אנחנו אבלים על מותו בשיבה טובה של אליהו נאווי (1920-2012) אשר למעשיותיו המרתקות מהפולקלור הערבי האזנו במשך שנים רבות ב"קול ישראל" הן בתוכניות שלו והן כאשר היה מרואיין בתוכניות אחרות. היתה בו מתמצית החוכמה של המזרח הערבי במובנה הטוב, העממי, הפיקח והנעלה מבחינה ספרותית.
יצא לנו לראיין אותו בשיחות ארוכות פעמיים. פעם לכתיבת ספרנו "שרגא נצר" סיפור חיים (הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990) ופעם לספרנו "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993). נאווי היה בצעירותו מזכיר ארגון השומרים והכיר מקרוב את אברהם שפירא. הראיון עימו היה מרתק, ובייחוד הפרק שבו הסביר לנו נאווי, בחיוכו השובב, את הפוליטיקה הפתלתלה והמחוכמת של טקסי ה"סולחה", ובעיקר המשא ומתן שקודם להם, לפי מסורת הבידואים. על יסוד דבריו אלה כתבנו את הפרק שמתאר את ה"סולחה" שבין אנשי פתח-תקווה לאנשי שבט אבו-קישק לאחר מאורעות 1921, כאילו ממש היינו שם בעת המשא-ומתן.
ערב אחד שמענו אותו משעשע את הקהל באור-יהודה בערב חגיגי לרגל צאת ספרה של נוזהת קצב "סנוניות השלום. עם הנשים הערביות והדרוזיות בישראל" (ספריית מעריב, 1988), שהיתה לנו יד בעריכתו. בתום הערב ניגשנו לנאווי לשאול אותו על ביטוי ערבי כלשהו, אם הבנו אותו נכון, ואישה שעמדה לידנו הבינה מכך שגם אנחנו דוברים ערבית (מה שלא). לאחר שעזבנו את נאווי היא ניגשה אלינו, ביציאה מן האולם, והתאוננה מרות על כך שבנה נשוי לאישה אשכנזייה. היא היתה בטוחה שגם אנחנו "עיראקים", בן עָזָר – ומאוד התבלבלה ונעשה לה לא נעים, כאשר התברר לה שדיברה עם "אשכנזי"!