על העיוורון
מנהיגת מרצ זהבה גלאון התארחה במוסף הבחירות של הערוץ הראשון ונשאלה לדעתה על ההסלמה בגבול עזה והתגובה הישראלית הרצויה.
גלאון יצאה בתוקף נגד כל פעולה צבאית ברצועת עזה והציעה פתרון קסם – לדבר עם חמאס, בעקיפין או ישירות, על הפסקת אש ארוכת טווח.
אינני שולל עקרונית שיחות עם חמאס. אם הדבר ישרת את האינטרס הישראלי, אין לי התנגדות למו"מ גם עם השטן בכבודו ובעצמו.
הבעייה בדבריה של גלאון אינה ברמה העקרונית, אלא ברמה הפרגמטית. על מה בדיוק אפשר לנהל מו"מ עם חמאס? על הפסקת אש הדדית? הרי אנו תמיד מוכנים להפסקת אש. אילו גם הם רצו בהפסקת אש, כל שהיה עליהם לעשות הוא להפסיק את האש. הם אינם מפסיקים את האש, כיוון שהאינטרס שלהם הוא המשך הטרור. אז למה שיפסיקו במו"מ? תמורת מה?
תמורת שטח? הרי הם קיבלו את כל השטח, עד המילימטר האחרון? תמורת עקירת יישובים? הרי הם קיבלו את רצועת עזה "נקיה מיהודים". תמורת הפסקת המצור? הרי הם יודעים היטב שאין מצור אלא זאת רק תעמולה. מי כמוהם מודעים למאות משאיות האספקה העוברות מידי יום מישראל לרצועת עזה, גם במהלך ה"סבבים". אז מה מרצ מתכוונת להציע להם תמורת הפסקת האש?
אלה דברי הבל ורעות רוח. והם כל כך אופייניים למרצ. מפלגת השמאל האוטומטי. מהו האוטומט – חוסר חשיבה. הם לעולם לא יפתיעו. תמיד ניתן לדעת מראש מה תהיה דעתם. יורים עלינו? אסור לנו להפעיל כוח. למה? ככה. פעולה נרחבת בעזה? הם יתנגדו ויפגינו. חיסול ראשי חמאס? הם ימחו בכל כוחם. סגירת הגבול ומניעת מעבר סחורות? הם יציגו זאת כ"הרעבת הנצורים". דובוני לא לא. מה כן? מה הם מציעים? איזו הצעה קונסטרוקטיבית? אה, כן. לנהל עם חמאס מו"מ על הפסקת אש.
איזה עיוורון!
מה שהדאיג אותי יותר מכל בראיון עם גלאון, היה השבחים שהיא חלקה לנתניהו וברק על מדיניותם כלפי התוקפנות מעזה. גלאון, האופוזיציה העמוקה והקשה ביותר לממשלה ובעיקר לראש הממשלה ושר הביטחון, התוקפת אותם השכם והערב, שיבחה אותם על כך שלאורך ארבע שנות כהונתם הם שמרו על איפוק וריסון עצמי בגבול עזה.
יכולת האיפוק והריסון העצמי חשובה, אולם במבחן התוצאה, האיפוק והריסון שחקו את ההרתעה הישראלית והובילו למצב שמאות אלפי ישראלים נמצאים בממ"דים לאורך "סבבים" שתדירותם עולה ומשך ה"רגיעה" (כלומר ירי מופחת על אזרחי הדרום) ביניהם יורדת.
ואם נתניהו וברק מקבלים צל"ש מזהבה גלאון על תפקודם בענייני ביטחון, כדאי שיבדקו היכן טעו.

להוציא את צה"ל לפגרה
שלי יחימוביץ', להבדיל מזהבה גלאון, מפוכחת. ברור לה שאין מנוס מפעולה מקיפה וקשה נגד חמאס בעזה, כדי להחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל. אלא שהיא מציעה לדחות זאת לאחרי הבחירות.
מרגע שנקבע מועד הבחירות, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. אולי נוציא גם את צה"ל לפגרה?
איני רוצה להיתמם. ברור שבתקופת בחירות גם ההחלטות הביטחוניות וגם העמדות הביטחוניות מושפעות משיקולים אלקטורליים. אולם איני חושב שכאזרחים עלינו לתת לכך לגיטימציה. הרי ההסלמה בגבול עזה נובעת מן ההנחה של הפלשתינאים שישראל לא תגיב בחומרה, בשל רצונו של נתניהו במצג של שקט יחסי לקראת הבחירות.
הבחירות לא תתקיימנה בשבוע הבא. הן תתקיימנה בעוד למעלה מחודשיים. האם סבורה שלי יחימוביץ' שתושבי הדרום יכולים להיות תחת מתקפת טרור עוד למעלה מחודשיים? הרי ברור שמסר של הבלגה עד אחרי הבחירות, יביא בהכרח להסלמה רבתי עד הבחירות.
יחימוביץ' רוצה לקיים את הבחירות במגרש החברתי כלכלי ולא במגרש הביטחוני מדיני. בכך אני מסכים אִיתה. אולם לא במחיר פגיעה מהותית בביטחון המדינה ואזרחיה.

אחדות של אחריות
ניתן להוציא את סוגיית הטרור הפלשתינאי מעזה אל מחוץ למערכת הבחירות. אני שומע מעל גלי האתר את דוברי הליכוד ביתנו, מפלגת העבודה, "קדימה", יאיר לפיד, הבית היהודי – כולם מבינים שאין מנוס מפעולה רחבה להגנת תושבי הדרום. לכן, על כל המפלגות הללו לגלות אחריות ולהגיע יחד להסכמה על תמיכה בממשלה ובצה"ל, בביצוע פעולה רחבת היקף במועד האפשרי הקרוב ביותר.

בלוק חוסם
על פי כל הסימנים, אולמרט מאותת במרץ על שיבתו לחיים הפוליטיים כדי להתמודד על ראשות הממשלה.
אני סומך על אזרחי ישראל שלא יבחרו בו לראשות הממשלה. ואם אני טועה?
על הליכוד ביתנו, מפלגת העבודה והבית היהודי להקים עוד טרם הבחירות בלוק חוסם למניעת הקמת קואליציה בראשות אולמרט, גם אם מפלגתו תקבל את מספר הקולות הגדול ביותר. עליהן להתחייב גם לא לשבת אתו באותה ממשלה.
לא בכדי השמטתי מן הרשימה את ש"ס ויאיר לפיד. הרי יאיר לפיד סיגל לעצמו תשובה מתחמקת מכל שאלה בנוגע לאולמרט: "איני יכול להשיב. הוא היה חברו הטוב של אבא שלי." ממש נימוק של מנהיג לאומי, מדוע לתת יד לשחיתות ציבורית בישראל. ובוודאי שאי אפשר לצרף את מפלגתו של דרעי לבלוק חוסם נגד נתניהו... את מרצ איני מזכיר כיוון שבכל מקרה, אין מצב שיחברו לבלוק חוסם יחד עם הליכוד. עם זאת, יש לשבח את עמדתה העקרונית של מרצ נגד חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים.
אם המפלגות שציינתי תעשנה את הצעד הזה, תהיה זו תרומה גדולה מאוד ליצירת נורמות שלטוניות בישראל והגדרות ברורות של טוב ורע.

2. דילמת הגבול השקט
מזה קרוב ל-39 שנים, הגבול בין ישראל לסוריה הוא השקט בגבולות ישראל. כן, הוא שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן, כולל הגבול עם מצרים בימי מובארק. הוא שקט יותר מגבולנו המערבי, הגבול עם הים. הגולן הוא האזור השלו ביותר בישראל. הוא שלֵו, לאורך השנים, יותר מכל אזורי העורף הישראלי. גם בתקופות הקשות ביותר של הטרור, הוא לא הגיע לכאן. התקופה היחידה שגם הגולן נפגע היתה מלחמת לבנון השנייה, אולם אז נורו טילים על כל האזורים שמחדרה צפונה, ובאופן יחסי "יצאנו בזול".
מה גרם לשקט הזה? הרי משטר אסד לדורותיו הוא אויב מר וקשה של ישראל, בעל אידיאולוגיה קשוחה מאוד לפיה ארץ ישראל היא חלק מסוריה הגדולה. התשובה לכך היא מילה אחת – הרתעה.
ההרתעה נובעת מעוצמתו של צה"ל ומהעובדה שישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מדמשק. היא נובעת בראש ובראשונה מהטראומה הגדולה של משטר אסד – מלחמת יום הכיפורים.
הניצחון הישראלי הגדול במלחמת ששת הימים לא הרתיע את מדינות ערב. זמן קצר לאחר המלחמה פרצה מלחמת ההתשה, בכל הגזרות, וכעבור שש שנים – מלחמת יום הכיפורים. דווקא מלחמת יום הכיפורים, חרף המחדל המודיעיני הנורא והדבקות בקונספציה השגויה שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד, וחרף חוסר המוכנות של צה"ל; דווקא היא חוללה את השינוי התודעתי בקרב הערבים. העובדה שמלחמה, שבה הופתעה ישראל באופן שאינו ניתן לשחזור, הסתיימה במהרה בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקאהיר, הביאה את מדינות ערב לתובנה שאין ביכולתם לנצח את ישראל במלחמה כוללת.
הדבר הביא את הערבים לשינוי אסטרטגי מהותי. כובד המשקל של המאבק בישראל הוסט ממלחמה כוללת למלחמה בעצימות נמוכה – טרור, התשה, ירי טילים, אינתיפאדות וקמפיין דה-לגיטימציה נגד ישראל. שינוי נוסף הוא חתירה לנשק השמדה המוני (איראן, עיראק, סוריה, לוב). השינוי במצרים היה הפְּנִיָה של סאדאת להסכם שלום עם ישראל (תוך שהוא מתהדר בתמונות ניצחון שמחקו את חרפת התבוסה בששת הימים – צליחת התעלה והעובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר כוחות מצריים עדיין נמצאים בסיני).
השינוי אצל הסורים היה מעבר לאסטרטגיה של חתירה לאיזון אסטרטגי עם ישראל, בטרם יחזרו למלחמה. עד אז, הגבול עם ישראל יישאר שקט, ללא פרובוקציות שעלולות להסלים למלחמה שתסכן את המשטר בסוריה. השקט היה טוטאלי.
טראומה סורית נוספת היא תבוסתה הצורבת בקרב האווירי במלחמת שלום הגליל, בו איבדה 100 מטוסים, בלי להפיל מטוס ישראלי אחד.
הגבול השקט הוא נכס אדיר עבורנו – תושבי הגולן. הוא עמד בצלו של איום מדיני כבד, סכנת הנסיגה מהגולן, בעיקר לאורך שנות ה-90. הוא אִיפשר לנו בנייה בביטחה והשקט של קהילה לתפארת, הוא אִיפשר צמיחה דמוגרפית מרשימה בעשור האחרון, הוא אִיפשר תיירות משגשגת, המובילה בישראל. הגבול השקט היה גם נכס הסברתי במאבק על הגולן – הציבור הישראלי הבין שבמקרה הטוב מוצע לו שלום קר תמורת נסיגה מהגולן, כאשר המציאות היא של שלום קר כשהגולן בידינו. אם כן, למה לסכן את המצב הזה בהרפתקה מדינית, שעלולה להתברר כהרפתקה מטורפת?
האם האידיליה הזאת עומדת להשתנות?
אני רואה מספר תרחישים אפשריים שעלולים לגרום לשינוי המצב:
נפילת שלטון אסד והחלפתו בשלטון אחר, מיליטנטי יותר, אסלאמיסטי.
התפוררות סוריה לגורמים והקמת מינִי מדינות, שאחת מהן או יותר, שתהיינה בשכנות עם ישראל, תהיה מעוניינת בהסלמה.
היחלשות השלטון המרכזי בסוריה וחוסר יכולת לאכוף שקט לאורך הגבול, כפי שהיה עד כה.
רצון של אסד לחמם את הגבול כדי להסיח את הדעת מן המשבר הפנימי, או כאמצעי ייאוש של "תמות נפשי עִם..." כדי להיכנס להיסטוריה כמי שנאבק באויב הציוני ולא רק טבח בבני עמו.
התמקמות גורמי הג'יהאד העולמי – אל-קעאדה, ארגונים סלאפים וכו' לאורך הגבול והפיכתו לגבול של טרור.
איני יודע להעריך את מידת ההיתכנות של התרחישים הללו, אולם אני סבור שעלינו להיערך למציאות חדשה, של אזור הסובל מפיגועים, חדירות, ירי טילים וכו'. גם אם הסבירות לכך נמוכה, עלינו להיות ערוכים לכך.
עלינו לבחון את היערכותנו מבחינת חיי היום יום, החוסן הקהילתי והחברתי של יישובינו, היכולת להמשיך בתנופת הצמיחה הדמוגרפית, האטרקטיביות התיירותית שלנו ועוד.
כמו כן, עלינו לחשוב מה המסר הפוליטי שלנו בתרחיש זה. למשל – האם אנו תובעים למנוע כל מצב של התשה וטרור, גם במחיר מלחמה כוללת?
כל התרחישים שתיארתי אפשריים, וייתכן מאוד שאף אחד מהם לא יתממש. נכון להיום, איננו נמצאים באף אחד מן התרחישים הללו. נכון להיום, מלחמת האזרחים בסוריה, שכבר גבתה לפי ההערכות קרוב ל-40,000 קרבנות, מתרחשת במלוא עוצמתה ולהערכתי – סיומה אינו קרוב. נכון להיום, ישראל היא מחוץ למשחק הזה. העובדה שריקושטים הגיעו אלינו, אינה נובעת מאף תרחיש מן הסוג הזה.
המלחמה בסוריה אינה מלחמתנו. אין זו מלחמה בין דיקטטור ללוחמי חירות, בין שלטון עוין לישראל לשוחרי שלום עם ישראל, בין טובים לרעים, בין צדיקים לרשעים. זו מלחמה בין רשעים לרשעים. עלינו לעשות כל מאמץ לא להיגרר למלחמה הזאת.
אירועי הימים האחרונים יוצרים דילמה. מצד אחד, חשוב מאוד שלא נרגיל את הסורים ואת עצמנו למציאות שפגזים נופלים בישראל ללא תגובה. על צה"ל להגן על ריבונות ישראל ועל שלומם של אזרחי ישראל, להגיב ולהרתיע מפני פגיעה בהם. מצד שני, אסור לנו לשקוע בבוץ הסורי, שהרבה יותר קל להיכנס אליו, שלא בטובתנו, מאשר להיחלץ ממנו, אחרי שנתבוסס בו.
איך מוצאים את האיזון הנכון בדילמה הזאת? יתכן שיֶרִי הרתעתי כפי שנעשה השבוע, הוא מסר מידתי וראוי. מצד שני, הצהרות כמו "מעכשיו כל כדור יענה בתגובה" עלול להיות טיפוס על עץ גבוה, שיסבך אותנו במלחמה לא לנו.
יש לקוות שהגורמים המדיניים והצבאיים ינהגו בקרירות ואיתנות, ללא התלהמות, ולא בתגובתיות אוטומטית, כיוון שמדובר במצב שונה מהמצבים המוכרים לנו של ירי מכוון על ישראל. דיבורים ששמעתי השבוע, כמו "גם בעזה זה התחיל ככה וכיוון שלא הגבנו בעוצמה ראויה המצב הדרדר למצבו הנוכחי" – אינם רלוונטיים למצב בגבול סוריה. בגבול עזה נורים טילים מכוונים על אזרחי ישראל. בגבול סוריה נופלים שבבים ממלחמת אזרחים שאינה קשורה אלינו.
מה הסבירות לכך שאחד מהתרחישים המאיימים שציינתי אכן יתממש? איני יודע. תחושתי היא שההרתעה הישראלית תמשיך להבטיח גבול שקט, אך עלינו להיערך גם לאפשרויות אחרות.
בדבר אחד אני סמוך ובטוח – בחוסנה של הקהילה הגולנית וביכולתה לעמוד איתן בכל מצב.

3. האם ישראל אחראית להסלמה?
בתגובה על מאמרי "רֶת קָה" כתב אהוד בן עזר [גיליון 789]: "סוף-סוף הבנתי את המצב, לדעתך נתניהו הוא האשם בטרור הפלסטיני מעזה, המשתק חלק ניכר מדרום הארץ והופך אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו."
ניתן להגדיר תגובה זו כהגזמה המקלקלת את השורה, מעוותת את דבריי ומעבירה מסר כאילו אסור למתוח ביקורת על נתניהו (שמא הוא הגיע למעלתו של אולמרט, שאסור לבקרו?) או אולי, בכלל אין מקום בישראל לביקורת עצמית, לחשבון נפש.
האשם בטרור הפלשתינאי מעזה הם הפלשתינאים בעזה, שמלחמתם נגד קיומה של ישראל היא תורתם והטרור נגד אזרחי ישראל הוא אומנותם.
אך כבר אמר משה דיין בהספד לרועי רוטברג (1956): "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?"
אמת זו תקפה גם בימינו. איבתם של הפלשתינאים לישראל היא אקסיומה. בהתייחס לאיבה זו כאל נתון בלתי משתנה, השאלה היא כיצד אנו מתמודדים עם הנתון.
מדינת ישראל אחראית לשלומם של אזרחיה; ומנהיגיה – במעשה ובמחדל, מחזקים ומחלישים חליפות את כושר ההרתעה של ישראל. נתניהו, בהתהדרות הבחירות שלו על השקט בגבול ועל כך שאין ידו קלה על ההדק, פגע בהרתעה, כיוון שהוא יצר תובנה אצל האויב, שלפחות בתקופה שעד הבחירות הוא לא יגיב בחומרה. ומכאן ההסלמה של השבועות האחרונים.
עד כה, לפחות, התובנה של האוייב מוכיחה את עצמה. הם נוכחים שישראל אינה מגיבה בעוצמה ואינה מכה בהם, אלא מחליפה את החתירה לניצחון בחתירה להפסקת אש מהירה ככל האפשר. וכאשר הם מזהים חולשה, הם מנצלים אותה.
החולשה, כמעט על סף שיתוק, שישראל מפגינה, "משתקת חלק ניכר מדרום הארץ והופכת אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו."