על ספרו של אורציון ישי
"כתום – שמונה סיפורים ונובלה"
כרמל, 2012, 155 עמ'
אורציון ישי הוא כותב פרוזה ותיק ומוכר, המתרכז בעיקר בסיפור הקצר. מבין תשעה הספרים שפרסם – שמונה הם קובצי סיפורים הנסבים בעיקר על העדות הספרדיות בירושלים ועל הקשר התרבותי בין שפתם של הספרדים "שלנו" ובין דוברי הספרדית בספרד ובארצות אמריקה הלטינית. מקום של כבוד בסיפורים אלה תופסים גם השכונות בירושלים המאוכלסות ביוצאי ארצות האיסלאם. התקופה העיקרית בה מתרכזות העלילות שלו הן ימי המנדט הבריטי וימיה הראשונים של מדינת ישראל.
כיוון שאורציון הוא פרוזאיקון מתרשם, ולא שופט, הוא איננו עורך גלוריפקציה – מצד אחד, ולא הוקעה – מצד שני – של מושאי סיפוריו שבקובץ "כתום", אלא הוא מחתל את העלילות שהוא רוקם ביד אמן בערפילים של אגדה. הגיבורים הפועלים, בדרך הטבע, בהוויה לא רציונאלית, מנחשים עתידות, מאמינים בסגולות ובאמונות טפלות, "מתרפאים" בתרופות עממיות (עמ' 32), וב"ניסיון חיים" (לחם עבש וחלב – סגולה לאריכות ימים, עמ' 80), מוצאים אישוש לניחושיהם לגבי העתיד בסימנים אקראיים (תינוק זוחל – סימן לבואו של אורח; אם מביטים במים שבכד – אפשר לנחש מי האורח, עמ' 41, 43). שיח' ערבי עיוור היושב בפתח מערת המכפלה יודע לגלות נסתרות ומנבא את מאורעות תרפ"ט בחברון (עמ' 56-55). הסיפורים מתארים גם מנהגים שקורא בן המאה העשרים ואחת עשוי להירתע מהם כגון הנוהג בעדה האורפלית לערוך טקס ביזוי לאב שנולדה לו בת (עמ' 87), או הנוהג להציג את הסדין לאחר ליל הכלולות (עמ' 140).
מעניין לציין כי בסיפורים שבקובץ שלנו מופיעים האשכנזים כמין סרח עודף בשכונות המדברות לדינו וערבית: הם מוזרים בפאותיהם – מצד אחד, ובגילוי ראש – מצד שני. הם בהירי עור וכחולי עיניים, חלקם נגועים בגזענות כלפי העדות "השחורות", והאוכל שלהם חסר טעם ומשעמם. הילדים מדברים עם ההורים שלהם ביידיש, אבל מתביישים בכך (עמ' 86, 139-137, 152-151).
כאמור, אורציון ישי הוא אמן הסיפור הקצר, ומסתבר שגם הנובלה שבסוף הקובץ היא למעשה שרשרת של סיפורים קצרים, המזכירה את היצירה הפיקרסקית. כידוע, במרכז יצירה הפיקרסקית מצוי נוכל חביב, ולא מזיק במיוחד למי שלא מגיע לו, הנודד ממקום למקום, וכל מקום חדש מהווה סיבה לסיפור חדש.
בנובלה "חלומות ולא רק..." אין נוכל נודד, אדרבה, הגיבור, דניאל, נמצא רתוק למיטה בבית חולים, ו"הנדודים" שלו הם בחלומות שהוא חולם לאחר שהורדם כדי לבצע בו ניתוח מסוכן. בחלומו הוא רואה את עצמו בהלווייה שלו עצמו, כאשר מסביב קהל רב של מכריו, ולכל אחד מהם סיפור הכרוך בקורות חייו. בחלום הוא "נודד" מדמות לדמות ומעלילה לעלילה, ומסתבר שהוא בהחלט יכול להירשם תחת התווית של "נוכל חביב".
חלק מהסיפורים מתארים את כיבושיו הלא ממש מוסריים אצל נשים שונות, וחלק אחר מתאר את עולם הכמיהה, את מפח הנפש, ואף את האסונות הפוקדים כל בן תמותה. בין גיבורי סיפוריו – פאני, עימה היתה לו פרשת אהבים, למרות שהיה נשוי. אבל מסתבר שבה בעת היתה לו פרשת אהבים גם עם איטלקייה מטורינו בשם ליוויה, אותה ואת בעלה מרצ'לו פגש בטיולו בהודו. בדיוק כשהוא רוצה להיפרד מליוויה כדי להיות "נאמן" רק למאהבת אחת, הלא היא פאני, קוראת לו ליוויה לטורינו שישתתף בהלוויית אימה, זו אשר סייעה להם להתעלס בלי ידיעתו של מרצ'לו (שהיו לו פרשיות אהבים משלו). בהזדמנות זאת היא רוצה להתגרש ממרצ'לו ולמסד את קשריה עם דניאל. התוצאה – הוא מאבד את שתיהן. בחלום הוא רואה אותן "אחיות לצרה", מתחבקות ומתנשקות בהלווייה שלו.
הוא רואה בהלווייה את אברם שילוני הרקדן בעל הגרמופון היחיד בשכונה, וזה המניע לספר את סיפור אהבתו לאחותו הקטנה רוזה, שהתעלסה עימו, אך ביקשה להשאיר אותה בתולה. הוא מנתק עימה את היחסים לאחר שנודע לו מפי חבר שהיא התרועעה במחנה העבודה עם המדריך הקיבוצניק.
סיפור אחר שעולה בחלומו הוא סיפורה של תמר הנשואה לידידו אריה, שאיננו מסוגל לגאול אותה מבתוליה, והיא מבקשת מדניאל לעשות למענה ולמען אריה את "המצווה", מעשה שמייסר אותו. בחלומו הוא רואה את שני בניה התאומים שהיו לרופאים, משתתפים בהלווייתו.
בין החוויות הקשות שעולות בחלומותיו מוזכרת דליה, אחותו הגדולה של מתי. דניאל היה מאוהב בה נואשות בילדותו, למרות שהיתה גדולה ממנו בשלוש שנים. מתי נפטר בבית חולים לאחר מחלת נפש שפגעה בו, ודליה עצמה נהרגה על ידי פגז במלחמת השחרור בהיותה בתפקיד מטעם הגדנ"ע. גם גורלו של חבר ילדות אחר, שרוליק (בן למשפחה אשכנזית יחידה בשכונה) לא שפר עליו – אימו משתגעת, צורחת ומתפשטת על המרפסת לעיני כול. היא מאושפזת בבית חולים לחולי רוח, ולימים נעלמים מהשכונה ועוברים לגור בשכונת "התקווה". דניאל עומד בהבטחתו לא לספר בכיתה את סודו הנורא של שרוליק, שלימים יהפוך ליהלומן באנטוורפן שבבלגיה.
נושא השיגעון חוזר גם בסיפור "סודו של דודי יקותיאל". הגיבור הוא ניקו, וחברתו יונתה מתחקים אחרי קורות הוריו, ומגיעים לשם כך עד מדינת וושינגטון בארצות הברית. מסתבר שבעקבות מות בתה בטביעה באמבטיה, משתגעת אימו של ניקו, והוא מועבר בגיל שלוש אל חזקתה של רָשֶל, אישה אלמנה, המבקשת לראות בניקו ובאחיו הגדול ממנו בשנתיים – את ילדיה שלה. אחיו זוכר את אימו הביולוגית, וגם ניקו זוכה לחוויה קשה כאשר אישה לא שפויה דורשת מרשל את ילדיה. רשל מצליחה להחזיר את האישה לבית חולים לחולי רוח, וכן מצליחה להסתיר מהילד מי היתה האישה הזו שהתפרצה לביתם. יקותיאל הדוד, האח התאום של האב, איש בעל קסם, חביב הנשים, מסתיר גם כן את הסוד מפני ניקו, ומרומז שהוא עצמו היה מאוהב באישתו של אחיו.
בסיפור "ואל תשכח את האפטרשייב" מתואר איך אישתו של דריו גילתה לו להוותה שאישה רוצה בו, ומשאירה לו רמזים בתוכן התיק שהשאירה בחנותו: שמונה חמניות ולימון, לאמור - תבוא אליי לרחוב החמניות מספר שבע באור היום. דריו אמנם מתפתה לאישה, ומתבזה בפני אישתו ובנו. היסוד האגדי בסיפור זה הוא ב"סימנים" שמצאה אישתו בתיק של האישה, וידעה לפרשם.
גם בסיפור "תינוק בבטן מרתף" שולט היסוד האגדי: פלומבה המיילדת הערירית מסתירה את ריקה אחייניתה ואת התינוק שילדה מבלי שנישאה לאיש. פלומבה מסתירה את האם והתינוק מעיני הבריות, והכי מדהים – גם מאחיה מושון, הוא אביה של ריקה. מושון מיואש ודועך כנר משום שבתו נעלמה. כאמור, רק באגדות אפשר להסתיר אם ותינוקה לאורך ימים מהאב ומהבריות. פתרון החידה מגיע מאותו שיח' זקן בפתח מערת המכפלה, שהזכרתי קודם, ולפנינו שוב יסוד אגדי.
בסיפור "מדוע בכה אנטוניו" מופיע מוטיב החוזר בסיפורי אורציון – נידחי ישראל האנוסים המפוזרים בעולם, והמבקשים לחזור ליהדות. הגיבורה היא רוסלה, שמשוכנעת שהיא צאצא של כהן שעונה על ידי האינקוויזיציה בסיציליה שהיתה בשלטון ספרד, אך שמר על יהדותו. היא מבקשת לחזור ליהדות ומצליחה לגרום לרב יהודי באיטליה לשלוח נציג שלו (אברך חרדי) לברך את בנה אנטוניו בברכת כוהנים. אביו הקתולי האדוק מכה אותו במכות נמרצות כדי שיספר מי היה האיש בירך אותו, אך הילד מקבל בגבורה את מכות האב, ואינו מגלה.
תמימותו של ילד, הוא הדובר בסיפור "הצגה יומית", גורמת אכזבה נוראה לפלורה אחותו. הוא מספר על הקשר של מרקו עם זימבולה המופקרת, שנותנת שירותי מין לקצינים הבריטיים, לקצב, לירקן, לאופה וגם למרקו. פלורה שהיתה מאוהבת במרקו (אביה לא התלהב ממנו משום שהיה מהמר ושתיין), חווה משבר רגשי נורא. מרקו מתנדב לצבא הבריטי, והילד מקווה שהוא יביא לו משם כדור אמיתי.
בסיפור "דוריס דיי במעברת פרדסייה" מסופר על מפקד מחלקת טירונים בשם זעפרני המתעלל בחייל טריפוליטאי כבד-שמיעה בשם מרצ'לו. זעפרני שולח את חייליו לבקר בחופשה בפחון של דוריס הזונה ממעברת פרדסייה, ונודע לו שמרצ'לו לא הצליח לשכב עימה. הוא משפיל אותו על כך בפני שאר הטירונים. מרצ'לו נוטש את השיעור של זעפרני בכעס, ומקבל משום כך עונש של שמירה נוספת. זאת הזדמנותו לנקום במפקד האכזר, וכשזה מתקרב, הוא כביכול איננו שומע אותו אומר את הסיסמה, ויורה בו. מרצ'לו נשפט למחבוש, ושם הוא מאבד עצמו לדעת. הטירון "ולנטינו" מתמוטט נפטר באמצע מסע, כשמפקדיו אינם מאמינים לו שהוא חש ברע. טירון אחר בעל הכינוי "בני הזמר" יורה לעצמו בכף היד כדי להשתחרר מהצבא.
כיוון שגם אני, כמו גיבורי הסיפור הזה, עברתי טירונות בשנות החמישים בחיל קרבי, אני מעיד שהסיפור מתאר חוויות אמת על התעללות המפקדים של אותם ימים בפיקודיהם, ועל כך שאחוז מסוים של נפגעים "לא הזיז" אז לאף אחד בצבא.
נג'ימה, אישה כורדית מופלגת בשנים מקווה לא למות עד שיגיע אליה עזרא, בנה האובד שנסע לטורקיה לחפש מטמון שכביכול החביא נחום דודו, שהיה גם אביו מאמצו. כדי להגשים את חלומה לפגוש שוב את עזרא, היא מחליטה לא לשכב במיטה, שם רוב האנשים מתים, אלא לשבת על כיסאו של אליהו.
בסיפור "כתום" (על שמו כל הקובץ) מסופר על גיבור החולם על דמויות כתומות המופיעות אצלו בחלום. הוא אמנם נשוי, אבל יש לו פרשת אהבים עם אדלה, אשר נטשה אותו והתחתנה עם אחר. הוא מתאווה להתאבד, ונוסע אל מותו לפגוש "כתומים" בחוף.
לאורציון ישי יש ללא ספק, קול מיוחד ויכולת נדירה להעמיק לנבכי הנפש של גיבוריו על מעלותיהם וחולשותיהם, ולגרום לנו הקוראים להיות שותפים נאמנים ואמפתיים להתרחשויות המתוארות ביד אמן בסיפוריו.