נון (אם בכלל התרחש), ועכשיו, אני מחכה שתגנה את כל הערבים-המוסלמים הרואים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – מופת מוסרי להיום.
לפי דבריך, אימך לא ידעה שהיהודים העולים על הרכבות מובלים לאושוויץ להשמדה, כי הגרמנים (בעזרת קסטנר) שמרו על כך בסוד. בניגוד לנאצים ששמרו את תוכניתם בסוד, החמאס שקיבל אחוז גדול יותר של קולות משקיבלו הנאצים, מפרסם בגלוי במצעו את תוכניתו להשמדת היהודים, לכן, אני מצפה ממך שתגנה את מצע החמאס כמצע גזעני-איסלמו-נאצי, ותגנה את התומכים בו.
כמובן, החבר וייס, אני גם מצפה ממך שכאדם שרוממות ההומניזם בפיו, ברגע שתמצא ערבי-מוסלמי אחד שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים, גזענות (ולא מופת מוסרי), תעלה אותו על נס.
האם מצאת אחד כזה? נו, נראה אותך!
ליבוביץ והשמאל – טעות בהבנה
היתפסותם של יצחק לאור, והשמאל הישראלי, ("הארץ", "תרבות וספרות" 28.9.12) בהגותו של פרופסור ליבוביץ כתנא דמסיע במאבק נגד "הכיבוש", מקורה באי הבנה. פרופסור ליבוביץ חזר והדגיש פעמים רבות כי הוא איננו הומניסט, והיהדות איננה הומניסטית. (ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 303) את סמל היהדות ראה ליבוביץ במעמד אברהם אבינו בהר המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים למען יראת האל ואהבתו. (שם עמ' 23).
במאבק למען התורה העלה ליבוביץ על נס את מלחמת החשמונאים, שרק לה, יש משמעות דתית, בגלל היותה מלחמה למען התורה. ("אמונה, היסטוריה וערכים", עמ' 175).
מאבקו של ליבוביץ למען נסיגה מהשטחים נעוץ בכך שלתפיסתו, כל זמן שהחברה הישראלית נמצאת בהתעסקות מתמדת עם הערבים בשטחים, אין באפשרותה להתפנות למלחמה הפנימית האמיתית – מלחמת אזרחים, שמטרתה השלטת התורה, בדיוק כפי שעשו החשמונאים.
האם חברה ישראלית שבה חוקי התורה מיושמים, ובה כל נואף, ומחלל שבת, חייב שריפה וסקילה, היא משאת נפשו של יצחק לאור?
אהוד: אינך מבין. יצחק לאור הוא סופר ומשורר חשוב ולכן כל שטות שהוא כותב היא חשובה כי הוא שייך לחוגים הנכונים וקובעי הטעם, אלה שמעריצים אותו ואת כתיבתו. אני מדלג עליה כדי שלא לבזבז זמן על סילופיו.