שעות אחדות לאחר הוצאתו של הארכי טרוריסט מכלל שימוש ופרוץ מבצע "עמוד ענן", כונסה מועצת הביטחון של האו"ם לכינוס חירום, ביוזמת מצרים. למגינת לבם של היוזמים, מועצת הביטחון לא סיפקה את רצונם. מדינות העולם החופשי, בראשות ארה"ב ובתמיכת מדינות אירופה, התייצבו לצד ישראל והביעו תמיכה במימוש זכותה להגנה עצמית וחובתה להגן על שלום אזרחיה וביטחונם. כנראה שאובמה ומנהיגי אירופה טרם הספיקו לקרוא הבוקר את "הארץ".
סביר להניח שאילו הדיון התקיים במועצת האו"ם ל..."זכויות האדם", התוצאות היו שונות לחלוטין. המדינות הדומיננטיות במועצה זו, דוגמת איראן וסוריה, היו מובילות גינוי והוקעה לישראל ואולי אף ממנות ועדת גולדסטון 2. אולם המדינות הרלוונטיות לנו, שעמדתן חשובה לנו, הן המדינות הדמוקרטיות, והן התייצבו לצדנו, ולפחות לעת עתה מביעות תמיכה במבצע.
עובדה זו מפריכה מיספר מיתוסים. היא מפריכה את מיתוס "הבידוד המדיני" של ישראל, "המדינה המצורעת" בשל הכיבוש, האפרטהייד ושאר בלה בלה בלה. היא מפריכה את הטענה שבשל היעדרו של מו"מ בין ישראל לפלשתינאים, העולם לא יְגבֶּה את ישראל בתגובה צבאית לטרור. כנראה שמדינות העולם החופשי מודעות לעובדה שהיעדר המו"מ הנו תוצאת הסרבנות של אבו מאזן, הממאן כבר ארבע שנים לקיים עם ישראל מו"מ ללא תנאים מוקדמים. היא מפריכה את מיתוס הקרע עם ארה"ב ואת המיתוס לפיו עכשיו, כאשר אובמה אינו ניצב לקראת בחירות, ואינו תלוי בקול היהודי / בתורמים היהודיים / בהון היהודי / בעוצמה היהודית ושאר האגדות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" – הוא יתייצב נגד ישראל. היא מפריכה את המיתוס שאובמה יתנקם בישראל בשל התערבותו של נתניהו במערכת הבחירות ותמיכתו ברומני. היא מפריכה את המיתוס אודות אובמה "האסלאמיסט" העויין, שעכשיו אחרי הבחירות יוכיח את עוינותו. כל המיתוסים הללו נמוגו כענן חולף, במבצע "עמוד ענן".
אין ערובה לכך שהתמיכה הבינלאומית תמשך לכל אורך המבצע. יש ללוות את המערכה הצבאית במערכה מדינית – דיפלומטית והסברתית, במלוא העוצמה. וכמובן שגם ללא התמיכה הזאת, חיונית ככל שתהיה, חובתה העליונה של המדינה להגן על ביטחון אזרחיה ועל ריבונותה. אך טוב להיווכח שוב, עד כמה כוזבים המיתוסים בהם מלעיטים אותנו, מתוך מגמה פוליטית.
גם התגובה המצרית, ממנה הפחידו אותנו כל כך, אינה חורגת לעת עתה מהתגובות האוטומטיות של משטר מובארק. במבצע "שלום הגליל", זמן קצר לאחר השלמת הנסיגה מכל סיני ועקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, מובארק החזיר את שגרירו מישראל, ובמשך שנים לא ישב שגריר מצרי בישראל. כך הוא נהג שנית בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית בשנת 2000 ("האינתיפאדה השנייה"). אם כך נהג מובארק, קל וחומר שכך נוהג משטר "האחים המוסלמים", שהשמדת ישראל היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הדתית שלו. והנה, הוא לא חרג בהרבה מדרכו של מובארק והוא ממשיך לקיים את המרכיב היחיד בהסכם השלום שאותו כיבד מובארק – הנספח הצבאי. יש לציין את הפעולה האפקטיבית של משטר מורסי נגד המנהרות ומאבקו בארגונים הסלפיים בסיני.
ועוד נקודה למחשבה, היא המטרייה בצל הפטרייה – מה היה המצב אילו היתה בידי איראן פצצה גרעינית. האם ישראל הייתה יוצאת למבצע המגן תחת איום איראני ש"תקיפת עזה כמוה כתקיפת איראן"? איך ישראל היתה נוהגת אילו איראן הייתה מאיימת "להגיב במלוא העוצמה"? ואיך היה נוהג חמאס, כאשר טרור הטילים שלו היה מגובה במטרייה גרעינית איראנית? ראוי לזכור, גם בימים הקשים הללו בדרום, שהאיום הגדול ביותר על ישראל, אינו הטילים מעזה ובטח לא ריקושטים ממלחמת האזרחים בסוריה שנופלים בשוגג בגולן, אלא סכנת הגרעין האיראני.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום"

2. תרגיל ההסחה עבד
תרגיל ההסחה לקראת מבצע "עמוד ענן" עבד גם עליי. במאמר שכתבתי שלשום ביקרתי את הממשלה על שבמקום חתירה לניצחון היא חותרת להפסקת אש. המאמר פורסם ב"חדשות בן עזר 790" – שעות אחדות אחרי שכבר שמחתי להתבדות.
או שמא אולי עדיף שאתפאר בכך שגם אני הייתי שותף לתרגיל ההסחה.

3. יומן בחירות 2013 (י"א)
אופוזיציה אחראית
נכון לארבעת הימים הראשונים של מבצע "עמוד ענן", יש לציין לשבח את האופוזיציה; מפלגת העבודה, "יש עתיד" ואפילו "קדימה", נוהגות כאופוזיציה אחראית. מה פירוש אופוזיציה אחראית? אופוזיציה לממשלה, שאינה אופוזיציה למדינה. אופוזיציה פטריוטית שבשעת חירום, במלחמת מגן שאין מקום לספק בצדקתה, במלחמת אין ברירה מובהקת, ניצבת לצד הממשלה, מאחורי צה"ל וכוחות הביטחון ומאחורי האזרחים באזורים המותקפים.
מדוע כתבתי "אפילו 'קדימה'"? כיוון שמאז ששאול מופז עשה את טעות חייו והתמודד בהצלחה על הכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של "קדימה", כל מהלכיו משדרים היסטריה והוא עושה את כל השגיאות האפשריות, והאחרונה בהן היא קמפיין הפטרייה ההיסטרי והפאתטי. והנה, גם הוא, כמו יחימוביץ' ולפיד, נוהג באחריות ובשיקול דעת, כיאה לראש אופוזיציה.
יש לקוות שכך תמשיך האופוזיציה לנהוג גם בהמשך המבצע, גם אם תהיה פעולה קרקעית, ולמיטב הכרתי אין מנוס מפעולה קרקעית.

השמאל האוטומטי
מי שאינו נוהג כאופוזיציה אחראית זו מרצ, אבל האמת היא שאיש אינו מצפה ממנה לאחריות לאומית, אחרת היא לא תהיה מרצ.
התנהגותן האחראית של מפלגת העבודה, "קדימה" ו"יש עתיד" הן חדשות טובות עבור מרצ. מרצ ממתגת את עצמה כ"שמאל האמיתי", כשמאל היחיד. הקמפיין שלה נועד ליצור בידול בינה לבין מפלגות ה"מרכז-שמאל". אולם בתוכנית המדינית אין הבדל בין "קדימה" למרצ, גם מפלגת העבודה שהרטוריקה שלה מאז ניצחון יחימוביץ' הרבה יותר מרכזית ומתונה, מצדדת ב"מתווה קלינטון" שאינו שונה מעמדות מרצ. והנה, במבצע הנוכחי, יש למרצ הזדמנות לבדל את עצמה. יש קהל בישראל, שבעבורו – התייצבותה של מרצ נגד המבצע הוא יתרון.
מרצ נוהגת כשמאל אוטומטי. מהו שמאל אוטומטי? שמאל חסר חוש ביקורת, שלעולם לא יפתיע, לעולם לא יציב סימן שאלה על הדוגמות שלו. ההתייצבות של מרצ נגד המבצע, היא רפלקס מותנה. אם צה"ל נלחם, אנחנו אוטומטית נגד.
הבעייה היא שאין למרצ כל הצעה אלטרנטיבית. אין למרצ כל מענה לשאלה למה הפלשתינאים תוקפים אותנו מעזה אחרי הנסיגה המלאה, ולכן אין להם כל פתרון אפשרי לבעייה הזאת. במקום להציע פתרון, הם מדקלמים. מה הדקלום? מו"מ, הידברות, הידברות, מו"מ. מו"מ עם חמאס, הידברות באמצעות מצרים וכו'.
מו"מ על מה? על הפסקת אש. אבל אם האוייב רצה בהפסקת אש, הוא לא היה פותח באש. הרי אין לחמאס תביעות כלשהן שבשל אי הענות להן הוא יורה על אזרחי ישראל. אז על מה המו"מ?
איני שולל עקרונית מו"מ עם חמאס. ואכן, סביר להניח, שהמבצע יסתיים בהסדר, כנראה בלתי כתוב; בהבנות שיביאו לשקט בגבול. מה יביא להבנות הללו? המכה הקשה לחמאס, שתביא את הארגון לתובנה שמחיר התוקפנות שלו כבד מדי, ואינו משתלם. מה שיביא להבנות ולהפסקת האש יהיה שיקום ההרתעה הישראלית.
ואז, כאשר ההרתעה והמכה יביאו להפסקת אש, תכריז מרצ חגיגית: "רואים? אמרנו לכם. מה שצריך היה מלכתחילה הוא הפסקת אש. אז בשביל מה היתה שווה המלחמה הזאת, עם כל הסבל לשני הצדדים, כדי להגיע בסופה לתוצאה שקראנו לה מלכתחילה!"
ויהיו טמבלים שיקנו את הסחורה הזאת.

תיאוריית הקונספירציה
מראשית המבצע הולכת ונרקמת תאוריית קונספירציה, לפיה מדובר במהלך יזום על ידי הממשלה, סמוך לבחירות, כדי לחזק את "הליכוד ביתנו" ואת "עצמאות" בקלפי. על פי התאוריה, הממשלה מנסה להסיט את סדר היום של הבחירות מהנושא החברתי כלכלי אל הנושא הביטחוני, ולכן יזמה מלחמה מיותרת.
עובדה – כך נהגה גם הממשלה הקודמת. הבליגה לאורך כל הקדנציה ואז, שלושה שבועות לפני הבחירות יצאה למבצע "עופרת יצוקה". ועכשיו, שוב, הממשלה הנוכחית נוהגת כך. איפה היא היתה ארבע שנים? למה היא נזכרה עכשיו?
יש לתיאוריית הקונספירציה הזאת כותרות, כמו "מלחמת שלום נתניהו" ומלחמת ה"עצמאות".
הבה נבחן את כל הטיעונים של התיאוריה הזאת. לשם כך, נתחיל דווקא בממשלה הקודמת. נכון, מבצע "עופרת יצוקה" היה סמוך לבחירות. אולם אותה ממשלה יצאה גם למלחמת לבנון השנייה והפציצה את הכור הסורי, והפעולות הללו היו רחוקות מאוד מן הבחירות.
נכון, ממשלת "קדימה" הבליגה על המתקפות מרצועת עזה לאורך זמן רב. אך הסיבה לכך, היתה הרצון של ראשיה לשכנע את עצמם ואת הציבור שההתנתקות לא היתה טעות. לכן, הם ניסו להימנע ככל הניתן מהסלמה, וניסו בכל דרך להגיע ל"הודנא", ל"תהאדיה" וכו', אלא שהאויב הפר שוב ושוב את כל ההסכמים הללו. הפלשתינאים, שזיהו את החולשה, הסלימו עוד ועוד את תוקפנותם עד שהמצב שנוצר היה בלתי נסבל, ולא היה מנוס אלא לשבור את ההבלגה ולהורות לצה"ל להגן על אזרחי ישראל. זה היה מאוחר מדי; נכון, זה היה סמוך לבחירות, אך לא היה אפשר עוד להמתין.
וכך היה גם הפעם. ממשלת נתניהו קיבלה גבול שקט יחסית, בזכות הישגי "עופרת יצוקה". בהדרגה המצב בגבול הלך והידרדר. ממשלת נתניהו הבליגה, ותגובותיה היו מינימליסטיות. הסיבה לכך, היא שבניגוד לתדמיתו, נתניהו הוא ראש הממשלה זהיר והססן ביותר בהפעלת צה"ל בעשרות השנים האחרונות. הפלשתינאים הריחו חולשה, והסלימו. נתניהו שגה, כאשר אחד המסרים המרכזיים שלו במערכת הבחירות, היה השקט היחסי בגבול והטענה, שבניגוד לקודמו אין לו יד קלה על ההדק. הפלשתינאים הבינו שיש להם חסינות עד הבחירות, כיוון שמי שזה המסר שלו, לא יצא לפעולה צבאית גדולה בתקופת הבחירות. אבל הם הרחיקו לכת. הם הלכו והסלימו את התוקפנות, עד שהביאו את ישראל למצב בלתי נסבל, שלא אִיפְשֵׁר המתנה נוספת וחייב את הממשלה להורות לצה"ל להגן על אזרחי ישראל.
הטענה שהמבצע הוא למטרות בחירות מגוחכת, מאחר והיא מנוגדת לחלוטין לאסטרטגיית הבחירות של נתניהו.
יתר על כן, יש לזכור שממשלת "קדימה" איבדה את השלטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה". מפלגת העבודה, בראשות שר הביטחון אהוד ברק, ספגה את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיה, בבחירות הסמוכות ל"עופרת יצוקה". ושמעון פרס הפסיד לנתניהו בבחירות שבהן, בזכות רצח רבין, ניצחונו היה מובטח – מיד אחרי מבצע "ענבי זעם". מסתבר, שמבצע צבאי סמוך לבחירות אינו ערובה לניצחון. נתניהו, שפעמיים ניצח בבחירות את הממשלה המכהנת, מיד אחרי מבצע צבאי, יודע זאת היטב. איזה אינטרס יש לו לסכן את הניצחון שמובטח לו, על פי כל הסקרים?
לגבי טענת האג'נדה הביטחונית, לעומת האג'נדה האזרחית – בחירות 2009 היו לחלוטין סביב אג'נדה מדינית-ביטחונית, כך שלא היה כל עניין "לשנות אג'נדה" לפני הבחירות. בבחירות הנוכחיות, אכן האג'נדה היתה אזרחית יותר מבכל מערכת בחירות מאז מלחמת ששת הימים, ואני מאמין שהאג'נדה החברתית תהיה שיקול מרכזי בעבור הבוחר גם אחרי מבצע "עמוד ענן". אולם העובדות הן, שהמטרה של נתניהו היתה להרדים את הסוגיה הביטחונית הפלשתינאית (הוא התמקד באיום האיראני) ומי שכפה את האג'נדה הביטחונית על ישראל, היו הפלשתינאים, שיזמו את ההסלמה של השבועות האחרונים.
אני חסיד של העברת כובד המשקל מן הסוגיה המדינית לסוגיה החברתית. אני בכוונה מדגיש – הסוגיה המדינית, לא הביטחונית. כבר עשרות שנים אין בישראל דיון חברתי כלכלי, וכל הפוליטיקה הישראלית משועבדת למחלוקת על מיקום הגבול, תוך התעלמות מן התוכן של המדינה שבתוך הגבולות. זאת, אף שהמחלוקת המדינית היא מחלוקת עקרה, כל עוד אין לנו פרטנר לשלום, ואין לנו פרטנר לשלום.
אולם גם אם האג'נדה המובילה היא מדינית, וגם אם היא חברתית כלכלית, אין היא פותרת אותנו מהחובה להגן על המדינה, על ריבונותה ועל אזרחיה, מול האיומים הביטחוניים הנובעים ממציאות היותנו מוקפים באויבים שטרם השלימו עם קיום המדינה.
תאוריית הקונספירציה הזאת שגויה מעיקרה. אין לה כל בסיס בעובדות. אך יותר מכך, היא מרושעת. המחשבה שממשלת ישראל – כל ממשלה שהיא, תיזום הכנסת מאות אלפי אזרחים למקלטים, תחשוף חצי מדינה לירי טילים, תסכן את חייהם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל, כתרגיל בחירות, מעידה בעיקר על מי שממציאים אותה ומפיצים אותה וגם על מי שמאמינים לה. אותם אנשים הם או מנוולים או פסיכופטים או עונים על שתי ההגדרות.

המרוויח המיידי
למרות שאין שחר לתאוריית הקונספירציה, אין זה אומר שתוצאות הבחירות לא תושפענה מן המבצע. אולם מאחר ויש עוד חודשיים עד הבחירות, מוקדם לשער האם תהיה להן השפעה, ומי ייהנה ממנה.
אולם בשבוע הבא תתקיימנה הבחירות המקדימות במפלגות הגדולות, ואפשר להצביע כמעט בוודאות על מרוויח אחד מן המבצע – עמיר פרץ. עמיר פרץ מזוהה עם ההחלטה על ייצור "כיפת ברזל", עליה התעקש ואותה כפה על המומחים שהתנגדו לה. היום, גם מתנגדי המערכת מודים בטעותם. הצלחות המערכת גדולות מאוד, ומאפשרות חופש פעולה נרחב לצה"ל במערכה.
פרץ ואנשיו מקפידים להעביר את המסר המזהה בינו ובין "כיפת ברזל". בעוד בעבר פרץ היה מזוהה כמוביל סדר היום החברתי במפלגת העבודה, בעידן יחימוביץ' הוא איבד את היתרון הזה. וכאשר עיקר הביקורת הנמתחת על יחימוביץ' היא אודות חוסר ניסיונה הביטחוני מדיני, עמיר פרץ מתהדר בניסיונו כשר הביטחון. אם בעבר, דווקא היותו שר הביטחון היה עקב אכילס בתדמיתו הציבורית, בשל האופן הכושל של ניהול מלחמת לבנון השנייה, והפדיחה של המשקפת המכוסה היתה הסמל של כישלונו – הרי בדיעבד, מלחמת לבנון, על כל כשלי התנהלותה, מצטיירת כהצלחה רבתי, שהביאה ליותר משש שנות שקט מוחלט, בגבול שדימם במשך 40 שנה. ואת מקום המשקפת תפסה "כיפת ברזל" כסמל המסחרי של פרץ.
אם לצרף לכך את ברית המנגנון של פואד, פרץ ועיני, מול מנהיגותה עוקפת המנגנון של יחימוביץ', אני צופה לעמיר פרץ הצלחה בפריימריס, אולי אפילו זכיה במקום הראשון, שיעמיד אותו במקום השני ברשימה, מיד אחרי שלי יחימוביץ'. הצלחה זו תציב אותו בעמדת זינוק למלחמת התשה נגד יחימוביץ', מאחר ועמיר פרץ מעולם לא ויתר על חלומו להנהיג את מפלגתו ואת המדינה.

הבריז לאולמרט
ביום חמישי שעבר, כך טוענים המקורבים והעיתונאים, אמור היה אהוד אולמרט להכריז על חזרתו למערכת הפוליטית ועל החלטתו להתמודד בבחירות. בשל פרוץ מבצע "עמוד ענן", הוא דחה את ההכרזה. כעת, טוענים הפרשנים, ספק אם הוא יתמודד, כיוון שהמבצע טרף את תוכניותיו.
איני יודע האם מבצע "עמוד ענן" טרף את תכניותיו של אולמרט, אבל מי שבטוח הבריז לו הוא ברק אובמה.
אולמרט המתין עם החלטתו עד הגיע תוצאות הבחירות בארה"ב. ניצחונו של אובמה, אמור היה להיות התשתית של אג'נדת הבחירות שלו. המסר המרכזי של אולמרט, היה הקרע בין ישראל לארה"ב, בשל מערכת היחסים הגרועה בין נתניהו לאובמה, בעיקר לנוכח תמיכתו של נתניהו ברומני. אולמרט העביר מסר, שהקרע הזה הוא שבר אסטרטגי לישראל, ומאחר והוא, כביכול, היחיד שיכול לנצח את נתניהו, הוא היחיד שמציב אלטרנטיבה לשבר הזה. הוא מיודד עם אובמה. בניגוד לנתניהו, לו יש ידיד בבית הלבן.
בתשדיר הבחירות שהפיקה לו אילנה דיין (בתכנית "עובדה"), הוא שאל בלעג: "אנחנו יכולים בלי האמריקאים? מי יספק לנו את המטוסים שיתקפו באיראן? מי יספק לנו את הפצצות?"
המסר הסמוי של השאלות הללו, היה שהאמריקאים לא ישתפו פעולה עם נתניהו נגד איראן, ואילו איתו הם ישתפו פעולה.
והנה, ערב הכרזתו של אולמרט, יצאה ישראל למבצע "עמוד ענן". אולמרט נוכח מיד, שאובמה אינו משחק את התפקיד אליו לוהק בקמפיין שלו. אובמה התייצב ללא סייג לצד ישראל והעניק גיבוי מוחלט להחלטות ממשלת נתניהו, למבצע המגן ולזכותה של ישראל להגן על ביטחונה ועל שלום אזרחיה.
אז מה יהיה הקלף החדש של אולמרט בבחירות? הולילנד?

פניה החדשים של המפד"ל
אני רואה בדיכוטומיה בין דתי לחילוני את אחת הרעות החולות של החברה הישראלית. באופן אישי, אני מסרב להגדיר עצמי על פי המגירות הללו. וכמובן שאני שולל את הדיכוטומיה הדתית / חילונית בפוליטיקה ורואה בה אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית. איני אוהב את החלוקה בין מפלגות דתיות (שאף מגדירות עצמן ככאלו) לבין המפלגות החילוניות (שלרוב אינן מגדירות עצמן ככאלו) ורוצה לראות מפלגות כלל ישראליות.
כל צעד המערער את הדיכוטומיה הזאת, הוא צעד חיובי בעיניי. אני מעריך מאוד את הצבתו של הרב שי פירון במקום השני ב"יש עתיד" ואת הצבתה של עליזה לביא הדתית במקום ריאלי במפלגה זו. אני מקווה שדתיים יבחרו למקומות ריאליים בליכוד ובמפלגת העבודה. זה לא יהפוך את המפלגות החילוניות הללו לכלל ישראליות, אך זה יקדם אותן להיות כאלו.
מאחר והמפלגות הדתיות, להבדיל מן המפלגות החילוניות, מגדירות את עצמן ככאלו, ובשל אופיין השמרני, הרבה יותר קשה לראות חילונים המשתבצים ברשימותיהן. והנה, בבחירות המקדימות בבית היהודי, נבחרה איילת שקד למקום השלישי. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המפד"ל ושל כל המפלגות הדתיות בישראל, שחילוני נבחר מטעמם, ועוד במקום כה גבוה. לא, אין זה הופך את הבית היהודי (המפד"ל) למפלגה כלל ישראלית. זו עדין מפלגה דתית אורתודוכסית. ובכל זאת, זהו התקדמות גדולה וצעד גדול לתיקון משמעותי.
בימים של מאבק נגד הדרת נשים, גם בחירת אישה למקום השלישי במפלגה דתית, ועוד אישה חילונית, היא בהחלט בשורה מרעננת לחברה הישראלית.
המהפך הזה לא היה מתחולל לולא האיש שיזם והוביל אותו – אורי אורבך. בדרך כלל איני חסיד גדול של שיטת הפריימריס, אבל לנוכח הסטגנציה הפוליטית שאיפיינה את הציונות הדתית, היה זה צעד חשוב של דמוקרטיזציה במגזר.
והנה, מי ששילם את המחיר של הדמוקרטיזציה, הוא דווקא אורי אורבך, שראוי היה להיבחר לפחות למקום השני, והוא נדחק למקום הרביעי, שבחיבור עם האיחוד הלאומי, עלול להידחק למקום 7-8, הספק-ריאלי. אם כך יהיה, נאבד את אחד הח"כים האיכותיים ביותר בכנסת, שלצד היותו ח"כ מצויין, גם נשאר "מענטש", אדם ענו וצנוע, ולא פחות חשוב – אדם בעל חוש הומור אמִיתִי, בעיקר הומור עצמי.