הספין של פרס
כאשר שמעון פרס נבחר לנשיא, כתבתי שהמטרה שלו היא למצב את עצמו לקראת ההתמודדות על ראשות הממשלה לאחר שיסיים את תפקידו (בגיל 92). מצחיק, הא?
והנה, בשנתו ה-90 עולות אל שמעון פרס לרגל משלחות הקוראות לו להתמודד על ראשות הממשלה. הוא מקשיב לכולם בנימוס ומשיב להם שאינו עוסק בזה. ואם לדייק יותר, פרס דואג שיעלו אליו לרגל משלחות להתחנן לפניו שירוץ לראשות הממשלה, הוא מדליף לתקשורת את הידיעות הללו ומסביר שאינו עוסק בזה.
הוא אף פעם אינו עוסק בזה. בכלל, פרס מאז ומתמיד רק חיפש אתונות...
תאוות השלטון של פרס אינה יודעת שובע. עוד כ"נער ב"ג" היה לו ברור שייעודו הוא לרשת את "הזקן". בממשלת רבין הראשונה הוא חתר ללא לאות תחת ראש הממשלה. כראש האופוזיציה הוא רכש ח"כים מן הליכוד (אמנון לין, יצחק פרץ) בשוחד פוליטי, בניסיון ליצור מהפך פוליטי בלי לנצח בבחירות. בממשלת האחדות, כמ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת שמיר בתרגיל המסריח – כרת ברית עם ש"ס ויהדות התורה, וכאשר היתה בכיסו קואליציה בראשותו (כך הוא הִשלה את עצמו) הוא יצר משבר מלאכותי על נושא מדיני ופירק את ממשלת האחדות. כשהתרגיל התברר כפארסה, פנה שוב לדרך של לכידת עריקים מן הליכוד (אברשה שריר, מודעי וחבריו ועוד). ומישהו באמת מאמין לסיפורי האידיליה עם ראש הממשלה בממשלת רבין השנייה?
בשנת 2001, לאחר התפוררות ממשלת ברק, התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (ללא בחירות לכנסת, בהתאם לחוק הבחירה הישירה שהיה נהוג אז). ההתמודדות היתה בין ברק לשרון. פרס רצה מאוד להתמודד, אך כדי להתמודד היה צורך להיות נציג מפלגה, ויו"ר מפלגתו היה אהוד ברק. בעודו ח"כ מטעם מפלגת העבודה ושר בממשלת ברק, פנה פרס למרצ והתחנן בפניה להריץ אותו מול ברק ושרון. יש לציין את האבסורד – הוא ביקש ממרצ לתמוך במועמדותו נגד ברק, שממשלתו נפלה כתוצאה מכך שאימץ את מצע מרצ וניסה ליישם אותו, בוועידת קמפ-דיוויד, שהובילה למתקפת הטרור ("האינתיפאדה השנייה"). יוסי שריד ומרצ השיבו בלאו מוחלט. וכאשר פרס הפסיד בפריימריס, אותו האיש שאך אתמול ניסה לרוץ מטעם מרצ, ערק ל"קדימה", המפלגה שהתיימרה להיות מפלגת מרכז, בין מפלגת העבודה והליכוד.
פרס לא יתמודד בבחירות 2013. הוא לא יסכן שנתיים בתפקיד הרם של ראש המדינה, כאשר הוא נהנה מפופולריות רבה, למען התמודדות חסרת סיכוי. אז למה הוא יוצר את הספין הזה ומשקיע כל כך הרבה מרץ ומאמץ בלא לעסוק בזה?
ראשית, כי הוא אינו יכול אחרת. כל עוד הוא נושם, הוא חותר. שנית, כי הוא כל כך אוהב את ההתרחשות הזאת, ליהנות עוד קצת מן האשליה ומן הכותרות ש"רק פרס יכול" וכו'.
והוא גם רוצה למצב את עצמו לקראת בחירות 2017 (בגיל 94). מצחיק?!
 
ההימור של כחלון
שר או ח"כ שאינו מסכים עם דרכה של מפלגתו או של הממשלה בה הוא משרת, רשאי לפרוש מן הממשלה, לעזוב את המפלגה, לעבור למפלגה אחרת או לרוץ בראש רשימה עצמאית. זה לגיטימי לחלוטין.
לא כל כך לגיטימי, להודיע על לקיחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים מסיבות אישיות, להצהיר על הישארות במפלגה, להתחייב לעזור למפלגה ולראש המפלגה בבחירות, לבטא תמיכה בראש הממשלה ונאמנות לו, לבטא תמיכה בדרכו הכלכלית חברתית ולטעון שזאת דרך נכונה (אף שכשר בממשלה הוא יצא נגד המדיניות הזאת לא אחת ואפילו הצביע נגדה), להופיע כמלך בוועידת המפלגה ולהתבשם מהתרועות הממושכות ומשירת "מלך ישראל", לנהל לצד ראש הממשלה את הישיבה הבאה של הוועידה ולשדר עסקים כרגיל... ובמקביל להקים מפלגה חדשה או להשתעשע בהקמת מפלגה חדשה.
זה לא מכובד, זה לא מקובל, זו אינה יושרה פוליטית, זו אינה פוליטיקה נקייה. ואחת היא, אם צעד כזה היה מתוכנן מראש או שהאיש הסתחרר מן הסקרים המחמיאים. האם משה כחלון הוא אדם בעל כבוד עצמי או שהוא שאול מופז?
להערכתי, ריצה של כחלון בראש רשימה חדשה תפגע בו פוליטית. קהל תומכיו ומעריציו הוא קהל ליכודניקי, שנאמנותו לליכוד גוברת על אהדתו לכחלון. למרות שהליכודניקים משום מה מוכנים לקבל לשורותיהם את העריק צחי הנגבי, אין זה מן הנמנע שלכחלון הם יתייחסו כפי שאוהדי בית"ר מתייחסים לטוטו תמוז.
צעד כזה יפגע בתדמיתו של כחלון, אחד הפוליטיקאים האהודים והפופולאריים בישראל. שאול מופז היה רמטכ"ל ושר ביטחון מצוין ונהנה מאהדה רבה. היום הוא אחד הפוליטיקאים המאוסים על הציבור הישראלי. נקודת השבר במעמדו, הייתה עריקתו מן הליכוד ל"קדימה" למחרת הצהרתו החגיגית ש"בית לא עוזבים".
ואחרי הכול, ועל אף כל הדברים שכתבתי עד כאן, אשמח אם כחלון יקים מפלגה חדשה. חסרה במערכת הפוליטית בישראל מפלגה המבטאת את מה שכחלון מייצג – קו של סולידריות חברתית ומדינת רווחה בתחומי החברה והכלכלה, לצד קו ניצי בתחומי החוץ והביטחון.
אם כחלון יקים מפלגה כזאת, ייתכן שהוא גם יפתור לי בעיה אישית, בתור "קול צף".
[הדברים האלה נכתבו בטרם נודעה החלטתו של כחלון שלא לרוץ לבחירות!]
 
נציג ליהדות הרפורמית
הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.
מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.
בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מיספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעייה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעייה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.
העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.
הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.
ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפייה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?
אני מצפה ממנו לפעול להעמקת ציביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.
גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכול. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף לפגיעתה הקשה בילדי החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.
בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחוייבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השנייה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית. 
 
שלי יחימוביץ' – בין גולדה למירב מיכאלי
אם שלי יחימוביץ' היתה גבר, היו מבקריה כותבים את ההשוואות לגולדה? כמובן שלא. אבל מתנגדיה החריפים, מנהלים קמפיין סקסיסטי מובהק, שהמסר שלו הוא שלי יחימוביץ'-גולדה. כך, הנאורים יוסי ("בנעלי גולדה") שריד, נחום ("ימי גולדה החדשים") ברנע ואחרים.
בעיניי, הם עושים מעשה בלעם – באים לקלל ויוצאים מברכים. גולדה מאיר אמורה להיות מופת לפמיניזם. היא הקדימה את זמנה בלמעלה משנות יובל. כבר לפני 43 שנים היא היתה האישה הראשונה, ועד היום האחרונה, בתפקיד ראש הממשלה. כבר לפני 56 שנים היא כיהנה בתפקיד הבכיר – שרת החוץ. מאז ועד היום רק ציפי לבני, בשנות האלפיים, כיהנה באחד משלושת המשרדים הבכירים (ביטחון, חוץ, אוצר). כבר לפני 63 היתה השרה הראשונה בתולדות המדינה. ועוד טרם קום המדינה כיהנה בתפקידים בכירים ורמים, בהצלחה רבה. גולדה היתה אישה פורצת דרך ומנהיגה בולטת בעולם פטריארכלי, עולם של גברים, כאשר בכל העולם נשים מנהיגות היו תופעה נדירה. מה שיכול להעיד על התקופה, הוא העובדה שלאחר שניצחה בבחירות לעיריית ת"א (בראש מפא"י, עוד בטרם היו בחירות אישיות לראש העיריה) לא הצליחה להרכיב קואליציה בשל התנגדות הדתיים לכך שאישה תכהן בתפקיד הרם.
גולדה אמורה היתה להיות מופת בעיני מי שדוגלים בערכים של שוויון בכלל ושוויון המינים בפרט. אבל כיוון ששיח אקיבוש השתלט על הציבוריות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, קובעי הטעם משליכים על אקיבוש את סוגיות החברה, הכלכלה, הפנים, החינוך, הדת והמדינה ואפילו את סוגיית שוויון המינים. הם בורחים מן הנושאים הללו אל אובססיית אקיבוש שלהם. ומאחר וגולדה מאיר, כמו לוי אשכול לפניה ויצחק רבין אחריה, דגלה בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה – אקטיביזם ציוני, אחריות ביטחונית ופרגמטיזם מדיני, היא הפכה בפיהם לאישה שנואה, והודבק לה הנראטיב השקרי של מי שכביכול גרמה למלחמת יום הכיפורים בשל סרבנותה, עקשנותה ודחיית חיזורי השלום-לכאורה של סאדאת (תוך רהביליטציה לתוקפנים שפלשו לישראל, והתייחסות לפלישה התוקפנית כאל צעד של "אין ברירה").
כאשר שריד, ברנע ושות' מכנים את שלי יחימוביץ' תואמת גולדה, הם מנסים לבצע בה סיכול ממוקד, בקרב מצביעי ה"שמאל". לצערי הרב, שלי יחימוביץ' אינה דבקה בעקרונות אשכול, גולדה ורבין, אלא אימצה את דרך ברק, אולמרט, קלינטון. אבל חטאה הגדול בקרב אותם חוגים, הוא שבירת שיח אקיבוש. שלי אינה מוכנה להפקיר את השיח החברתי כלכלי ולהפוך אותו בן ערובה לשיח אקיבוש. להיפך, היא זנחה את שיח אקיבוש והעמידה במרכז הציבוריות הישראלית את השיח אודות התוכן של מדינת ישראל וערכי הצדק החברתי והערבות ההדדית בתוכה. עמדותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' אינן רחוקות, לצערי, משל רודפיה, אולם אין בה את אובססיית אקיבוש ואת שנאת המתנחלים, ובלאו הכי היא יודעת שאין בצד הפלשתינאי מי שמוכן היום לקבל את הקו המכונה "מתווה קלינטון" שבו היא מצדדת, ובהוריקן השוטף את המזה"ת, בלאו הכי כל אופציה מדינית אינה אקטואלית, כך שלבטח אין סיבה לשים על ראש שמחתנו את הסוגיות המדיניות.
ביקורתם על שלי יחימוביץ' לגיטימית, ולשיטתם אפילו מוצדקת. אבל הנימה הסקסיסטית של הביקורת, מקוממת.
והנה, אותם מבקרים מצאו סיבה חדשה לנגח את יחימוביץ' – סירובה לשתף פעולה עם ניסיונה של מירב מיכאלי להתמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. סירוב זה מוצג כהתנכלות לנשים, של מי שאינה מוכנה לראות סביבה נשים מצליחות, כאילו שעצם העובדה שמירב מיכאלי היא אישה, מחייבת את שלי יחימוביץ' באופן אוטומטי לתמוך בה. נחום ברנע כותב בהקשר זה על "יחסה המעוות לנשים בפוליטיקה". וסימה קדמון בשאלה רטורית: "האם ייתכן, שהמועמדת הכי פמיניסטית שהייתה לנו אי פעם מעדיפה לעבוד עם גברים? שהיא מאוימת על ידי נשים חזקות כמוה?"
יש לשלי יחימוביץ' סיבות טובות לא לרצות את מיכאלי ברשימת מפלגתה. מירב מיכאלי אינה מייצגת את תפיסת עולמה של מפלגת העבודה. במאמריה ב"הארץ" מציגה מיכאלי קו קיצוני של שמאל רדיקאלי פוסט ציוני ומסיתה לעריקה ("סרבנות"). בהשקפותיה המדיניות היא מצויה אי שם בין זהבה גלאון לחנין זועבי. ניסיונה להתברג במפלגת העבודה היא מעשה פייגליני מובהק. מה לה ולמפלגת העבודה? איזו סיבה יש לשלי יחימוביץ' להגיב אחרת ממאמציה לדחוק אותה החוצה?
גם הפמיניזם של מירב מיכאלי הוא בעייתי. אין זה הפמיניזם הצודק של חתירה לשוויון מגדרי, אלא זה פמיניזם רדיקאלי של שוביניזם אנטי גברי, מהול בתיאוריות קונספירציות על עולם הגברים המשעבד את האישה. לפני מיספר חודשים היא פרסמה ב"הארץ" מאמר הזוי, בו האשימה את עולם "הגברים" – הם מגיעים לעבודה בלבוש מחויט ומעונב ומפעילים בעוצמה מזגנים כדי להתעלל בנשים, עליהן הם כפו קוד לבוש מינימליסטי, מתוך מוטיבציה ליהנות ממראה פטמותיהן המזדקרות בקור.
כדי להתמודד על מקום ברשימה "העבודה" יש צורך לפחות בחצי שנת חברות במפלגה. מי שמצטרף מאוחר יותר, זקוק לאישור היו"ר. שלי יחימוביץ' איפשרה זאת למיספר אישים, שלדעתה מהווים נכס למפלגת העבודה. בחלק מן המקרים היא צדקה (איציק שמולי, סתיו שפיר, חילי טרופר) ובאחרים היא טעתה (אורי שגיא). אבל מירב מיכאלי?!?!
 
אבו מאזן ירכיב את הקואליציה
יאיר לפיד הודיע שלא יצטרף לממשלה שלא תחדש את המו"מ עם הפלשתינאים. בארבע השנים האחרונות אבו מאזן סירב לקיים מו"מ עם ישראל. אני מבין, אם כן, שמי שיקבע האם יאיר לפיד יצטרף לממשלה הוא אבו מאזן.
 
אנשים טובים במושב ליצים
מיד לאחר הכרזתו של יאיר לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים, כתבתי בדף הפייסבוק שלי "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא" – בארמית: מטבע אחד בקופסה קורא קיש קיש, כלומר קופסת פח שבתוכה מטבע אחת, מרעישה יותר מקופסה מלאה במטבעות.
יאיר לפיד הוא איש ריק. בכל הופעה תקשורתית שלו, בכל ראיון עמו, אני מתחזק בעמדתי השלילית כלפיו. כך, למשל, בראיון שלו בתוכנית "משעל חם" שבו מצאתי את עצמי, לא אחת, נבוך בשבילו.
אולם לזכותו של לפיד יאמר, שהוא שיבץ ברשימתו כמה אנשים מצוינים. בראש ובראשונה, את מספר 2 ברשימתו, הרב שי פירון. בעצם בחירתו בפירון, מעביר לפיד מסר חשוב, שאין הוא ממשיך דרכו של אביו – ראש מפלגת השנאה לדת ולדתיים, מפלגת האובססיה החילונית. לפיד בוחר בדרך הפוכה, נכונה וראויה הרבה יותר – מפלגה כלל ישראלית הנושאת מסר של אחדות.
שי פירון אינו "דתי מחמד", אלא בשר מבשרה של הנהגת הציונות הדתית, ראש מוסדות ישיבת פ"ת ואחד מראשי ומייסדי ארגון רבני צהר, המציגים את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. פירון הוא איש חינוך בחסד, חתן פרס החינוך, ראש תנועת "הכול חינוך", חבר בוועדת דוברת. הוא פעיל חברתי הדוגל בצדק חברתי, הוא נושא מסר ממלכתי והוא אדם חכם, מרצה מעולה. איש ראוי. טוב שאיש כמוהו יישב בכנסת ובממשלה. עצם בחירתו במפלגה שאינה דתית (אף שגם אינה חילונית מובהקת) בראשות בנו של מי שהיה סדין אדום בעיני הציבור הדתי, אינה מקנה לו פופולריות בציבור שממנו הוא בא, בתוכו הוא חי, עמו הוא מתפלל, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה.
כך גם מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. מאיר כהן מכהן 9 שנים בתפקידו, בהצלחה גדולה מאוד. המסר שלו כמנהיג חברתי ומוניציפלי הוא להחליף את הבכיינות שאיפיינה בעבר את הנהגת ערי הפיתוח – בנטילת אחריות אמיתית של ערי הפיתוח בפריפריה על עצמן ועל גורלן, תוך ניהול מאבקים צודקים המגובים בעשיה אמיתית בשטח. ואכן, הוא קידם מאוד את דימונה, בכל התחומים. ראויה הכנסת וראויה הממשלה להתברך במאיר, אם ימנף את רוח עשייתו בדימונה, לעשיה כלל ישראלית.
גילוי נאות – מאיר כהן הוא חברי לפלוגה במילואים, ביחידת צנחנים, לאורך שנים רבות. אני מכיר אותו כאדם נהדר, כחבר טוב, כלוחם ומפקד. מאיר הוא איש חינוך מצטיין – הכרתי אותו עד כמורה צעיר לשל"ח, אח"כ מורה להיסטוריה ומחשבת ישראל, מחנך נערץ ובעיקר מנהל בית ספר תיכון חדשני, יצירתי ומצליח. מניהול בית הספר עבר באופן טבעי לראשות העיר.
בצעירותו דגל מאיר כהן בעמדות מדיניות קיצוניות – היה פעיל בתנועת השמאל של"י וראה עצמו כתלמיד מובהק של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אולם עם השנים הוא התבגר, התמתן ואימץ קו הרבה יותר שקול, שפוי ואחראי. כניסתו לפוליטיקה הארצית היא בשורה טובה למדינת ישראל.
ושלישית היא ד"ר עליזה לביא, אף היא מן הציונות הדתית, אף  היא ממבטאי הקו המתון והמתקדם בציונות הדתית – אשת אקדמיה, אשת תקשורת, פעילה חברתית וסופרת, מחברת הספרים "תפילת נשים" ו"מנהג נשים".
שלושה אנשים מצוינים, שטוב אם יכהנו בכנסת. דבר אחד לא ברור לי – איך אנשים כל כך רציניים, הולכים אחרי יאיר לפיד? האם ייתכן שאינם מכירים את הפסוק מתהילים: "אשרי האיש אשר... במושב ליצים לא ישב"?
 
17 שנים לרצח רבין
ספי רכלבסקי, מסית ומדיח סדרתי, מלביש את נתניהו וליברמן במדי אס.אס. במאמרו "משתפי הפעולה" הוא יוצא נגד אנשי ה"לא ימין" שאינם מתחייבים להיות בלוק חוסם לנתניהו. בין השאר כתב ליאיר לפיד: "לפיד מודע להיסטוריה, ודאי לזו של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מי שלמד יודע שכשמדובר בפשיזם גזעני ואנטי דמוקרטי, אין דרך אמצע. מי שמשתף עימו פעולה נרמס על ידיו."
 
חשבון פוליטי
שאול מופז הפאתטי + מסע הפחדה פאתטי = מתחת לאחוז החסימה.
 
כנסת הגדולה
על פי הסקרים של מקורבי כחלון, אם יתמודד יהיו לו 20 מנדטים. יאיר לפיד התחייב על 22 מנדטים. לאהוד אולמרט יש סקרים לפיהם יגרוף 30 מנדטים, וכנ"ל ציפי לבני. האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו", סבור האסטרטג הפוליטי ארתור פינקלשטיין, יניב 50 מנדטים. אם פרס ירוץ, הוא יקבל לפחות 61 מנדטים. יעקב כץ הודיע שהוא רוצה להשתבץ במקום ה-14 ברשימת המפד"ל כי הוא משוכנע שמהמקום הזה ייכנס לכנסת. על פי הסקר של הגמלאים יש להם לפחות 4 מנדטים בטוחים. זהבה גלאון בטוחה שכל השמאלנים יצביעו למרצ ושהם פוטנציאל של למעלה מ-20 מנדטים. כמה עוד חסרים לנו ל-120?
 
2. מענה אוטומטי
התגובות על הראיון של אבו מאזן בערוץ השני, כמה לא מפתיע, היו אוטומטיות. מצד אחד, תגובה אוטומטית של התלהבות, ללא כל סימני שאלה ובדיקה ביקורתית של הטקסט שנאמר, ולא פחות חשוב – של הדברים שלא נאמרו. מצד שני, תגובה אוטומטית של דחייה על הסף, ללא כל ניסיון לבדוק שמא נאמרו דברים חדשים, הראויים לבחינה ולהתייחסות, אולי אף לברכה.
היו בדבריו של אבו מאזן שלוש אמירות מעניינות. האחת, שמבחינתו פלשתין היום היא מקווי 4.6.67 מזרחה, ומקווים אלה ומערבה זאת מדינת ישראל. השנייה, שהוא עומד על זכותו לראות את צפת אך אין הוא רוצה לחיות בה. השלישית, שכל עוד הוא בתפקיד, לא תהיה אינתיפאדה שלישית.
אמירתו אודות האינתיפאדה השלישית חשובה ומעניינת, בעיקר בזכות העובדה שהיא היתה בלתי מותנית, ובזכות העובדה שהוא לא שלל רק אפשרות של אינתיפאדה מזויינת, אלא התחייבותו היתה בלתי מסויגת. כנראה שאבו מאזן אינו קורא את עקיבא אלדר ב"הארץ" ואף לא את המודעה השבועית של "גוש שלום", המאיימים עלינו שהאינתיפאדה או-טו-טו פורצת בשל "סרבנות ישראל". אמנם היו כבר אמירות כאלו, בעיקר של ערפאת בעת חתימת הסכם אוסלו, שהתבררו כהונאה. ואף על פי כן, יש לברך על כל אמירה הזאת; גם אם לנהוג בה בכבדהו וחשדהו.
דבריו של אבו מאזן אודות הגבול בין המדינות בהחלט מעניינת וחשובה. הסכסוך בינינו לבין הערבים אינו נובע ממלחמת ששת הימים ואינו מתמקד באזורים שממזרח לקו הירוק אלא מהתנגדות הערבים לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. אמירה ברורה כזאת, על פיה אין לו תביעות טריטוריאליות ממערב לקו הירוק, וכי זוהי מדינת ישראל, היא בהחלט חריגה וראויה לברכה.
השאלה היא מה משמעות האמירה, שמעבר לגבול שצייר, זאת מדינת ישראל? והרי זאת שאלת מפתח – האם הפלשתינאים דורשים לממש את תביעת "זכות" השיבה? כאן אבו מאזן התחכם. הוא הסביר שהוא אישית רוצה רק לראות את צפת ולא לחיות בה. הוא לא אמר זאת בשום אופן, כאמירה גורפת אודות הפלשתינאים. הוא לא אמר, ששתי מדינות לשני עמים, משמעותה ויתור על תביעת השיבה, והחלפתה בתביעת ראייה. למחרת כבר הסביר בראיונות בערבית, ש"זכות" השיבה היא זכות קדושה ולעולם לא נוותר עליה. מכאן, שכוונתו היא חלוקת הארץ, למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים מן הקו הירוק ומזרחה, והצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל – במיליוני פלשתינאים. כמובן שהדבר אינו יכול להיות קביל עלינו.
אמירה בעייתית נוספת של אבו מאזן נגעה לחידוש המו"מ. אבו מאזן אמר שהוא מוכן לפתוח מיד במו"מ על בסיס נסיגה לקווי 4.6.67. משמעות הדבר, היא שהוא מצפה לכך שישראל תקבל מראש את תביעותיו הטריטוריאליות, שהן בלתי סבירות מבחינתה, טרם מו"מ. כמובן שהדבר אינו מתקבל על הדעת.
בחינת דבריו של אבו מאזן, מצביעה בהחלט על חידושים חיוביים, אך בעומקם של דברים, אין בהם פריצת דרך.
התגובה האוטומטית של הממשלה, היתה שמדובר בסה"כ בתעמולה. אם כך, הרי התגובה הישראלית היתה שגיאה מדינית חמורה. אם מדובר בתעמולה, תגובת ישראל שירתה את התעמולה הזאת. אבו מאזן מנסה להציג את ישראל כסרבנית, וממשלת ישראל בתגובתה, שיחקה לידיו.
מן הראוי היה, שישראל תברך על האמירות החיוביות ותקרא לפלשתינאים לחדול מסרבנות המו"מ ולגשת מיד לשולחן הדיונים, ללא תנאים מוקדמים. במקום לדחות על הסף את דבריו, נכון היה לגלגל אליו את הכדור בחזרה. אם הוא מוכן לנהל מו"מ אמיתי, ללא תנאים מוקדמים, אדרבא. אם אין הוא מוכן לכך, יראה העולם מי כאן הסרבן.
מי שכשל בראיון, היה המראיין אודי סגל, מי שאמור לתווך בין המרואיין לצופים. הוא נמנע לאורך כל הראיון מלמלא את שליחותו העיתונאית ולשאול שאלות קשות. הוא לא שאל את אבו מאזן האם הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, והסתפק בהתחמקות ובהתחכמות אודות הביקור הפרטי של המרואיין בצפת. הוא לא שאל מדוע הפלשתינאים מסרבים לנהל מו"מ אמיתי עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. כאשר אבו מאזן דיבר על פתיחת מו"מ על בסיס נסיגה לקווי 67', הוא לא שאל אותו מדוע הוא מחליף מו"מ בתכתיב ובדרישה לקבלת כל תנאיו כתנאי לעצם המו"מ, ואיזה טעם יש בכלל למו"מ כזה? וכשכבר שאל את אבו מאזן מדוע הוא דחה את הצעת אולמרט להסכם על נסיגה לקווי 4.6.67, הוא איפשר לו להתחמק מתשובה אמיתית. הראיון היה מלוקק, ובלתי עיתונאי בעליל.