על ספרו של דן מירון, "מפה לאוזן – שיחות ומחשבות על אמנות המונולוג של שלום עליכם", אפיק, 2012, 528 עמ'
הקורא בספר רחב יריעה זה של דן מירון אינו יכול שלא לתת את דעתו על האהבה המובעת בכל פסקה ופסקה שבו אל הסופר היידי הגאוני שלום עליכם. תנא דמסייע לאהבה-הערצה זאת מביא דן מירון את אורי צבי גרינברג, המשורר, שזכה בחלק נכבד בתוך הכתיבה והעריכה הענפות שלו (בעיקר "אקדמות לאצ"ג" (2002) ועריכה מדעית של כל כתביו ב-18 כרכים 1990 ואילך), וכך הוא מצטט מפיו: "הסופר שלום עליכם – גאון עולם! לו היה חי, הייתי הולך רגלי לקצה העולם ונושק את כפות רגליו. רק את דון קישוט אפשר להשוות אליו... אחריו קשה לכתוב." (עמ' 9). בהמשך הספר מוכיח המחבר עד כמה ראויה אהבה-הערצה זאת לסופר המהולל.
הספר דן בחמישה מונולוגים של שלום עליכם, סוגה הנחשבת בעיני המחבר לעילית של יצירתו, ואלה הם: "הקדרה" (1901), "נשרף" (1903), "יוסף" (1905), "שפרינצה" (המונולוג השישי של טביה החולב – 1907), ו"עצה" (1904). הסיפורים מובאים בתרגומו של דן מירון, ולאחריהם מופיע ניתוח ופרשנות. יש כאן מפגש פורה מאין כמוהו בין דן מירון הקורא המאוהב בכתיבתו של שלום עליכם, ובין דן מירון בעל הידע שאין לו מתחרה בלשון ובספרות היידית, ובין דן מירון חוקר הספרות והפרשן בעל השם העולמי – התוצאה היא ספר יסודי ומעמיק שכולו רצוף אהבה.
היתה בי זחיחות הדעת שאני "שוחה" ביצירתו של שלום עליכם, ואינני זקוק למדריך או מציל – בנעוריי, כשטרם אימצתי לי את השפה העברית, קראתי את סיפורי שלום עליכם במקור, ומאוחר יותר, בצעירותי פרסמתי ניתוחים ופרשנות על סיפוריו (הומור וסאטירה, עריכה ביאור ומבואות בידי משה גרנות, עם עובד 1974, עמ' 73-67; משה גרנות, מערכי שיעור בספרות עברית וכללית לחטיבת הביניים, אור-עם 1982, עמ' 126-91), שבדרך הטבע אילצו אותי, אז וגם אחר-כך, לקרוא לא מעט ספרות בנדון, וכמובן, גם מספריו של דן מירון עצמו (שלום עליכם – פרקי מסה, 1970, ומאוחר יותר - הרופא המדומה, 1995, הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם, 2004), והנה, הקריאה ב"מפה לאוזן" פתחה בפניי נתיבים אל יצירתו הנפלאה של שלום עליכם, נתיבים שצריך להודות ביושר שהיו עבורי חדשים לחלוטין.
בסיפור "הקדרה", למשל, מסופר על מוכרת עופות ענייה בשם ינטה שבאה לשאול שאלת רב בעניין קדרתה היחידה שייתכן כי נטרפה. ינטה מרבה לספר לרב על תלאותיה, על בעלה שנפטר בצעירותו, כנראה משחפת, על בנה החולני, על שכנתה ועל נושאים רבים אחרים שכביכול אין להם שום קשר למטרה שלשמה היא הגיעה אל הרב. הקורא המצוי מתוודע אל שני הקולות שבכתבי שלום עליכם מן המין הזה: הקול הקומי – הלהג הפרטני שלא שייך לעניין, המנטרות החוזרות על עצמן משום "השכל הבלתי תרבותי" של הגיבור המתוודה (מונח שמביא דן מירון בשמו של קולרידג' – עמ' 40), שאיננו יודע לסנן בין עיקר לטפל; וכמובן, הקול הטראגי – שהרי מבעד לקומיות מתפרשת יריעת חיים קשה להחריד של יהודי תחום המושב. הספר שלנו פותח צוהר אל קול שלישי: קול הזעם – שהרי ינטה שלנו מביעה, בעקיפין, את כעסה על מעמדה הנחות כאישה בהוויה היהודית במזרח אירופה, כאשר הגברים נחשבים לבני סמכא (רב, רופא, למדן), ואילו הנשים מפרנסות אותם בדם ויזע. הגברים שבמונולוג של ינטה הם חדלי אישים, כסילים וחסרי יכולת לשרוד ללא הנשים, ובתוכם הרב המנסה להקשיב לדבריה. יש פה זעם עצור (!) על כך שהאישה היא שפחה חרופה, גם אם מרצון, ואילו הגברים הם טפילים.
זאת ועוד, הפרשנות של דן מירון מוכיחה שדווקא הדיבור שלא לעניין, אותו דיבור של "השכל הבלתי תרבותי", דווקא הוא העיקר, ולא השאלה שכביכול לשמה הגיעה ינטה לבית הרב: הרי האישה יכלה להבין מעצמה שקדרה, שהיה בה מרק עוף, ושנפלו בה טיפות חלב, הוטרפה, וכי היא יכלה לקנות לעצמה קדירה חדשה, שהרי היא אשת חיל ומצליחה לנווט בשוק האכזר של החיים – ובכן לא זו היתה מטרת בואה אל הרב, אלא רצונה המוסתר היטב לדעת מהאינסטנציה הדתית העליונה בעיירה – האם בנה החולה (שעניינו מקביל לעניין הקדרה שנטרפה בכך שהוא לא לגמרי "כשר", שהרי הוא קורא ספרים חיצוניים...) – הבן שהוא תכליתה היחידה של חייה – גורלו יהיה כגורלו של אביו שנפטר בגיל צעיר. הרב (הסמכות הדתית, גבר!) אינו עומד בשטף הדיבור שלה ומתעלף.
בסיפור "נשרף" יש מונולוג של בעל חנות מהעיר בוהוסלאו, שחנותו וכל רכושו עלו באש כאשר הוא גופא התארח אצל אחותו שאירשה את בתה. הנשרף, שהקורא איננו יודע את שמו, נוסע בדרכים ומספר את סיפורו בפני נוסעים יהודים ברכבת ("קהל שבוי"), למרות שבעקבות חקירת חברת הביטוח והמשטרה (החושדות בו שהוא גרם לשריפה) נאסר עליו לצאת מהעיר. גם הוא, כמו ינטה, מביא גודש פרטים טריוויאליים, שלכאורה אינם שייכים לעניין. הקורא בין השורות חושד כמו חברת הביטוח והמשטרה שהוא עצמו גרם לשריפה, בין השאר, כי הוא כבר נשרף פעם, וגם אז נעדר מביתו. התחושה המיידית היא שמדובר ביהודי נכלולי המוכן לסכן את כל העיירה בשריפה העלולה להתפשט לשאר הבתים והחנויות, וכל זאת על מנת להציל את עסקיו הכושלים באמצעות רמיית חברת הביטוח.
הספר שלנו מלמד אותנו כי שלום עליכם איננו שופט את גיבוריו, כפי שעשו סופרים ומשוררים בני דורו בעלי אוריינטציה הומניסטית, סוציאליסטית, ציונית – הוא גם איננו שופט את הנשרף, כי בתנאים הנוראים שבהם חיו יהודי תחום המושב (פוגרומים, עלילות דם, גירוש מהכפרים, אנטישמיות של השלטונות) – זה ממש נס שהם בכלל הצליחו לצוף על פני המים, ומעשי רמייה ושוחד – שחייבים לתת לאנשי שררה – הם מעין הכרח לא יגונה.
הווידוי בסיפור "יוסף" הוא של יהודי צעיר ואמיד, שכולו פסאדה: מתלבש בסמוקינג שלושה חלקים, מצהיר שנשים חושקות בו בגלל יופיו ומצהיר שאצלו הכסף כמו זבל. הוא היה נשוי בעל כורחו – כי אחיו של הצעירה, שעימה היו לו עניינים, איים שישפוך עליו חומצה אם חס וחלילה אחותו תתאבד אם הוא ינטוש אותה. ב"הווה" הוא גרוש, ומביע הסתייגות מלהתחייב שנית – מה עוד, שכאמור, הוא בחור יפה ונשים ושדכנים מחזרים אחריו. והנה, להוותו, הוא מתאהב בבחורה ענייה יפיפייה, שעובדת במסעדה הביתית שמנהלת אימה. הוא מרחרח אצל האם ואצל הבת, ומסתבר לו שהיא מאוהבת בצעיר בשם יוסף. יוסף הוא מהפכן, אוראטור מחונן, שגורם לצעירה להביט בו בהערצה אדירה. הגיבור שלנו משתדל להתערב בתוך חבורת המהפכנים הצעירים שנוהגים לאכול בזול במסעדה של האם והבת, ובסופו של דבר, הם נענים לו ומרשים לו להגיע ל"דיסקוסיה", בה יוסף נואם, ביער הרחק מהעיר, בפני אלפי מאזינים מהופנטים. הגיבור שלנו מקנא ביוסף, ומייחל בליבו למותו של זה, אלא שבשיחה של הגיבור עם יוסף מתברר לו כי יוסף איננו מעוניין בבחורה, ואם לה יש רגש כלפי הגיבור שלנו – אין ליוסף שום התנגדות להגיד לדבק טוב. הקנאה הופכת לאהבה עזה, אלא שיוסף נתפס למלכות, ונידון כנראה למוות. אז, ברגע הכי לא מתאים, מוצא הגיבור שלנו את ההזדמנות להציע את עצמו כחתן לבת הנסערת. מובן שהוא יוצא מעל פניה בבושת פנים. האם והבת נעלמות, והגיבור שלנו מחפש אחריהן ללא הצלחה.
הספר שלנו עורך השוואה נפלאה בין גיבורנו ובין איוואן מתוך "האחים קרמאזוב" של פיודור דוסטוייבסקי: כמו איוואן, גם הגיבור שלנו רצה במות יריבו, הגם שלא רצח אותו בעצמו, ועצם הרצון הזה גורם לו לייסורי מצפון המזמנים לו חלומות על יוסף כשסימן כחול על צווארו, זכר לחבל שנכרך שם.
יחד עם זה, צריך לציין שדן מירון מציע גם פירוש נוסף, שממש לא התקבל על דעתי, שכביכול הגיבור שלנו הוא מעין שתול של המשטרה החשאית של הצאר, מתחקה אחרי יוסף באסיפה הסודית ובדירתו בעליית הגג כדי לדווח על הממונים עליו. בעקבות המסירה – יוסף נעצר ונשפט למוות בתלייה, והחיזור אחרי הבת לא היה אלא אליבי למעשהו הנפשע. אולי בגלל קוצר המשיג שלי – אני לא מצאתי לכך סימוכין בסיפור, וגם, לדעתי, פירוש כזה סותר את הטענה (הנכונה!) של דן מירון ששלום עליכם איננו שופט את גיבוריו.
הפרק הרחב ביותר והמעשיר מכולם הוא הפרק על המונולוג השישי של טביה החולב – "שפרינצה" (עמ' 369-221), והדיון שבעקבות המונולוג עוסק בעצם בכל הספר שזכה לתרגום חדש מאת דן מירון ( שלום עליכם, טביה החולב השלם, תרגם מיידיש דן מירון, כתר, 2009). מלבד הפרטים המעניינים כשלעצמם על הרקע ההיסטורי, הרקע הספרותי, דרך חיבורם של המונולוגים, והדיוק בהבנת הנימים הדקות ביותר של שפת היידיש – מופיעות בפרק תובנות חדשות בכל הנוגע לקסמו של הגיבור ודיבורו. טביה, לדעת דן מירון, איננו האיש המלבב שכולנו כקוראים התמוגגנו מדבריו ומחוכמתו. בעיני דן מירון (והוא מביא ראיות למכביר) הוא בן זמנו ותקופתו הבינוני למדיי, הוא נעדר אנטנות לגבי כל מה שקורה סביבו: הוא לא מבין מה לייזר-וולף הקצב סח, ואיננו תופס שמוטל החייט מבקש לשדך את עצמו לבתו, ולא כמקובל, בא בשמו של אדם אחר. הוא איננו מבין את הנוהג החדש "להתאהב", איננו תופס במועד מה קורה בין ארונצ'יק, בן המיליונרית הפוחז, ובין שפרינצה בתו, ואיננו פועל כשהוא רואה את בתו השתקנית דועכת; כמו שהביא לביתו את ארונצ'יק שהמיט עליו אסון, כך הוא הביא את פפרל המהפכן שמועיד לבתו חיי אומללות ופרידה עולמית ממשפחתה. הוא איננו חש כיצד הוא מביא את הצרות על עצמו. הוא אמנם מצטט מקורות, אך לא צריך להיות למדן גדול כדי להבין שאלה ציטוטים מפוברקים עם "תרגומים" מופרכים, ובעצם מדובר בבור כפרי, עם חלומות זעיר בורגניים. דן מירון מתייג אותו גם כמיסוג'ין (שונא נשים – עמ' 281-279) – ואינני בטוח שזה נכון – הוא אמנם מתנשא על נשים, ומתפאר תדיר שהוא איננו חלש ורפה-שכל כמו אישה, אבל איננו שונא אותן. בעיני דן מירון דווקא טביה עצמו הוא בעל תכונות סטריאוטיפיות נשיות – הוא מרבה בשיחה ("תשעה קבין..."), עיסוקו בחלב, והוא מעורב במטבחיהן של המבשלות והמשרתות. דווקא משום הסממנים "הנשיים" האלה מנסה טביה להוכיח "גבריות", והוא עושה זאת בדרך היהודית – ציטוט מקורות, שהרי בחברה היהודית המסורתית רק גברים למדו את "האותיות הקטנות".
ובכן, מהו סוד קסמו של טביה אליבא דדן מירון? קסמו הוא ביכולת המרשימה, שהעניק לו שלום עליכם, לספר סיפור. הפרסונה שלום עליכם הוא עבור טביה כמו פסיכולוג מטפל בימינו – הוא היחיד שיכול לקבל את כל כישלונותיו, משוגותיו ופגמיו – ללא שיפוט, דבר זה לא היה מסתייע אילו סיפר את סיפורו לרב למדן, להומניסט, לציוני או לבעל דעות סוציאליסטיות – אלה היו מגנים אותו על סירוסי הפסוקים, על החלומות הזעיר-בורגניים שלו, על כישלונותיו כאב וכאדם. לא זאת דרכו של שלום עליכם עם בחיר גיבוריו, טביה. יש ביניהם כאילו מעין משא ומתן של תן וקח: טביה מוכר לשלום עליכם סיפור, ואילו שלום עליכם הופך את טביה למפורסם, מה שיגרום ליותר מיהודי יהופץ לקנות ממנו תוצרת חלב, ואולי אף יתחלק עימו בשכר הסופרים (עמ' 328).
המונולוג האחרון בספר "עצה" אינני בנוי בתבנית של ארבעת המונולוגים הקודמים – יש בו רקע, מובאות בו מחשבותיו והכנותיו של הסופר (הפרסונה שלום עליכם) לקראת בואו של גיבור המונולוג, ובסוף הסיפור יש אפילו חילופי דברים בין השניים ברפליקות קצרצרות. הסיפור הוא מעין מונולוג דיאלוגי (עמ' 374). ובכן, גיבור הסיפור הוא אברך צעיר שמסרב לנדב את שמו, את שם עיירתו ואת שם קרוביו, כי הוא חושד בסופר שיעשה מזה מטעמים ספרותיים להוותו ולבושתו. הוא יתום ממשפחה טובה, שנאלץ להשתדך לבתו של גביר, נובוריש בור וגס רוח. האברך חש במשפחה הזאת כמו בבור שומן: מצד אחד, הוא לא צריך לעבוד, וכל העיירה חולקת לו כבוד בהיותו חתן הגביר – עד כאן "השומן", ואילו "הבור" טמון ביחס המתנכר של חמיו וחמותו כלפיו, בתחושה שעשו עמו מקח טעות – אי אפשר להכשיר אותו למסחר, וגם בר-אוריין גדול איננו, ועיקר העיקרים – הוא לא העמיד ולדות עם בתם היחידה, שבוודאי באה לעולם לאחר תקופה ארוכה של ערירות. הצרה הכי גדולה היא בכך שבתם, אישתו, נתקפת היסטריה מכל אשר יאמר, ועל מנת לטפל בה, מיד מזמינים את הדוקטור הצעיר, בנו של חייט רכלן, שגורם לה בעצם נוכחותו שיאורו עיניה. האברך שונא את הדוקטור ואת חותניו, ואיננו מסוגל להבין כיצד זה שאישתו מאירה פנים לרופא, ולא לו. כל הקורה בבית גולש אל הרחוב בעיירה, כי אביו החייט של הדוקטור דואג שלא יחסר ליושבי הקרנות המידע הנחוץ. האברך היה מתגרש ממנה, אלא שלאחר הגט ברור שנועדו לו חיי עוני כי הוא יתום ללא משפחה תומכת, וגם חסר יכולת לפרנס את עצמו (הנוהג שבעל סוחט את אישתו כלכלית כדי שהיא תזכה בגט המיוחל – הוא כנראה תוצרת ישראל החדשה, וגם האברך וגם שלום עליכם לא היו מודעים לו). עם הדילמה הזאת הוא פונה לשלום עליכם לעצה. מדוע לסופר, ולא לרב, למשל? משום שהסופר נחשב במילייה של האימפריה הצארית לאינסטנציה הכי מכובדת בעיני הציבור המורגל בדיכוי מחשבתי מפלצתי של השלטונות.
דן מירון מלמד אותנו שהסיפור מגלה את ערוותה של הספרותיות, שבמפורש אין לה תשובה לדילמות הקשות של החיים. הפרסונה שלום עליכם מופיעה בסיפור בצורה מגוחכת לחלוטין: בתחילה הוא בטוח שהאברך הוא גרפומן שמתכוון לקרוא לפניו את יצירתו המשמימה, שהיא בוודאי חיקוי לחיקוי. שלום עליכם, אפילו מדמיין את הנוסח של הכתיבה הגרפומנית הזאת, והנה, מסתבר שכל מחשבותיו והגנותיו היו לשווא, האברך מבקש עצה, ולא הגיש כתב-יד לחוות דעת. שלום עליכם נכנע לטיעוניו של האברך, ואיננו יודע להציע הצעה מקורית משל עצמו, ובסופו של דבר הוא יוצא מהכלים ונוהג באורח שלו באלימות.
החיים, אם כן, שוב מסובכים מדי מכדי שיתאימו לאיזו אידיאולוגיה (דתית, הומניסטית, ציונית), ושלום עליכם ממשיך לא לשפוט את גיבוריו על מעידותיהם, טיפשותם, ואפילו נכלוליהם. אידיאולוגיה יכולה רק לסבך יותר את החיים שהם מסובכים גם כך.
ובכן, לשם מה הגיע אותו אברך אל הסופר – הוא הרי המומחה הכי גדול לחייו שנקלעו למצב של אין מוצא? מסתבר שכמו התרנגולנית מ"הקדרה", הוא לא זקוק לעצה של הסופר, או לפסק דינו – הוא זקוק לעידוד, לאוזן שומעת, ואילו הסופר מתואר כמי שאיננו מסוגל להעניק מחווה זאת, כפי שהרב ב"הקדרה" לא העניק לאישה מסכנה את הסעד האמיתי שהיא היתה זקוקה לו.
באמצעות ידע חובק עולם שבו התברך דן מירון הוא מנתח את כל דקויות הלשון, את כל סגולות המונולוג. הוא מפענח את מדרש השמות המאוד מתוחכם של שלום עליכם ( עמ' 294-287 – להבדיל, למשל, מהענקת השמות האגרסיבית של עגנון לגיבוריו). דן מירון גם מוצא קווים משותפים לגאוני ספרות אחרים כמו קפקא, עגנון, יעקב שבתאי (369-366). ברור שדגש מיוחד שם דן מירון על ההומור של שלום עליכם, בהיעזרו בעיקר בתיאוריה של זיגמונד פרויד על הצחוק (עמ' 347, 351, 415, 421, 422, 423, 449), אף כי מוזר בעיניי שדן מירון לא מזכיר שני הוגי דעות אחרים, בוודאי לא פחותים מפרויד, שהביעו דעתם על סודות של הצחוק, הלא הם עמנואל קאנט והנרי ברגסון ( בתרגום עברי, כדלקמן: עמנואל קאנט, ביקורת כוח השיפוט, תרגמו והעירו ש"ה ברגמן – נ' רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1961; הנרי ברגסון, הצחוק, תרגם י' לוי, ראובן מס, 1962, עמ' 8, 47-11, 74). הדיאלוגים שבין טביה לליזר וולף ממש מבקשים את הבחנתו הנכונה של קאנט, ואילו מנטרות של הדוברים במונולוגים, גודש הדיבור וסירוס הפסוקים – ראויים בהחלט לעיון באמצעות הבחנתו של ברגסון. אני מניח שההתעלמות היא מכוונת, אך לא ברור לי מדוע.
ב"מפה לאוזן" ימצא הקורא מיזוג נדיר של ידע מופלג בנימים הכי דקות של שפת היידיש ובספרותה, בבקיאות חובקת עולם של חקר הספרות העברית והכללית ובאהבה עמוקה למושא הדיון, הפרשנות והמחקר – יצירתו הגאונית של שלום עליכם – כל אלה יחד הופכים את "מפה לאוזן" לאושיה בקריית הספר שלנו.