אבישי דגן
הגברת של הטחנה – חלק ב'
סיפורי ארץ ישראל
מתוך "ישע שלנו – שבועון", 19.10.2012
עד מהרה, מה שחששה ממנו מכול קרה, והגיעו שמועות לירושלים כי פאותיו של הילד קוצצו, שהוא מסתובב יחף ורועה בקר. הדסה הכאובה חיפשה תשובה ובצר לה החליטה לצאת לבדה לפתח-תקווה ובאמתחתה תחבולה
תקציר חלק א': השנה היא 1873. התלמיד החכם הצעיר, ר' אהרון הרשלר, נרצח על ידי שודדים ערבים, בקרבת ביתו במשכנות שאננים – השכונה החדשה אליה עבר זה לא מכבר עם רעייתו הצעירה הדסה. האלמנה הצעירה, מטופלת בתינוקת שנולדה לאחר הרצח, מפשילה את שרווליה לפרנס את ביתה ומפעילה ביתר שאת את טחנת הקמח אשר חכרה. בנוסף, סוחרת היא במלח המובא מימה של סדום ומגדלת צאן בעזרת רועים ערבים. שידוך חדש מוצע להדסה בדמות יהודה רַאבּ. אך זה, למרות ייחוסו, מתגלה כחתול בשק, מה שמקשה עליה עוד יותר את החיים.
סתם יום של חול היה זה והדסה נכנסה לרגע מהטחנה אל ביתה, מרחק הליכה של כמה דקות מועטות. לא ציפתה היא לראות מישהו בבית, ידעה כי בעלה אמור להיות בישיבתו בין החומות ואילו התינוקת היתה אצל שכנתה. פתאום שמעה היא נחירות חזקות מכיוון חדר השינה. היא זיהתה את קולו של בעלה, האברך הצעיר יהודה. הדסה התקרבה לחדר וראתה את בעלה ישן לו שינה עמוקה. היא ניסתה להעירו, אך הנסיך לבית ראב רק הסתובב לצד השני. היא ניערה אותו בחוזקה, מלאת תחושת כעס, על כך שהוא מפר את ההסכם הלא כתוב ביניהם – הדסה מפרנסת ואילו הוא עוסק בתורה בשביל ביתו ובשביל עמו.
יהודה התעורר מהניעורים החזקים של אשתו, פקח עין עצלה אחת, התבונן ופלט פיהוק אדיר. הדסה הנבגדת היתה בהלם ולא הצליחה להוציא הגה מפיה, עצרה את עצמה מלצעוק עליו. רצתה היא לומר "חוצפן, בוגד, אתה לא אמור לישון פה עכשיו באמצע היום" במקום זאת אמרה בקול רפה: יהודה מה קרה לך? אתה חולה? האם למדת כל הלילה? מנסה לשווא ללמד זכות עליו, עליהם...
יהודה הזדקף אט אט במיטתם המשותפת ומבלי להתנצל נעמד, הלך באיטיות אל הכיור, נטל את ידיו בחופזה ומבלי לדבר, לבש את בגדיו ויצא מן הבית משאיר את דלת הבית פתוחה. הדסה ההמומה, התמוטטה על המיטה, חופנת את ראשה בידיה, מחשבות רבות וסותרות החלו להתערפל ולהתנגש בראשה, וכפורקן מהם החלה לגעות בבכי מר.
משנרגעה מעט החלה לסדר את מחשבותיה בראשה. פתאום עלו בראשה הספרים שבעלה הביא הביתה זה לא מכבר. היו אלה ספרים עבי כרס בשפה הגרמנית שאותם שאל ממושבת הטמפלרים. בספרים אלה היה יהודה מעיין כל הערב, ממעט לדבר עימה על יומו בישיבה וממעט לשאול על יומה של הדסה בעבודתה.
הדסה אזרה אומץ וקמה מהמיטה נחושה. מחליטה לרדת לעומק העניין אחת ולתמיד. נגבה היא את דמעותיה וחשה מהר אל בין החומות – אל הישיבה של בעלה. משהגיעה על סף דלתו של ראש הישיבה, סידרה את עצמה מעט ודפקה בדלת. ראש הישיבה הנכבד הכיר את הדסה ומיד נפלו פניו כמתבייש, מזמין אותה בידו להיכנס. לא היתה היא צריכה לומר דבר, הרב הבין את הכול. החל לספר לה על הבחור יהודה: "חבל... חבל... פתח בצער. דווקא יכול היה להיות תלמיד חכם גדול אם לא היה מתחיל עם ספרי התרבות הגרמנית וענייני השדים..."
הדסה, שכבר הבינה כי לא יצא כלום אם תתלונן בפניו למה היא האחרונה לדעת את כל זה, רק ביקשה לדעת עוד. והרב המשיך: "הכול התחיל כשיהודה החליט להתל בחבריו שלחצו עליו לעיין בתלמודו אותו החל לזנוח. לילה אחד משך את חבריו אל טחנת הקמח שלכם, מבעוד מועד הוא פיזר את אבק הקמח וסימן בו עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, שנדמו לחבריו באווירה של לילה בטחנת הקמח החשוכה – כרגלי שדים רחמנא לצלן. יהודה התפאר שבכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנה ועורכים בה הילולות בלילות – וביניהם, לא עלינו, סמאל וחבריו. לדבריו, היו שם גם שדות חצופות רוכבות על סוסים וצועקות בקול גדול..."
הוא סיפר עוד כי עבר להתגורר בטחנת הקמח מסיבות ביטחוניות כביכול, ותפקידו לצאת לדהרה עם סוסו סביב חומות העיר העתיקה. "אחחח..." נאנח הרב, "ניסינו הכול, אפילו כמה מכות הגונות שהכניסו לו מיספר בחורים מה'כולל' לא עזרו. אחר כך, עוד הלך עם חבורת משכילים שהשמועה אמרה כי הם מה'בונים החופשיים' ימח שמם, המנסים לקעקע ולהרוס את חומות דתנו."
הרב המשיך עוד, אך הדסה כבר לא שמעה אותו, ראשה קדח – מה לעשות הלאה. היא חזרה לבית הופכת במחשבותיה איך לנהוג.
בערב, משהגיע יהודה לביתו, עקב בטנו המקרקרת, חיכו לו בני משפחתה של הדסה וצעקותיהם נשמעו למרחוק – "שייגעץ! טריפע! משומד! צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך על מה שעשית לאלמנה המסכנה."
הדסה עמדה בצד, דמעות בעיניה, אך היא לא באה לעזרתו. דרשו הם ממנו לתת גט מיד. הגט אכן ניתן, אך, לצערה הרב, הדסה כבר היתה הרה, ומשנולד מנחם-שלמה, על שם סבו הצדיק של יהודה ראב, יהודה כבר עקר למושבה החדשה פתח תקווה.
הדסה גידלה את בנה מוך יראת שמיים גדולה ושכרה לו מלמדים שילמדוהו תורה. הללו שיבחו את הילד וייעדו אותו לגדולות. הדסה מצאה לרגע נחמה. משגדל הנער, גילה בעורקיו את דמו התוסס והלוהט של אביו ולמרות שכבר היה לו שידוך ראוי החל לשוטט בשדות ולעשות כאוות נפשו. יש שראו אותו אף מסתובב חופשי בין מסגדי הר הבית. אנשים התלוננו בפני הדסה והיא מתוך ייאוש החליטה לשלוח אותו אל פתח תקווה – אולי לאביו תהיה שליטה עליו, כמובן אחרי שתיאמה עם אנשים נכבדי ויראי שמיים מהמושבה כי ישגיחו על חינוכו של הילד.
עד מהרה, מה שחששה ממנו מכול קרה, והגיעו שמועות לירושלים כי פאותיו של הילד קוצצו, שהוא מסתובב יחף ורועה בקר. הדסה הכאובה חיפשה תשובה ובצר לה החליטה לצאת לבדה לפתח תקווה ובאמתחתה תחבולה: היא התחפשה לרועה ערבייה וירדה אל באר המים ליד הכפר עיג'ה, הסמוך לפתח תקווה. ימים אחדים ישבה שם וחיכתה לבנה. ומשהגיע הנער אל הבאר עם הבקר גילתה את עצמה בפניו, הנער הולבש במהירות בבגדי נערה ערבייה שהוכנו מבעוד מועד, והשניים עלו לירושלים מחופשים.
לא ידוע מה בדיוק אמרה הדסה לבנה ואיך שכנעה אותו לחזור, אולי היתה זו מסירות הנפש שלה, או אולי קול פנימי עמוק שקרא לנער לשוב לכור מחצבתו. על כל מקרה הנער שב וגדל בתורה עד שנהיה לראש ישיבה. חלקה של הדסה בעולם הבא היה עתה מובטח על ידי בנה – ר' מנחם, אשר תורתו כבר הלכה לפניו בכל קצות העיר.
אהוד בן עזר: הסיפור המפוקפק הזה, בעל מוסר ההשכל הדתי המבחין בין "טוב" [הדסה] ל"רע" [יהודה], הכתוב בסגנון עילג של חובק אשפתות עצל שאינו יודע לכתוב עברית טובה – מיוסד כולו על קורות חיי סבי יהודה ראב בן עזר, שכתובים בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", וכן בספר של נכדו יצחק ראב "עלה ברוח" ובספריי ובמחקריי שלי, כמו המהדורה החדשה של "התלם הראשון", "פרשים על הירקון" ו"ימים של לענה ודבש".
כך למשל, הסיפור על השדים הוא סיפור דימיוני שלי, שמבוסס על משפטים אחדים בזיכרונות סבי, שאותם פיתחתי בצורה ספרותית ב"פרשים על הירקון" – ואילו הכותב הפתי קיבל משם את הסיפור כעובדה היסטורית לפרטיה!
מה שהכותב אבישי דגן עשה כאן, בעיתון החרד"לי, כנראה של המתנחלים, הוא לצייר את דמותו של סבי יהודה ראב בצורה פוגעת ומלכלכת, כאשר כל התוספות, כמו למשל השינה בצהרי יום, המציירת את יהודה כעצל – הן מפרי דמיונו השואף לטנף את דמותו – וככה השתיל אינטרפרטאציה חרדית על סיפורו של העולה החדש יהודה ראב הצעיר, שדווקא לא הסכים לחיי למדנות טפיליים ועצלניים בישיבה הבטלנית שכפו עליו בירושלים – אלא נאבק להשתחרר מחיי נישואיו ומאשתו, שרצתה אמנם בתום-לב לעשות ממנו תלמיד חכם – ולהצטרף למייסדי פתח-תקווה ובהם אביו אליעזר ראב, שעימם היה בקשר מלכתחילה, ובמושבה אכן נעשה איכר וחרש בה את התלם הראשון בשלהי 1878.
מה שאירע כאן לדמותו של יהודה ראב הוא פשוט מעשה נבלה, גנוב ממקורות ומקורות משפחתנו אך נוספו עליו שקרים למכביר מתוך הטייה חרדית ואנטי ציונית. אלמלא הייתי חתום על שירותיה של הסוכנות למידע תקשורתי "יפעת", לא היה מגיע כלל לידיעתי כתב הפלסתר המתועב הזה. מדובר בזיוף היסטורי של מעשים שאירעו לפני כ-134 שנים בירושלים!
אבל קורת רוח מסויימת נגרמה לי בכל זאת – והיא להיווכח ששובבותו המרדנית ורוחו המשכילה ושואפת ההתיישבות החקלאית של סבי החלוץ – עדיין מעוררת עליו כעס בחוגים דתיים, חרד"ליים וחרדיים – שנותר בהם כנראה גם כיום יסוד מטומטם ואנטי-התיישבותי ואנטי-"ציוני" שהיה בהם כבר אז!
אהוד
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר