בראיון ל"קול ישראל", עם פרישתה מ"קדימה" והצטרפותה ל"התנועה" בראשות ציפי לבני, אמרה ח"כ רחל אדטו שהסכם מדיני עם הפלשתינאים הוא תנאי להישרדותה של מדינת ישראל.
עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע דיבורים על הישרדותה של ישראל. האם החזון שלנו הוא הישרדות? האם הקמנו מדינה רק כדי לשרוד? האם המסר של ההנהגה לאזרחי המדינה הוא מסר של הישרדות?
אני מצפה מהנהגה להתוות דרך של תיקון עולם, של חברת מופת, של אור לגויים, של כלכלה עצמאית וחסונה, של חינוך, השכלה ומדע ברמה הגבוהה ביותר, של יצירה תרבותית יהודית מתחדשת, של דמוקרטיה אמתית, של צדק ומשפט. האם האתגר שלנו הוא לשרוד?
אולם מה שחמור יותר, הוא התניית הישרדותנו – לא בעצמיותנו, לא בעוצמתנו, לא באחדותנו אלא בתהליך מדיני, שהצלחתו מותנית בהסכמת אויבינו. האם הסכמת הערבים לקיומנו היא תנאי להישרדותנו?
אם חלילה זו היתה הגישה של אבות הציונות ושל מייסדי המדינה, לא היתה קמה המדינה. אילו ביקשנו רשות מהערבים לבוא לכאן, לבנות את הארץ, להגשים את הציונות, להקים את המדינה, לא היינו מקבלים את הרשות הזאת. אם אז, באותם ימים רחוקים, שבהם היינו מיעוט קטן וחלש בארץ-ישראל, לא העלינו על דעתנו להתנות את הישרדותנו בהסכמת הערבים, היום כמדינה קיימת וחזקה מבחינה ביטחונית וכלכלית, הישרדותנו מותנית בהסכמת הערבים?
איזה מסר אנו מעבירים לשכנינו בגישה הזאת? מסר המחזק את תפיסתם את ישראל כאפיזודה צלבנית חולפת. מסר כזה לעולם לא יקדם את השלום, מאחר והשלום יבוא רק כאשר הערבים ישלימו – אולי לא עם צדקת קיומנו, אבל לפחות עם עובדת קיומנו ויסיקו מכך שטובתם מחייבת אותם להגיע עמנו להסכם שלום. כדי להגיע לכך, נדרשים מאיתנו הרתעה וחוסן לאומי. ההרתעה נועדה למנוע מלחמה. החוסן הלאומי יוכל להביא לשלום.
מהו החוסן הלאומי? הנחישות להמשיך לבנות את המדינה, לפתח את הארץ, להצמיח את הכלכלה, לחזק את החברה, לחדש את היהדות לממש את החזון הציוני. הנחישות לעשות את כל אלה בלי לבקש רשות מן הערבים, אלא אף על פי שהתנגדותם לכך נחרצת.
אף על פי כן – זה היה המסר של הסופר יוסף חיים ברנר, מענקי הרוח של הציונות ותנועת העבודה, ממנהיגי העלייה השנייה, שנרצח במאורעות תרפ"א ביפו (באחד במאי 1921). לפני 101 שנה, בספרו "מכאן ומכאן", כתב ברנר: "וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!"
ברנר היטיב להבין את הקשיים העצומים בדרך לבניין הארץ, ובין השאר בהתנגדות הערבית שהוא היה מפוכח לגמרי בהבנת עומקה ועוצמתה, ולא טייח את הפגמים הקיימים בנו, היהודים. אלא שהוא טען שאסור להרים ידיים, אלא יש להמשיך להתעקש ולעשות את הדברים הנכונים, אף על פי כן.
איפה היינו אז ואיפה אנו עתה? על אף כל הקשיים וחרף המלחמה הבלתי פוסקת של הערבים נגדנו, התקדמנו במאה השנים הללו אלפי שנות אור. בנינו מדינה, שעם כל כשליה ובעיותיה, היא מדינה לתפארת. ועכשיו, אנחנו נתנה את הישרדותנו בהסכמת הערבים?
אבי תורת הלחימה המודרנית, הוגה הדעות הצבאי והגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ (1789-1831), כתב בספרו "טיבה של המלחמה" את אחת התובנות המשמעותיות של הבנת מהותן של המלחמות: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות."
האמת הזאת, שהיא כמעט מוחלטת, אינה תקפה כאשר מדובר במלחמות ישראל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שאינה לוחמת להשגת מטרות מדיניות, אלא היא נלחמת על עצם קיומה; שמטרת אויביה היא לשים קץ לקיומה. ואף על פי כן, כשאנו מביטים אחורה ורואים את ההישגים העצומים, בכל התחומים, אליהם הגענו חרף מלחמת הקיום, יש לנו כל הסיבות שבעולם להביט קדימה באמונה שעל אף התנגדות הערבים, וללא צורך בהסכמתם, צפוי לנו עתיד מזהיר.
אז איך מנהיגים בתוכנו נתפסים להלך רוח גלותי ורופס כזה, של הישרדות בחסדי האוייב?

ב. אנטי סֶלֶבִּיזְם
תכנית מנויי התיאטרון לילדים של מתנ"ס הגולן נפתחה בהצגה נ-פ-ל-א-ה – "ליצן החצר" של תיאטרון אורנה פורת, בכיכובם של ישראל גוריון וגיל צרנוביץ. איזה משחק! ישראל גוריון, בן 77, מפזז לאורך שעה תמימה בקלילות של נער. איש ללא גיל. הילדים ולא פחות מכך – אנחנו, ההורים, ממש נהנינו.
מה שאהבתי במיוחד, הוא הכבוד לילדים – לא היה שמץ של התיילדות בהצגה ובמשחק של השחקנים. הם התייחסו לקהל הילדים כאל קהל בוגר ומבין, הדורש איכות ומקצועיות לעילא ולעילא. לעתים, בהצגות ילדים אחרות, כולל באותה תוכנית מנויים, שולטים החפיף וההתיילדות. קהל הילדים מבחין בזיוף.
ומה שעוד אהבתי, הוא המסר של ההצגה – מסר של אנטי סלביזם. בעידן שבו חלומם של ילדים רבים הוא "להיות מפורסם", ההצגה מעבירה מסר שכדי להיות אמן, יש לעמול קשה מאוד, להתאמץ, לדרוש הרבה מאוד מעצמנו.

ג. חד צדדיות דו צדדית
אחד ממדרשי חז"ל לפרשת השבוע, פרשת "וישלח", מבקר את התנהלותו של יעקב טרם המפגש עם עשו, באמצעות משל. "ארי כעס על הבהמה ועל החיה. אמרו: מי ילך לפייס אותו? אמר השועל: אני יודע לו [לספר לארי] 300 משלים ואני אפייס אותו. אמרו: יהי כן.
הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה עמדת? אמר להם: שכחתי מאה משלים. אמרו לו: יש ברכה במאתיים. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי עוד מאה. אמרו לו: יש ברכה במאה. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי את כולם! אלא כל אחד ואחד יפייס על נפשו!" (בראשית רבה, פרשה עח, סימן ז).

ישראל אינה שועל, אבו מאזן אינו אריה, אולם ממשלת ישראל ובפרט שר החוץ ליברמן נהגו כמו השועל במשל הזה. נבטל את הסכמי אוסלו! נפיל את אבו מאזן! לא נעביר לרש"פ את כספי המסים! אולם ככל שהתקרב המועד, בכל צעד ליברמן שכח את אחד מאיומיו, וכשהגיע לישורת האחרונה הסביר שבעצם לא קרה שום דבר ולא יהיה כל שינוי בשטח; זאת בסך הכול הכרזה חסרת משמעות על מדינה וירטואלית.
אם זהו אקט חסר משמעות, למה איימת? ואם איימת, למה התקפלת? הממשלה מתמחה במדיניות הליכה על הסף – באיומי הפצצה על איראן במטרה לגרום לה להפסיק את פרוייקט הגרעין, באיומי פעולה קרקעית במבצע "עמוד ענן", באיומי ענישה חריפים נגד הרש"פ. הליכה על הסף היא אסטרטגיה לגיטימית, אלא שבשימוש יתר בה, ה"תחזיקו אותי" עלול להצטייר כ"זאב זאב", השוחק את ההרתעה הישראלית.
מדיניות הליכה על הסף מוצדקת רק כאשר יש כוונה לבצע את האיום, אם הוא לא ישיג את התוצאות. אין בה טעם אם היא איום סרק.
קבלת הבקשה הפלשתינאית בידי עצרת האו"ם לא הפתיעה אף אחד, שכן באו"ם יש רוב אוטומטי אנטי ישראלי. ההצלחה הפלשתינאית והכישלון הישראלי, היא הצבעתן של מדיניות דמוקרטיות ידידותיות, בעד ההצעה. ברק אובמה, נשיא ארה"ב, שוב הוכיח את ידידותו הרבה לישראל, בניגוד להשמצות המלעיזים, גם כאשר אינו תלוי, כביכול, בקול היהודי. מדינות אירופה שתמכו בהצעה, עשו טעות חמורה – הם נתנו לפלשתינאים פרס על סרבנותם, ובכך הרחיקו את השלום, שגם כך סיכוייו אינם מרקיעי שחקים.
ארבע שנים מסרב אבו מאזן לנהל מו"מ עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. גם כאשר ממשלת ישראל, לראשונה בתולדותיה, הקפיאה, כמחווה של רצון טוב, את הבניה בהתנחלויות, הם סירבו לשוב לשולחן המו"מ. טיבו של מו"מ, הוא ששני הצדדים נדרשים להתפשר בו. הפלשתינאים אינם רוצים במו"מ, אלא בתכתיב. אולם רק על שולחן המו"מ ניתן להגיע להסכם. תמיכת מדינות אירופה במדיניות התכתיב, היא פעולה נגד השלום.
על הפלשתינאים לבחור האם הם מעוניינים במו"מ או בצעדים חד צדדיים. אם בחירתם היא בדרך החד צדדית, גם אנו יכולים לנהוג כך.
התגובה הראויה לצעדם החד צדדי של הפלשתינאים היא צעד חד צדדי של ישראל – סיפוח חד צדדי של אזורים שהאינטרס הישראלי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל; חלק מגושי היישובים או בקעת הירדן. הרי לנוכח תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, ברור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו נסיגה דומה ביהודה ושומרון, שעלולה להניב תוצאות זהות. סיפוח בקעת הירדן יספק גבול בן הגנה למדינת ישראל וימנע את התחמשות הרשות או המדינה הפלשתינאית.
איני מציע לעשות זאת כעת, מאחר ואי אפשר לבצע צעד כזה בלי להכשיר את הלבבות בישראל ובעולם, לבטח לא ערב בחירות. אולם על ישראל להיערך לכך כתגובה אפשרית להמשך הצעדים החד צדדיים.
ב-29 בנובמבר מלאו 65 שנים להחלטת האו"ם שהביאה, לצד גורמים רבים נוספים ובראשם המפעל הציוני בארץ-ישראל, להקמת מדינת ישראל. ביום זה מלאו 65 שנים גם לסירוב הפלשתינאי והערבי, שהמיט עליהם את אסונם הגדול.
לכאורה, צעדם הנוכחי הוא תיקון לשגיאתם הגדולה – אז הם דחו הצעה להקמת מדינה פלשתינאית והיום הם דורשים אותה. למעשה, הפלשתינאים דבקים בדרכם הסרבנית – סירובם, כאז כן עתה, לקבל את קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.

ד. יומן בחירות 2013 (ט"ו)
למה הם מתפקדים?
הליכוד ומפלגת העבודה מתהדרים בהישג העצום – השתתפות קרוב ל-60% מחבריהם בפריימריס. אני ממש לא מתרשם מכך. בעיניי, כל מיספר פחות ממאה אחוז הוא מיספר מוזר. כאזרח, איני מבין אזרחים שאינם מצביעים לכנסת, אבל אני מודע לכך שיש אזרחים אדישים, לא אכפתיים, לא מתעניינים ולא מבינים.
אולם חברי מפלגה, הם אנשים שבחרו להתפקד למפלגה ולשלם על כך מכספם. מכאן, שהם אמורים להיות אזרחים אכפתיים, פעילים, מעורים ומעורבים. בעבר, היו חיי מפלגה תוססים, סניפי המפלגה היו מרכזים קהילתיים תרבותיים. היום המשמעות היחידה, כמעט, של חברות במפלגה היא זכות הבחירה בפריימריס. לשם כך אנשים מתפקדים ומשלמים.
והנה, פעם אחר פעם, בכל המפלגות, אחוז ההצבעה נמוך מאוד. מה הסיבה לכך? זה לא מובן לי.

מחניים
ביום בו ניצחה שלי יחימוביץ' בבחירות לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום בוז'י הרצוג ועמיר פרץ פתחו במערכה להדחתה. כעבור קצת יותר משנה, כשאני בוחן את הערכתי, מתברר שצדקתי ב-50%. הרצוג הפתיע אותי לטובה – הוא נהג כדמוקרט אמיתי; כיבד את תוצאות הבחירות ונרתם לסייע ליו"רית הנבחרת בתפקידה. לכאורה, מדובר במובן מאליו וכלל אין צורך לציין זאת. אז זהו, שלא. רק השבוע הגיחה לחיינו הפוליטיים בסערה ציפי לבני, שלא כיבדה את הכרעת הבוחר במפלגתה. ובתוך מפלגת העבודה – עמיר פרץ נהג בדיוק על פי הערכתי. חתרן בלתי נלאה.
החדשות הטובות לשלי יחימוביץ' ולמפלגת העבודה, הן שעמיר פרץ נכשל בניסיונו להגיע ראשון בפריימריס. עוד חדשות טובות בעבורן, הן שהפער בין הרצוג שבמקום השני לפרץ שבמקום השלישי היה גדול מאוד. ועוד חדשות טובות, הן שלא כל הדיל של פרץ הצליח וחלק ממומלציו נשארו בחוץ.
החדשות הרעות לשלי יחימוביץ', הן שגם מן המקום השלישי עמיר פרץ ימרר את חייה ויעשה הכול לכישלונה ולהדחתה. פרץ הוא מנהיג של מחנה במפלגת העבודה, מחנה אופוזיציוני, שלאידיאולוגיה שלו שני מרכיבים. המרכיב הראשי – הדחת יחימוביץ'. המרכיב השני – המלכת פרץ. מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות המקדימות, התראיין עמיר פרץ ל"קול ישראל". לא היה זה ראיון של חבר בהנהגה קולקטיבית של מפלגה, אלא של ראש האופוזיציה ליו"ר המפלגה וראש מחנה פרץ.
"אין לי מחנה," היתמם פרץ. "יש לי קבוצה אידיאולוגית." ובתור מנהיג ה"קבוצה האידיאולוגית" הוא הניח אקדח טעון ודרוך על שולחנה של שלי יחימוביץ', והציב אולטימטום של 48 שעות לראש מפלגתו. המוטיב החוזר שוב ושוב בראיון.
המרכיב הראשון באולטימטום היה העלאת הנושא המדיני לראש סדר היום. עמיר פרץ, מי שנשא לאורך שנים את הדגל החברתי במפלגתו, חש שבעידן שלי יחימוביץ' אין לו יתרון יחסי בנושא זה. ומאחר והדגל של יחימוביץ' הוא שינוי השיח הציבורי, משיח עקר על גבולות המדינה (שאף שאינה אומרת זאת, סביר להניח שהיא מבינה שאין לנו פרטנר אמיתי לדיון הזה) לשיח על דמותה של המדינה – שיח חברתי כלכלי. מיום כניסתה לפוליטיקה זה הדגל שלה. איתו היא נבחרה לראשות מפלגת העבודה. איתו היא הביאה למפלגתה עשרות אלפי חברים צעירים, איכפתיים ופעילים. איתו היא העלתה את מפלגתה מדשדוש סביב אחוז החסימה בסקרים, להיותה המפלגה השנייה בגודלה, באופן ברור. שלי נחושה להמשיך ולשאת את סדר היום הזה. בנאומה הכריזה שלי, שהקמפיין של מפלגתה יהיה תוכנית חברתית כלכלית מפורטת עם הצגת תקציב חלופי. בא פרץ ומנסה בכוח לשמוט את השטיח תחת רגליה ולהכתיב לה אג'נדה מדינית, האג'נדה הישנה והמיושנת, העבשה והשחוקה.
"בלי שלום לא יהיה צדק חברתי," הכריז "המנהיג החברתי". זו אמירה נוראה. השלום, במקרה הטוב, תלוי ב-50% בצד השני. וכפי שנוכחנו, גם בממשלה שבה כיהן פרץ, גם כאשר מציעים לצד השני הצעות ברוח תוכניות מר"צ, לא כל כך פשוט לרצות אותו, בלשון המעטה. אז... לא יכול להיות צדק חברתי בישראל? היכולת ליצור בישראל צדק חברתי מותנית ברצונו הטוב של אבו מאזן, סגנו של ערפאת; מי שעמד בעצרת האו"ם, חרף וגידף את ישראל וטפל עליה עלילות שווא של "טיהור אתני", "אפרטהייד", "רצח ילדים ונשים" וכו'? הוא יקבע האם החברה הישראלית תהיה צודקת? זאת אמירה של מנהיג בישראל? אלה דברי הבל ורעות רוח.
זכותו של פרץ, כמובן, לדרוש את העלאת הנושא המדיני לראש סדר היום של מפלגתו ולנסות להשפיע בכיוון הזה. אלא שהוא עושה זאת באמצעות תכתיב, אולטימטום בשידור חי בתקשורת, בו הוא מפרט מה ידרוש משלי "כבר ביום ראשון הקרוב". אם שלי תעמוד על שלה, הוא יחבל בקמפיין ויוביל קמפיין אישי חלופי. אם היא תתקפל, הוא יצהיר תחת כל עץ רענן, שהוא מי שקבע את האג'נדה של מפלגת העבודה, על מנת לגמד את יחימוביץ'.
בדבריו בראיון הוא לעג לשלי יחימוביץ' על התעקשותה להיקרא מפלגת מרכז ולא שמאל. האמת היא שגם בעיניי יש בכך משהו פאתטי, כמו כל המגירות העבשות של שמאל / ימין. אבל ברור שהמטרה שלה, היא לבדל את מפלגתה מהגישות הקיצונות בנוסח "שלום עכשיו" ומר"צ. כאשר פרץ קורא על כך תגר, הוא מנסה להכתיב לה לא רק סדר יום מדיני, אלא דרך מדינית קיצונית.
סעיף שני באולטימטום הוא הכרזה מראש שלא להיכנס לממשלה בראשות נתניהו (או בלשונו בראשות ליברמן נתניהו). כאשר מנהיגת המפלגה מסרבת בתוקף להכריז על כך, דרישה אולטימטיבית פומבית בשידור חי להתחייבות כזאת, היא פעולה חתרנית ממדרגה ראשונה. אם היא תיכנע לדרישה, הוא יציג את עצמו כמי שכפה את האג'נדה שלו על המפלגה. שהוא האיש החזק והקובע במפלגה, על מנת לבסס את מעמדו לקראת ההתמודדות הבאה. אם היא תעמוד על שלה – הוא יצא נגדה ויאיים עליה. לאופי האיום עוד אחזור, אך קודם אנתח את הדרישה שלו מבחינה עניינית.
מטרתה של מפלגה פוליטית היא להשפיע. ההשפעה האולטימטיבית היא להיות מפלגת השלטון. אך מהי הדרך הנכונה למפלגה שאינה מפלגת השלטון להשפיע? דרך אחת היא בניית אלטרנטיבה באופוזיציה. דרך שיניה היא בחברות בממשלה, ליד שולחן קבלת ההחלטות ובמשרדים ביצועיים.
שתי הדרכים לגיטימיות. שתי הדרכים כשרות. מפלגה פוליטית חפצת השפעה, צריכה לבחון בכל זמן נתון, מה הדרך האפקטיבית יותר להשפיע. בקואליציה – ניתן להיטמע ולהידחק לשוליים ללא כל השפעה, ואפשר להיות הגורם המאזן, המכריע, המשפיע. ישיבה בממשלה עשויה ליצור את הלגיטימציה הציבורית והניסיון המעשי לעליה עתידית לשלטון. ישיבה באופוזיציה יכולה להיות ישיבה עקרה ומנוונת, והיא עשויה לבנות בדעת הקהל אלטרנטיבה ממשית, חזקה, מהותית, הבונה את עצמה להחלפת השלטון. מנחם בגין נבנה מהנהגה נחושה של אופוזיציה נאמנה ולוחמת, לאורך עשרות שנים, אך גם מישיבה בממשלה לאורך שלוש שנים, שבפירוש היתה מרכיב ביצירת הלגיטימציה שאפשרה לו לעלות לשלטון.
מפלגה פוליטית אינה צריכה לאמץ לעצמה אידיאולוגיה של שותפות בכל מחיר בשלטון ולא של ישיבה בכל מחיר באופוזיציה. עליה לשקול את הנושא באופן מושכל, לגופו של עניין, בכל שעה נתונה. השיקול האידיאולוגי צריך להיות תפיסת העמדה המשפיעה ביותר האפשרית לאחר הבחירות.
השיקול הפוליטי של שלי יחימוביץ' – סירוב להתחייב מראש כיצד לנהוג בסוגיה זו, הוא שיקול נבון ונכון. אין היא יודעת מה תהיינה תוצאות הבחירות ומה תהיה המציאות לאחריהן. אין כל סיבה שתחשק את עצמה. כפוליטיקאית עליה להשאיר לה את כל האופציות פתוחות.
האולטימטום של עמיר פרץ ברור – הוא יפלג את המפלגה אם היא תצטרף לקואליציה. הוא לא יכבד הכרעה של אף מוסד מפלגתי במקרה כזה, כפי שלא כיבד את הכרעת ועידת מפלגת העבודה להצטרף לממשלה לפני ארבע שנים.
"האם אחרי הבחירות תפלג את מפלגת העבודה ותחבור לציפי לבני?" נשאל פרץ בראיון, והשיב: "כרגע זה לא על הפרק," אבל מיד פצח באיומים על האג'נדה המדינית, על ההתחייבות לא להיכנס לממשלה.
פרץ רוצה להביך את שלי יחימוביץ' ולשריין לעצמו מעמד ציבורי של האיש הקובע, האיש החזק, המנהיג בפועל. הוא רוצה למנוע הצטרפות לממשלת נתניהו, כדי ששלי יחימוביץ' לא תיהנה ממעמד וניסיון מיניסטריאלי לקראת ההתמודדות הבאה על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה, שהיא-היא מערכת הבחירות היחידה המעניינת אותו, שבה יריץ את עצמו כשר ביטחון מנוסה עם הילת ברזל מעל שפמו, לעומת האישה חסרת הניסיון...
ולאולטימטום "עד יום ראשון הקרוב" הוסיף שעליו לבחון שאכן יש השפעה לכל צמרת המפלגה, כלומר – יש לבחון שאכן, על פיו של עמיר פרץ יישק דבר.
אז נכון, עמיר פרץ כשל בניסיונו להיות המנצח הגדול של הפריימריס, אך הוא עתיד להשביע את שלי יחימוביץ' ואת מפלגת העבודה מרורים.

הפייגלינית
התקשורת כולה רעשה וגעשה לנוכח העובדה שפייגלין הצליח להתברג לתחתית רשימת הליכוד לכנסת. אבל גם למפלגת העבודה יש פייגלין משלה, ליתר דיוק – פייגלינית, והיא התברגה לצמרת מפלגתה, למקום החמישי.
מה למירב מיכאלי ולדרכה של מפלגת העבודה, של תנועת העבודה. מה למירב מיכאלי ולמפלגתם של בן גוריון ואשכול, גולדה ורבין, אלון וברק, פרס ויחימוביץ'?
מירב מיכאלי ממוקמת, אידיאולוגית, בין זהבה גלאון לחנין זועבי, והיא לא קרובה יותר לגלאון. מירב מיכאלי היא פוסט ציונית. מירב מיכאלי היא מסיתה לעריקה ("סרבנות" בכיבוסית) וקוראת לאימהות לא לשלוח את בניהן לצבא ("על האימהות הישראליות והפלשתינאיות להיות קודם נאמנות לאִמהוּת שלהן ולא ללאומיות שלהן").
שלי יחימוביץ' מאוד לא רצתה במירב מיכאלי ברשימה, אך לא היה לה העוז למנוע את התמודדותה, אף שהיו לה הכלים לכך. עמיר פרץ דחף בכל הכוח את בחירתה, כאצבע בעינה של יחימוביץ'. מקדם הסֶלֶבִּיוּת של מיכאלי סייע לה להיבחר.
בחירתה לצמרת מפלגת העבודה היא חרפה.

המחנה החברתי
קיוויתי מאוד שאיציק שמולי יפתיע ויהיה המנצח בפריימריס. הוא רחוק מכך, אבל טוב שהוא נבחר. טוב שסתיו שפיר נבחרה. אלה מנהיגים חברתיים צעירים, שיחד עם שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן ואחרים יובילו מאבק למען מדינת רווחה צודקת. חבל שחילי טרופר לא נבחר למקום ריאלי, או במקרה הטוב למקום גבולי. טוב שניצב בדימוס מזרחי נבחר לכנסת. הוא מסמל את המאבק בשחיתות ולמען טוהר מידות וניקיון כפיים בציבוריות הישראלית. איך הוא יחיה במפלגה שמספר 2 שלה, הרצוג, ניצל מכתב אישום חמור על שחיתות בזכות השתיקה?
הבשורה הטובה של הפריימריס, היא שיריב אופנהיימר נשאר בחוץ. הבשורה הרעה, היא שגם בחוץ יכולת הנזק שלו גדולה.

בני בגין כנייר לקמוס
בליל הפריימריס בליכוד, הציג עמית סגל, הכתב הפוליטי המצוין של הערוץ השני, את הודעת "קדימה" עם חזרתו של בני בגין לליכוד, לפני 4 שנים, ואת הודעתה עם הדחתו של בני בגין מרשימת הליכוד כעת. התגובה היתה זהה – הימין הקיצוני השתלט על הליכוד.
המסקנה של סגל – מה שלא יהיה, בכל תוצאות שהן, כך "קדימה" תציג הליכוד. והוא צודק, וזה לא רק "קדימה" – כך גם "העבודה", יאיר לפיד, מר"צ. ולהיפך – לא חשוב מה תהיינה התוצאות במפלגת העבודה, למשל, הליכוד יציג אותן כניצחון השמאל הקיצוני. ככה זה בפוליטיקה ובמיוחד ערב בחירות. כל מפלגה תנסה להציג את יריבתה כקיצונית, במאבק על הקולות שבמרכז.
אבל המסקנה של עמית סגל היא רק חלק מן התמונה. הרי כשדן מרידור חזר לליכוד אף מפלגה לא הוציאה הודעה שהימין הקיצוני משתלט על הליכוד ואילו דני דנון היה נדחק מן הרשימה, גם אז לא היתה יוצאת ידיעה כזאת.
מדוע, אם כן, דווקא כניסתו ויציאתו של בני בגין עוררה תגובות כאלו. שמא בני בגין הפך את עורו, שינה את דרכו? ודאי שלא. אין פוליטיקאי עקבי יותר מבני בגין במערכת הפוליטית הישראלית.
בני בגין הוא איש ארץ ישראל השלמה, השולל מכל וכול כל פשרה טריטוריאלית, להבדיל מרבים מראשי הליכוד ובראשם נתניהו. ולכן, צדקו מי שהציגו את חזרתו לליכוד כהקצנה מדינית. אולם בני בגין הוא ליברל ממלכתי ברוח תנועת החירות המקורית, ולכן הוא נאבק על שלטון החוק, עליונות המשפט, על זכויות המיעוט והתנגד לחקיקה פופוליסטית ולהשתלחות מתלהמת בנושאים הללו. הוא בעד ההתיישבות ביהודה ושומרון בכל ליבו, אך הוא מתנגד להפרת חוק בהקמתה. הוא תרם להתיישבות בחיפוש ומציאת דרכים חוקיות לפתרון משברים כמו מגרון, אך בכך העלה את חמתם של מי שבזים לחוק ומצפצפים עליו וסבורים שההתיישבות היא מטרה המקדשת את כל האמצעים.
בני בגין לא שינה את דרכו. הליכוד שינה את דרכו. הליכוד לא זז ימינה בדרכו המדינית. להיפך, ממשלת הליכוד בראשות נתניהו מובילה קו של חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, וליברמן מציע נסיגה עמוקה וחילופי שטחים ואוכלוסיות על בסיס קווי 49'. אבל הליכוד זז מאוד ימינה ביחסו לערביי ישראל ולשלטון החוק, עד שאדם כמו בני בגין נבעט ממנו החוצה בשל היותו "סמולני".

מוזר
תודו שקצת מוזר לראות את פייגלין על רקע תמונתו של ז'בוטינסקי.

נפגעי ששינסקי
שר האוצר יובל שטייניץ הוביל בנחישות ובעקשנות מעוררי השתאות את אחת המהפכות החברתיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, שאת תוצאותיהן נחוש בעתיד – רפורמת ששינסקי. ברפורמה הזאת, מדינת ישראל חילצה כ-300 מיליארד שקל מאוצרות הארץ הזאת, השייכת לכולנו, לטובת החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון של כלל אזרחי ישראל – שאמורים היו להשתלשל לכיסו של אדם אחד.
אצולת ההון לא בחלה באמצעים כדי לסכל את הרפורמה הזאת. בין השאר, היא איימה לחסל פוליטית את יובל שטייניץ בפריימריס. ללוביסטים של אצולת ההון יש השפעה בשיטת הפריימריס הקלוקלת ובליכוד יש עלייה של פופוליזם דמגוגי אנטי חברתי בנוסח "מסיבת התה" של האגף הימני במפלגה הרפובליקאית האמריקאית. הם לא הצליחו לדחוק את שטייניץ החוצה, אולם הם הצליחו לדרדר אותו במורד רשימת הליכוד.
הצלחה גדולה יותר היתה להם בסילוקו של יו"ר ו' הכלכלה של הכנסת, ח"כ שאמה הכהן, שנאבק בנחישות נגד הטייקוניזם ובעד שוק תחרותי הוגן.
משהו רע קורה בליכוד.

הקונספירציה
ומה יגידו עכשיו אלה שהלעיטו אותנו בתאוריה לפיה אהוד ברק יזם את "עמוד ענן" משיקולי בחירות?

אני מאמין במר"צ
אני מאמין במר"צ. אני מאמין, שאילו ישבו בממשלה, והיתה מוטלת עליהם אחריות, גם הם היו תומכים במבצע "עמוד ענן". באופוזיציה, במיוחד כאשר הם רוצים לבדל עצמם מן ההסכמה הלאומית ולהוכיח שהם ה"שמאל" האמיתי, אפשר לצרוח סיסמאות דמגוגיות, נוסח הצמד גילגלאון. אבל אני מאמין, שאילו נשאו באחריות, גם הם היו מבינים שתפקיד המדינה להגן על אזרחיה. תודו שאני לארג' עם מר"צ.

רשימת הקלון
ידע כל מצביע "קדימה", שכל מועמדיה נבחרו בידי אולמרט.

הבריז לו 2
לאחר ניצחונו של אובמה, אולמרט תכנן הודעה על התמודדות בבחירות, בקייס של ידידותו האישית עם אובמה לעומת העוינות של אובמה לנתניהו, ונקמתו הצפויה בישראל.
והנה, מבצע "עמוד ענן" טרף לו את הקלפים. אובמה הבריז לאולמרט ותמך ללא סייג בישראל, בזכותה להגן על אזרחיה ובמבצע שהובילה. לא חלף שבוע, ואובמה הצביע נגד הצעת התכתיב הפלשתינאי בעצרת האו"ם.
בהתנגדותו לתכתיב הפלשתינאי, אובמה התגלה כיותר פרו ישראלי מראש ממשלת ישראל לשעבר, שהביע תמיכה במהלך הפלשתינאי.