מי ניצח במלחמת לבנון השנייה? בשוך הקרבות, חיזבאללה התפארו בניצחונם. אנו הלקינו את עצמנו קשות, לנוכח הליקויים, המחדלים והכשלים הן בתפקוד צה"ל במלחמה, הן בתפקוד העורף והן בתפקוד הדרג המדיני. ירי הקטיושות על אזור הצפון נמשך במלוא עוזו עד הרגע האחרון של המלחמה ויצר תחושה של תיקו, במקרה הטוב. וכאשר הרמטכ"ל דן חלוץ אמר ש"ניצחנו בנקודות", חשנו בושה – צה"ל האדיר לא הצליח לנצח בנוק אאוט ארגון טרור.
היום, בחלוף שש שנים וחצי, הדברים נראים אחרת לגמרי. גבול שדימם ללא הרף במשך ארבעים שנה, שהיה גבול של טרור, הגבול המסוכן בגבולותינו, הוא היום גבול שקט לחלוטין כבר למעלה משש שנים. נסראללה אותו נסראללה, חיזבאללה אותו חיזבאללה וכנראה שגם הים אותו ים. אבל המכה הקשה שספג חיזבאללה יצר הרתעה אפקטיבית – המחיר שחיזבאללה שילם על תוקפנותו, הרתיע אותו מחידוש התוקפנות.
ניתן להסיק מכך שתי מסקנות. א. כפי שהוכח גם ב"חומת מגן" – ניתן לנצח את הטרור. ב. בניגוד למלחמה כוללת, במלחמה בעצימות נמוכה אין תמונת ניצחון ברורה, ולעתים רק בחלוף זמן, מבחן התוצאה מעיד האם היה ניצחון.
הפסקת אש אינה מטרת המבצע, אלא ניצחון, כפי שהשגנו מול חיזבאללה. אך בשל אי הוודאות בתום המלחמה האם היא הסתיימה בניצחון, כלומר האם ההרתעה אפקטיבית דיה, אני מציע אבן בוחן אחת משמעותית – שהפסקת האש תהיה ללא תנאי. כל עוד חמאס מעמידים תנאים להפסקת האש, יש להמשיך ולהכות בהם. נכונות להפסיק את האש ללא תנאי, תהיה אינדיקציה משמעותית לניצחון.
מבצע "עמוד ענן" מעלה מספר דילמות:
דילמת הכירורגיה – אף צבא מעולם לא הקפיד על הימנעות מירבית מפגיעה באוכלוסיית האויב כצה"ל, וצה"ל מעולם לא הקפיד על כך כבמבצע "עמוד ענן". הדילמה הבסיסית היא עקרונית: מצד אחד, מוסר הלחימה של צה"ל שולל פגיעה בבלתי מעורבים. מצד שני, זכות ההגנה העצמית מצדיקה פגיעה באויב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, שעה שהוא פוגע בנו.
אך מעבר לעיקרון, יש סוגיה פרקטית – תסמונת כפר קרע. מטרת האויב היא לתמרן אותנו לפגיעה קשה באוכלוסייתו, שתיצור לחץ בינלאומי כבד על ישראל לסיים את המלחמה ללא ניצחון ותהיה שמן בגלגלי מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. לפיכך, האופן הכירורגי, של פגיעות ממוקדות במפקדי הטרור ותשתיות הטרור תוך מינימום פגיעה באזרחים, בזכות העליונות הטכנולוגית והמוסרית המוחלטת של צה"ל, משבשת את אסטרטגיית האויב והנה הישג ישראלי משמעותי. עם זאת, יש לזכור שהמטרה העליונה היא ניצחון באמצעות הרתעה. אם הדרך הכירורגית לא תקדם אותנו למטרה, אל לנו לדבוק בה.
דילמת המגננה – ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. מדינה הממגנת עצמה לדעת, וזו עיקר האסטרטגיה שלה, מזמינה תוקפנות ושוחקת את ההרתעה. לכן, יש טעם לפגם בהפיכת אמצעי מגן כ"כיפת ברזל" לכוכב המערכה. מצד שני, מדובר בהצלחה גדולה, מעבר לעצם ההגנה האפקטיבית על אזרחי ישראל. "כיפת ברזל" מעניקה אורך רוח לצה"ל להמשיך לפעול בעוצמה ולחיילים להילחם כשהם פחות מוטרדים מהמצב בבית. היא מונעת את תמונות הבריחה והפליטוּת שהאויב כה משתוקק לראותן. היא משבשת לאויב את האסטרטגיה המרכזית שלו – אסטרטגיית הירי תלול המסלול, אחרי ששברנו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות. ולכן, זו מכה קשה בעבורו. "כיפת ברזל" היא יותר מאמצעי מגן – היא אמצעי של הגנה אקטיבית, משמעותית ביותר לניצחון במערכה. ויחד עם זאת יש לזכור, שהעיקר הוא המענה ההתקפי.
דילמת התקיפה הקרקעית – תקיפה קרקעית עלולה לעלות במחיר דמים כואב לכוחותינו, ועלולה לשחוק את הקונסנזוס הלאומי ואת התמיכה הבינלאומית. לכן, אם ניתן, עדיף להימנע ממנה. אולם כדי להימנע ממתקפה קרקעית, יש להרתיע את האויב מפניה. כדי להרתיע אותו, עליו להיות משוכנע לחלוטין שאנו רציניים בכוונתנו לתקוף. לכן, יש להמשיך ולהיערך לתקיפה קרקעית במלוא העוז, בתקווה שההיערכות תיצור הרתעה שתייתר אותה. אולם אם לא יהיה די באיום, לא יהיה מנוס ממתקפה.
דילמת הפצמ"ר שלמחרת – בסופו של דבר המבצע יסתיים בהפסקת אש. הניסיון שלנו מעיד שאחרי זמן קצר הפלשתינאים מתחילים לשחוק את הפסקת האש בשיטת מצליח. יורים פצמ"ר אחד. אחרי הסבל של הסיבוב האחרון, אנו חוששים מהסלמה, בסך הכול בגלל פצמ"ר. ואז נורים שני פצמ"ר, ואח"כ רקטת קסאם ובהדרגה חוזרים ל"משטר הסבבים". אם כך יהיה גם הפעם – המבצע היה מיותר. לכן, המבחן העיקרי של המבצע הוא הפצמ"ר שלמחרת; האם יהיה לנו העוז לבצע את הנחוץ – להגיב עליו במלוא העוצמה, בתגובה בלתי מידתית בעליל, בניגוד לשגיאות העבר. אם כך ננהג, ננצח במערכה.

2. מצדיק הטרור
(תגובה לגדעון לוי "מה כן?" – "הארץ" 18.11.12)
גדעון לוי, כדרכו בקודש, מצדיק גם הפעם את ירי הטילים של חמאס לעבר אזרחי ישראל. לא רק שהטרור מוצדק בעיניו, הוא צעד של אין ברירה. "העם הפלסטיני רוצה להשתחרר מהכיבוש." אין להם ברירה אלא לירות טילים על אזרחי ישראל "בדרך היחידה שבה יכלו לעשות זאת... כשכל הברירות האחרות כבר נתקלו בסרבנות."
רק דבר אחד לא נזכר אפילו ברמז במאמרו של מצדיק הטרור. העובדה שכבר שבע שנים וחצי רצועת עזה עצמאית. ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את יישוביה עד הישראלי האחרון. אין שום עילה לטרור העזתי. הרי אילו רק רצו הפלשתינאים, יכלו לבחור בהפיכת רצועת עזה לגן העדן של המזרח-התיכון. הרי כל העולם היה נרתם ומזרים מיליארדים כדי לסייע להם. הרי ישראל היתה נרתמת בכל יכולותיה לתמוך בהם. ואילו כך נהגו, הרי ברור שנסיגה מיהודה ושומרון בתמיכת רוב הציבור הישראלי הייתה רק שאלה של זמן.
אבל הם בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור נגד ישראל. הנסיגה עצמה היתה תחת אש ומיד אחריה הרצועה הייתה לכַּן שיגור טילים. שבע שנים, תחילה תחת הפת"ח ואח"כ תחת חמאס, שימשה רצועת עזה לפשע כפול נגד האנושות – ירי טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית ושימוש באוכלוסייה האזרחית של עזה כמגן אנושי למחבלים.
אבל גדעון לוי כנראה לא קרא עיתונים בשבע וחצי השנים האחרונות. הוא עדיין מדבר על "הכיבוש", ומשתמש בו כצידוק לפשעי המלחמה הטרוריסטיים. תופעה חולנית.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל

3. יומן בחירות 2013 (י"ב)
החזון של בני בגין
מהו חזונו של בני בגין למדינת ישראל? מהו חזונו המדיני, החברתי, הכלכלי, התרבותי? מישהו מכיר? מישהו יודע?
האמת? אף פעם לא שמעתי מפיו תמונה עתידית אליה יש לחתור. אף פעם לא שמעתי מפיו הצעת פתרון לבעיות המדינה. באין חזון יפרע עם וממנהיג מצופה להציג חזון. יש להודות על האמת, בני בגין אינו עונה בשום אופן על הציפיה הזאת.
מהו חזון? בתפיסה המודרנית המקובלת, החזון הוא התמונה העתידית האופטימלית שאליה הארגון חותר. לכן, החזון תמיד מנוסח בלשון אופטימית.
בשפה היהודית, החזון אינו רק אותה תמונה עתידית. חזון הנביאים המקראי, היה הרבה יותר מורכב. בסיסו היה תוכחה – הצגת המצב הקיים ללא כל ניסיון ליפות אותו, בראיה אכזרית, ללא כחל וסרק. הקומה שמעל התוכחה הינה תמונת העתיד השלילית – התוצאה ההכרחית אם לא יתחולל שינוי דרסטי. הקומה השלישית היא המקבילה למה שמקובל היום כחזון – תמונת העתיד האופטימלית, במידה ויתחולל השינוי לו מטיף הנביא.
בני בגין אינו יודע להציג את הקומה השלישית. אולם בני בגין, אולי יותר מכל אישיות אחרת בציבוריות הישראלית, מיטיב לנתח ביושר, בחוכמה ובהשכל את המציאות, ללא כחל וסרק, ולהציג את התוצאה הצפויה אם לא נחולל שינוי דרסטי. לכן, הוא מכונה לא אחת "נביא זעם".
התואר "נביא זעם" הודבק לבני בגין בתקופת אוסלו. בשורה ארוכה של מאמרים ומסות, שלאחר שנים אחדות כונסו בספר "סיפור עצוב", ניתח בגין באיזמל חד את ההסכם, את האופן שבו אש"ף – הפרטנר, מתייחס להסכם, את האופן בו ערפאת מציג לפלשתינאים, בשפתם, את ההסכם. והוא צפה את העתיד להתרחש על פי ההסכם. התמונה שהציג בגין היתה קודרת וקשה לעיכול. הניתוח היה חד משמעי – מדובר בהונאה; תהליך אוסלו אינו מוביל לשלום, אלא לטרור שלא ידענו כמותו מעולם, לשפיכות דמים, שכול ויתמות.
הוא נשמע כל כך נלעג, הורס מסיבות קלאסי. באופוריה של ימי אוסלו העליזים, בני בגין, האיש ההזוי הזה, נחשב לאיש האתמול. הוא היה האנטיתזה לשמעון פרס, איש המחר, איש החזון הגדול, איש המעוף, איש המזרח התיכון החדש. כמה פאתטי הוא נשמע, כאשר הזהיר מפני קטיושות באשקלון. הרי בכל פעם שנשמעה ביקורת על ההסכמים, פרס נהג לציין בגיחוך "אמרתם שיפלו קטיושות על אשקלון" וכולם התפקעו מצחוק, זאת היתה הבדיחה הכי טובה בעיר. חחחחח... קטיושות על אשקלון...
אם נקרא היום את הניתוחים שבני בגין כתב בשעתו על הסכם אוסלו, ניווכח עד כמה הוא דייק בהבנת המציאות. הוא לא נביא ולא בן נביא. אבל הוא אדם מפוכח, בעל יושרה אינטלקטואלית, חרוץ – המכין היטב את שיעורי הבית שלו ונמנע מסיסמאות ומרטוריקה זולה. והוא מיטיב לנתח את המציאות על סמך הנתונים, ולצפות את תוצאות התהליכים אותם הוא מנתח. בני בגין אינו מזרחן, אך אם נקרא את ניתוחיו, ונשווה אותם לניתוחי סוללת המזרחנים שהתגייסו להריע להסכמי אוסלו, ניווכח מי צדק, למרבה הצער.
אילו הייתי ליכודניק, בבחירות המקדימות הייתי נותן את קולי לבני בגין. חשוב מאוד שהוא ימשיך לשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות, יהיה חשוף למידע המודיעיני ויהיה שותף לעיצוב המדיניות. בני בגין הוא איש ישר, שקול, מתון, צנוע, המגלם את התפיסה המקורית של הליכוד, המשלבת נִצִיוּת מדינית ביטחונית עם גישה ליברלית, כבוד ליריב הפוליטי, יחס הוגן ומכבד למיעוט הערבי, דבקות בערכי הדמוקרטיה והפרלמנטריזם. לעתים הוא לוקה בפורמליזם משפטני דקדקני, לעתים הכבוד לבית המשפט העליון גובר על חוש הביקורת שלו. אולם הוא אחד האישים הטובים במערכת הפוליטית הישראלית, ומן הראוי שיתרום לה גם בארבע השנים הבאות.

גָּלְאֶנֶת
פתחתי גל"צ וזהבה גלאון התראיינה שם. כשנמאס לי לשמוע אותה, עברתי לרשת ב'. שם, לעומת זאת, התראיינה באותה שעה זהבה גלאון. אז הדלקתי את הטלוויזיה, בערוץ השני. ומי התראיינה שם? לא טעיתם. לכן עברתי לערוץ הראשון, ושוב – זהבה גלאון. ניסיון אחרון. מי מרואיין לדעתם בערוץ עשר? נכון.
כיביתי את הטלוויזיה והלכתי למקרר. פתחתי את המקרר... סורפרייז! שוב זהבה.
אילו לפחות היתה משמיעה דברים של טעם.

כאחרון הטוקבקיסטים
התקשורת האינטראקטיבית באינטרנט וברשתות החברתיות יצרה דמוקרטיזציה של השיח הציבורי. הרשת היא היידפארק בלתי מוגבל, שמאות מיליוני אנשים שותפים לו. זוהי תופעה מבורכת וחיובית.
אולם יש לה גם צדדים שליליים. הצד השלילי הוא תרבות הטוקבקים – הלשון הנמוכה, הגסה, המשתלחת וחסרת האחריות, שבה הכול מותר.
המצאה והפצה של תיאוריות קונספירציה מרושעות, שכל תכליתן לפגוע ביריב פוליטי, לערער את אמינותו, ליצור לו דה-קרדיטציה, להפיץ שנאה ולהסית, הן לחם חוק במדיה הטוקבקיסטית.
ובשבוע האחרון, במלחמת האין ברירה להגנה על יישובי הדרום, המדיה הזו חוגגת עם תיאוריית הקונספירציה הנקלית, הנפסדת, לפיה נתניהו וברק יזמו את ההסלמה ואת המבצע כחלק מתעמולת הבחירות שלהם, למען צרכים אלקטורליים.
והנה, בראיון ברשת ב', בפריים טיים, בהזדמנות נדירה שבה זהבה גלאון בדיוק התראיינה בערוץ אחר וליהגה שם על "מלחמת שולל", עלה לשידור מס' 2 שלה, אילן גילאון. וכאחרון הטוקבקיסטים השפריץ בשידור את תאוריית הקונספירציה. המראיינת ההמומה לא היתה בטוחה שהיא שומעת נכון.
"אתה רומז ש?!?!"
וגילאון, בשחצנות אופיינית: "את לא מכירה אותי? אני לא מדבר ברמזים. אני אומר דברים ברורים." וחזר על תיאוריית הקונספירציה המכוערת הזאת.
יש פוליטיקאים חסרי גבולות, בעיקר בזמן בחירות. מבחינתם הכול מותר, אין קווים אדומים, המעמד אינו מחייב. אילן גילאון הוא מועמד מס' 2 של מרצ. על פי הסקרים, צפויים למרצ 4 מנדטים בבחירות. לכן, סביר להניח שאחרון הטוקבקיסטים הזה יישב גם בכנסת הבאה. אלא אם כן, מרצ לא תעבור את אחוז החסימה, כראוי לה ולנו.

4. משוואת בני הערובה
באוגוסט 1981, עשרה חודשים לפני "שלום הגליל", בתום כשבועיים של הסלמה ולחימה, נקבעה הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, בתיווכו של השליח האמריקאי פיליפ חביב.
לאחר הפסקת האש, ארגוני המחבלים הקפידו לא לפעול מתוך שטח לבנון, אלא לבצע פיגועים בישראל ובחו"ל. ובכל פעם שישראל הגיבה, וכמובן שהיא הגיבה בלבנון, הם שיגרו קטיושות לעבר יישובי הגליל.
כך נוצרה, בעיניהם, המשוואה הבאה: אסור לפגוע בהם בלבנון ולהם אסור לפעול מלבנון. מותר להם לפעול בכל מקום אחר בארץ ובעולם, ומותר לישראל להגיב... איפה? הרי כל המפקדות ישבו בלבנון. בעצם – אסור לישראל לפעול נגדם, ותושבי הצפון הם בני ערובה שלהם.
פיצוץ האוטובוס בת"א מחייב את הממשלה להיות ערה לסכנה של שיחזור המשוואה הזאת בהפסקת האש עם חמאס – יד חופשית לחמאס לפגוע בנו מחוץ לעזה, היעדר חופש פעולה לישראל להגיב ולסכל פעילות כזאת, ותגובה ישראלית תיתן לגיטימציה לחידוש ירי הטילים.
אין להסכים לכל כבילת ידי ישראל, כפי שעל פי הפרסומים דורשים חמאס ומצרים. הפסקת האש חייבת להיות ללא תנאי וללא כל הישגים לחמאס.

5. הפסקת אש בנוסח פלשתין
על מסך הטלוויזיה שתי כיתוביות: "הפסקת האש נכנסה לתוקפה". ומתחתיה: "אזעקה באשדוד".
הפסקת האש הופרה בדקה הראשונה, ושוב ושוב לאורך השעה שאחריה, וישראל ישבה בחיבוק ידיים.
כך מתחילה השחיקה.
צה"ל היה חייב להגיב על ההפרה הזאת במכה קשה במיוחד (על הנושאים ונותנים היה להבהיר זאת מראש). כתוצאה מכך היתה מתחדשת האש והיינו חוזרים לעוד יממה של מו"מ על הפסקת אש, אך היה ברור לאוייב, שהפסקת אש, פירושה שהאש נפסקת.
מאז אוסלו אנו רגילים לכך שלפלשתינאים מותר להפר הסכמים. כך היה גם בכל הפסקת אש, בכל הודנא, בכל תהאדיה. מבחינת הפלשתינאים, הפסקת אש פירושה שישראל מפסיקה את האש.
והנה, גם אחרי "עמוד ענן" אנו מקבלים את הנורמה הזאת.
כך לא יוצרים הרתעה.