שני פרקים מתוך הספר "פרשים על הירקון" על חיי יהודה ראב בן עזר
 
הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.
ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.
לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.
תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.
מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.
ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.
הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.
כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!
יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –
יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.
התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.
 
ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.
יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:
"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"
"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"
 
מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.
אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.
"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"
פרצה בהלה.
האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!
 
לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.
עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.
 
2. החטיפה
עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, לא היו ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה לפרנס את בעלה-לשעבר כדי שיעסוק בתורה, קיוותה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זרם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.
באו אל הדסה בני-משפחה ושכנים בירושלים והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה. הם אמרו לה:
"ילד צריך שוֹט של אב. יילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."
"אילו רצה יוּדה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." ענתה. "ואיך אוכל עתה למסור לידיו את הילד?"
אולם כאשר ראתה כי בנּה-יחידהּ מוסיף לשוטט בשדות, גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו והיא נאלצה לשמוע לעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכּתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא ניאותה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם הבטיחו לה כמה מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז לא נרגעה עד שמצאה מלמד ירושלמי מעולה ושלחה אותו יחד עם הילד לפתח-תקווה, שילַמדוֹ שם תורה. והיא לקחה על עצמה את משׂכּוּרתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנשארו בירושלים.
אבל הדבר שחששה ופחדה ממנו – אכן קרה עד מהרה. לא עברו ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חזר מהמושבה בבהלה המלמד, שנשלח עם הילד, והודיע לה:
"אישה! לכי ותראי מה עשה יוּדה מבנם! בקרוב לא יֵדע הילד לומר תפילת 'אשרי' כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פיאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ועוד יותר נורא מכּך – לאבא שלו לא איכפּת כלל שאינו לומד תורה! יודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"
מיד עזבה האם את כל מסחרה והלכה לרבני העיר ולקרובי-משפחתה לבקש עצה איך להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לתת לה, כיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.
מה עשתה?
השאירה את אחד הפועלים הנאמנים עליה, לשמור על טחנת-הקמח ועל הסוסים, המניעים את אבן-הריחיים. הפקידה את בִּתהּ בידי שכנים, שידאגו להאכילהּ ולהשקותה בהֶעדֵרהּ, לבשה בגדים של ערבייה וירדה לכפר פֶגֶּ'ה, הסמוך למושבה, שאליו היו באים לעיתים גם רועי העדרים של פתח-תקווה, להשקות את עדריהם מהבאר. היא ישבה בכפר הזה כמה וכמה שבועות, כדי ללמוד את דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, אולי יבוא גם בנה-יחידהּ, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו?
יום אחד ראתה אותו קָרֵב ובא אחרי העדר – מקל גדול בידו, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, חליל עשוי קנה בידו והוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כדי לנהלם, ככל הרועים המנוסים.
היא חיכתה לשעה שבּהּ יִגש גם הוא אל פי הבאר, לשאוב מים ולהערות את הדלי, פעם אחר פעם, אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו לפנות איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו כדי שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנהּ והרחיקה אותו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, הלבישה אף אותו בגדים של נערה ערבייה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה. הניחה את סנדליו על פי הבאר, ויצא איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים.
כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה רעשה. יהודה איחר לחזור אותו יום מיפו, אך אנשי פתח-תקווה לא התמהמהו ויצאו מיד לחפש את בנו בוואדיות, אולי טרפו אותו חיות רעות בדרכו למושבה? אולי הרגו אותו שודדים בדרך?
המחפשים הגיעו בדרכם לכפר פג'ה, שאליו הולכים לעיתים הרועים להשקות את עדריהם, והנה – למרבה חרדתם גילו שם, על פי הבאר, את סנדליו של מנחם-שלמה, ואותו עצמו לא מצאו!
נחרדו מאוד כל אלה מאנשי המושבה, שערבו להדסה על כך שלא יאונה כל רע למנחם-שלמה אם יותן לחינוך בידי אביו – ומיהרו להזעיק את יהודה, שחזר בינתיים מיפו. מיהר יהודה לבאר שבכפר פג'ה, וביקש מישהו שיֵרד לתוך הבאר לבדוק – אולי נפל הילד וטבע במימיה? –כאשר לא נמצא מתנדב לרדת לתוך הבאר, ירד יהודה בעצמו. שילשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללהּ, ושעה ארוכה שהה במימיה ומישש כל פינה – אך לא מצא דבר.
כאשר עלה מן הבאר, החל לחקור לדרוש את פי ערביי הכפר, והגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג'ה. זה השיח' שאירח את אבו-יוסף. זה השיח' שגילה ליהודה את סיפור הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. השיח' גילה עתה ליהודה כי אכן ראו בכפר, זה ימים אחדים, אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, אשר ישבה בקירבם ושאלה וחקרה כל איש על רועי העדרים של פתח-תקווה ובייחוד על עדרו של חוַּאג'ה יודה, ועל בנו הנער הרועה את צאנו ובקרו.
אותה שעה ידע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה החליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא הכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוּכּרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זכר את שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן היפנה את סוסתו וחזר למושבה, כשהוא שקוע במחשבות רבות.
לאה חיכתה בדאגה רבה בפתח ביתם. בחדר ישן התינוק החדש, ברוך. ציפורה, בעיניים פקוחות, ליוותה את דאגתה של אימהּ. בא אח חדש, בוגר ממנה, עליז ושובב – והוא נעלם לפתע. מדוע?
"נו?" שאלה לאה כאשר הופיע יהודה. "מה אתה מחייך?"
"אל תדאגי. הם בדרך לירושלים."
"אמרתי לך! לא היית צריך להעליב את המלמד ששלחה הדסה. ולא היית צריך להרשות למנחם-שלמה להיות רועה!"
"אבל ראית איך נהנה כאן, אצלנו – עם ציפורה, והתינוק! יכול היה להיעשות חקלאי מצויין!"
"הוא לא שייך לך, יודה, אלא לאימו. אני מבינה אותה ויודעת – היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא ייעשה לתלמיד-חכם, ולרב בישראל!"
 
למחרת היום עלה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו לירושלים. הם לא השגיחו, בבואם, בדמות פרש המלווה אותם ממרחק. זה היה יהודה. בראותו את שתי הערביות שבות ללא פגע לטחנתה של הדסה, חייך לעצמו, היפנה את סוסו ורכב – תחילה לבקר את בית אביו לאזאר ובית הורי אשתו, ואחר חזרה לפתח-תקווה.
 
[אהוד: סיפור החטיפה לא נשמר ולא נזכר במשפחתו של יהודה ראב בפתח תקווה ובספר זיכרונותיו "התלם הראשון", ומי שגילה ושימר אותו היה נכדו, הסופר יצחק ראב, בן בנו מנחם-שלמה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. בן-דודי זה, יצחק, שילב את הסיפור ברומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח", המתאר בין השאר את קורות הדסה ובנה מנחם-שלמה בירושלים, והוא הירשה לי בשעתו להשתמש בסיפור החטיפה גם בספריי שלי העוסקים בתולדות המשפחה, וכך אמנם עשיתי].