על קובץ סיפוריו של אורציון ישי
"לשתוק עם פרננדו"
כרמל, 2005, 182 עמ'
אורציון ישי הוא פרוזאיקון ותיק, והוא בוודאי מכיר את הכללים המקובלים בכתיבת סיפורת, כגון שלא תורגש מעורבות אישית של המחבר בעלילה, שהוא אמור להיות בוֹרְאָהּ, ולא בְּרוּאָהּ, כגון שגיבור א' איננו אמור לספר לגיבור ב' את מה שזה אמור לדעת – כשכוונה המספר היא להעשיר את ידיעותיו של הקורא. אין לי ספק שאורציון ישי מודע לכללים אלה, אלא שהוא ממש "ציפצף" עליהם, וכתב את הסיפורים בקובץ זה "לא לפי הכללים", וראה זה פלא – הקורא לא חש ב"סטייה", והסיפורים בהחלט מעוררים בו עניין, ואפילו מרתקים אותו.
בספר שמונה סיפורים קצרים ונובלת מכתבים. כמעט בכל אחד מן הסיפורים האלה הגיבור או הגיבורה הם סופרים. לפחות בשלושה סיפורים פרטי חייו של האני המספר דומים להפליא לקורות חייו של הסופר, ואלה הם – "בעקבות הניב האבוד", "בחזרה לסגוביה", "אגדת הלנגה".
בראשון – "בעקבות הניב האבוד" מתוארת שליחותו של האני המספר בסנטיאגו דה צ'ילה, שם שימש כמנהל מחלקת התרבות והחינוך היהודי, והתבקש ללמד קורס באוניברסיטה. כיוון שהספרדית הדלה שבפיו היתה משובצת במילים מלאדינו, תלמידיו היו בטוחים שהוא מדבר בספרדית עתיקה מימיו של סרוונטס. קרשבסקי הדיקאן גם מגלה לו ששמו "ישי" (שמו של המספר ושל הסופר!) – הוא בעצם שיבוש של השם "אישאר" הנגזר משם העיר איכאר שליד סרגוסה שבארגון. דבריו של הדיקאן מאושרים על-ידי אביו של המספר הנמצא בארץ בבית אבות. קרשבסקי זה מרצה בפני המספר על שני אנשי עט יהודים בשם די פיארה ובנבנשת אשר המירו דתם בעת גירוש ספרד. קרשבסקי ומוניקה, האסיסטנטית היפה שלו, נעלמים עם ההפיכה של פינושה ב-1973. שנים רבות אחר כך מבקר הסופר בעיר איכאר, ומה רבה תדהמתו כאשר נודע לו שראש העיר שאירח אותו בלבביות הוא מצאצאי הקונברסוס, ושם משפחת אימו – די פיארה.
בסיפור השני – "בחזרה לסגוביה", שוב האני המספר מגיע לסגוביה שבספרד כדי לפתוח תערוכה על יצירות הלאדינו. הוא מתארח במסעדה שכמסתבר היתה ביתו של ר' מאיר מלמד, חתנו של אברהם שניאור, שהיה שר האוצר של פרננדו ואיזבל – שניהם המירו את דתם כדי שלא יגורשו מספרד. פיזיקאי בשם חְיֶמֶה נאווארו מתעניין מאוד בתערוכה הנ"ל, ומסתבר שהוא מצאצאי הקונברסוס, וזכור לו שסבו וסבתו היו לוחשים לחש לפני כניסתם לכנסייה. האני המספר מפענח את הלחש: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא."
בסיפור השלישי – "אגדת הַלֶנְגָה" מסופר על שליחותו של האני המספר לצ'ילה בימי ההפיכה הגדולה של אוגוסטו פינושה בשלטונו של סלבדור איינדֶה, שלטון מרכסיסטי שהושג בבחירות דמוקרטיות, הפיכה שהתרחשה ב-11.9.1973. המספר שומע בקולו של חואן גרסיה, המורה להיסטוריה האינדיאני, השמאלני הקיצוני, ומונע מתלמידיו להפגין – לא בזכות השלטון ולא נגדו, ואחר כך הוא סוגר את בית הספר סמוך לימי ההפיכה, וכך מציל את תלמידיו מטבח. הסיפור מתאר את הזוועות שעורך פינושה (בסיוע אמריקני!) במרכסיסטים, ביניהן הוצאות המוניות להורג של אוהדי המשטר הקומוניסטי. המספר נוסע 600 קילומטרים דרומה כדי להתוודע לגורלו של חואן, ונודע לו שהוא הועלם כמו שאר תומכי המשטר. אלא ששנים רבות אחר כך, הוזמן לחתונה, שבה שם הכלה הוא לֶנְגָה. חתונה זאת מפגישה אותו שוב עם חואן, שהעניק לבתו את השם הזה כשמו של עץ יוצא דופן בעמידותו. מסתבר שחואן עמד להיות מוצא להורג יחד עם אישתו, אך מעשה חסד שעשה עם אדם זר (שלא אפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא הפוטנציאלי), גרם לכך שאותו אדם הציל אותו בעורמה מכדורי המשטר החדש.
אני מניח שגם הסיפורים "לשתוק עם פרננדו", "המכתב לרוחנה חזר" ו"עם הנזירה קלרה" קשורים איכשהו לביוגרפיה של הסופר, אך הדמיון הרבה יותר מעומעם מאשר בשלושת הסיפורים שסקרתי לעיל.
שמונה מתוך תשעה הסיפורים – עלילתם כבדת ראש, ולעיתים אפילו נוגה עד טראגית ("סוסו של סרוונטס", "המכתב של רוחנה"), ורק בסיפור אחד העלילה מבודחת – "שעורה בעינו של משולם", סיפור שעלילתו מתרחשת בירושלים העתיקה בהווי ישן של שידוכים התפורים לפי מידותיהם של ההורים, ושל אמונות בלחשים וקמיעות. תעלולים של גנבי ירושלים גורמים לסוף טוב – לחתונה בין חירש ושוטה ובין סהרורית עשירה. שוב – אינני מפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא.
נובלת המכתבים שבסוף הספר – "מכתבים ולא רק" – היא מלאת חידות, למרות שכאמור בפתיח לרשימה זאת, הכותבת מספרת לנמענת דברים שזאת היתה אמורה לדעת. המכתבים נשלחים מדנה (אישה נשואה לגבר מושך ונעים בשם אמיר, ולהם שני ילדים) למורתה הנערצת, שלימדה אותה בכיתות י"א-י"ב, ושהיתה חברה קרובה שלה. יש אפילו רמזים שהיו בין השתיים יחסים אינטימיים (מוטיב המופיע בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" – הקיבוץ המאוחד 2003). המכתב הראשון שנשלח מהודו (דנה נטשה את בעלה ואת שני ילדיה וברחה להודו), הוא ארוך מאוד (עמ' 163-130), ושלושת המכתבים הבאים (מהארץ) הם קצרים יותר (עמ' 182-164).
מסתבר שמאיזו סיבה לא ברורה, עד סוף הסיפור, המורה ניתקה את הקשר עם דנה. בעבר הן היו חברות קרובות, והמורה סיפרה לה על מאהב שיש לה, שהיווה נחמה על כך שהיא נשואה לבעל אלים וקמצן, וגרה עם אביה המתעלל בה. המורה מספרת לה פרטים אינטימיים ביותר על משכביה עם אותו מאהב, אך אינה מנדבת עליו מידע מזהה. במכתב הארוך מגלה דנה למורתה (המתנכרת לה) שהיא התאהבה בעורך הספר שכתבה, ואשר הוצאת ספרים מכובדת החליטה להפיק אותו. המחשבה המתגנבת למוחו של הקורא היא ששתי הנשים – המורה ותלמידתה – מאוהבות באותו אדם, אלא שמתיאוריו של האהוב, הלא הוא נתן העורך הספרותי, מסתבר שתכונות אהובתו הקודמת, שנטשה אותו למרות שבועת האהבה שלה, אינן דומות לתכונותיה של המורה של דנה – הוא מתאר אותה כמיסטיקנית, מתעניינת בקבלה ואסטרולוגיה, וכי היא מביאה את אחת מתלמידותיה – עולה מחבר העמים – שתהיה עדה בחדר הסמוך לאנקות ההתעלסות שלה עם נתן. זה בהחלט לא מתאים לאופייה של מורתה הנערצת של דנה. מצד שני, ייתכן שנתן שינה את קווי אופייה בכוונה כדי לא לאפשר את זהותה – חידה!
בהמשך הנובלה מסתבר שצעיר דתי, שכינויו – שלז, אותו פגשה דנה בהודו, חושף את סיפור הרומן שבין דנה לנתן ובין המורה ובין המאהב המסתורי שלה, ומחליט לסחוט את שתיהן. באיזה שהוא אופן, שלא פורש בסיפור, מצליחה דנה לחסום את נכלוליו של שלז ולשחרר אותה ואת מורתה מאיומיו – שוב חידה!
הספר רווי מתח, העלילות מרתקות ומביאות ניחוח אקזוטי מספרד, מקסיקו, צ'ילה וירושלים. הקורא מפליג עם הסיפורים למחוזות עלומים על פני הגלובוס ובתוך נפש האדם.