בדיחה עתיקה מספרת על פרח טיס, לא חשוב מאיזו עדה, שלאחר הדחתו התעקש לשרת ב-נ.מ. "אם אני לא אטוס", הכריז, "אף אחד לא יטוס."
זאת לא בדיחה. זאת מציאות בפוליטיקה הישראלית. שוב ושוב אנו עדים לחיזיון של פוליטיקאים המתמודדים במפלגתם, ומשלא נבחרים, הם אובססיביים לנקום במפלגתם ולהרוס אותה. כך פרס שערק ל"קדימה" אחרי שהפסיד לעמיר פרץ במפלגת העבודה. כך ביילין שערק למר"צ אחרי שהפסיד בפריימריס במפלגת העבודה. כך ציפי לבני, שלמחרת הפסדה למופז החלה לפעול מבחוץ כדי לפורר את מה שנותר מ"קדימה". כך מספר 2 שלה, עמרם מצנע, שהפסיד לשלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. כך עמיר פרץ, שהפסיד אף הוא לשלי יחימוביץ' וכעת הוא פועל בתוך מפלגת העבודה וחותר ללא לאות כדי לפגוע בה ולהזיק לה בבחירות.
עולה על כולם אהוד אולמרט. בעוד הנ"ל מתנקמים במפלגותיהם, הוא מתנקם במדינתו, מזיק לה, פוגע בה, כנקמה על כך שאין הוא ראש ממשלת ישראל.
בהיותו ראש הממשלה, הציע אולמרט לאבו מאזן את ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שאי פעם הוצעה לפלשתינאים בידי ישראל – נסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים), חלוקת ירושלים, ויתור על הר הבית, קליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בתוך מה שיישאר ממדינת ישראל. במשך למעלה משלושים פגישות ניסה אולמרט לסלול נתיבות ללבו של אבו מאזן, לרכך את סרבנותו, אך הלה סירב להצעתו. אבו מאזן עצמו הודה בכך שסירב להצעה בשל דרישתו החד משמעית למימוש "זכות" השיבה.
הראשון שהיה צריך לצאת נגד אבו מאזן, לחשוף את ערוותו ולהוקיע את סרבנותו וקיצוניותו, היה אולמרט. והנה, אולמרט היה לגדול מליצי היושר של אבו מאזן, מתוך רצון להשאיר את עצמו בתודעה הציבורית כמי שכמעט, או-טו-טו הביא את השלום המיוחל עלינו ועל כל ישראל, עד שבאו הרשעים מהמשטרה והפרקליטות, שליחי הימין הקיצוני, טפלו עליו פרשיות שחיתות, הדיחו אותו מהשלטון וסיכלו את הסכם השלום. והמסקנה מכך ברורה – רק אולמרט יביא את השלום.
במשך ארבע שנים ממשלת נתניהו מנסה לחדש את המו"מ עם אבו מאזן, אך אבו מאזן מסרב למו"מ. נתניהו עשה מה שלא עשו רבין, פרס, ברק, שרון ואף לא אולמרט – הקפיא את הבנייה בהתנחלויות ובירושלים, כאקט של רצון טוב כדי לרצות את אבו מאזן ולהחזירו לשולחן המו"מ. אבו מאזן סירב למו"מ, כיוון שבחר באסטרטגיה אחרת – או"ם במקום מו"מ. הטענה שאבו מאזן הלך לאו"מ כיוון שנתניהו סירב למו"מ היא שקר וכזב. האמת היא שאבו מאזן סירב למו"מ כי בחר ללכת לאו"ם.
ולאורך כל התקופה, אהוד אולמרט תקף מעל כל במה ציבורית, בעיקר בחו"ל, דווקא את ממשלת ישראל והאשים אותה בסרבנות, משל היה דוברו של אבו מאזן.
אולמרט מתהדר בנוצות המרכז הפוליטי, אך האמת היא שבתחום המדיני אין "שמאל" קיצוני ממנו. הדבר בא לידי ביטוי ביחסו להצבעה באו"ם על קבלתה של פלשתין כמדינה משקיפה. בעוד מפלגת העבודה, ציפי לבני, "קדימה" ויאיר לפיד, הציגו את המהלך כשלילי ומסוכן והאשימו את ממשלת ישראל בכישלון, אהוד אולמרט הביע תמיכה בצעד הפלשתינאי.
האסטרטגיה של אבו מאזן, היתה להביא להחלטת או"ם המאמצת את התביעה הטריטוריאלית הפלשתינאית למדינה בקווי 49', כנקודת פתיחה למו"מ עם ישראל. אם זו נקודת הפתיחה, על מה יתקיים המו"מ?
על פי תוכנית השלבים הפלשתינאית, הם דורשים מדינה עצמאית מן הקו הירוק ומזרחה, מדינה נקיה מיהודים, כאמצעי להמשך המאבק נגד קיום מדינת ישראל שמן הקו הירוק מערבה. זאת, באמצעות הפיכתה למדינה לא יהודית, בעיקר באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים במה שקרוי "זכות" השיבה. הם יודעים שבשלב זה אין להם פרטנר בישראל המוכן לקבל את הדרישה הזאת, אבל יש להם סבלנות. הרי עד לפני 13 שנה לא היה להם פרטנר שהסכים לפשרה כלשהי על ירושלים, אך עמדת ישראל נשחקה אל מול נחישותם. הם מצפים שכך יהיה גם עם זכות השיבה.
והנה, ראש ממשלת ישראל לשעבר, אחד הנואמים והמסבירנים הטובים ביותר שהיו לישראל בעבר, בנאומו הראשון אחרי החלטת האו"ם, אותו נשא בפסגת הון-שלטון המכונה "פורום סבן", הכריז: "אנחנו מוכנים ליוזמה הערבית לפתרון עניין הפליטים. ההנחה הבינלאומית, שישראל לא מוכנה להתמודד עם סוגיית הפליטים הפלשתינאים היא פשוט לא נכונה."
אולמרט לא הביע, כמובן, תמיכה במימוש "זכות" השיבה וחזקה עליו שהוא מתנגד לה. אולם אלה בדיוק היו הדיבורים על ירושלים טרם קריסת העמדה הישראלית בנוגע לאחדותה ושלמותה בתקופת ברק; כל מיני דיבורים ורמזים ש"נצטרך למצוא איזה פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים". ראינו את היצירתיות.
הנזק שגורם אולמרט למדינת ישראל הוא נזק חמור ביותר. הוא נוהג באסטרטגיה של אדמה חרוכה, כלפי מדינתו. תאוות הנקם של אולמרט מעבירה אותו על דעתו.
2. יומן בחירות 2013 (ט"ז)
חד"ש ישן
אחרי כל ראיון עם שלי יחימוביץ', או פרסום הודעה מטעמה או מטעם מפלגתה, צוות התגובות של הליכוד (אופיר אקוניס) קופץ ומזכיר ששלי יחימוביץ' היא מצביעת חד"ש לשעבר.
אכן, ב-1996 שלי יחימוביץ' הצביעה לפרס וחד"ש (היו אז בחירות ישירות לראשות הממשלה והצבעה בשני פתקים). אכן, תמיכתה במפלגה אנטי ציונית היא כתם. אבל מדובר באירוע שהתקיים לפני כמעט שני עשורים (בימים שבהם יובל שטייניץ היה ב"שלום עכשיו", אהוד אולמרט היה ליכודניק מושבע וציפי לבני הצטרפה לפוליטיקה כדי להילחם בהסכם אוסלו) ואינו מעיד כהוא זה על דרכה היום.
12 שנים מאוחר יותר, ב-2008, דב חנין מחד"ש התמודד על ראשות העיר ת"א. היה אז טרנד בקרב צעירים רבים של תמיכה בו. שלי יחימוביץ' התגייסה למאבק חריף נגדו. טענתה היתה שאין לבחור פוסט ציוני ומסית לסרבנות לראשות העיר העברית הראשונה, עיר כה חשובה כתל-אביב, ואסור שאדם כזה יהיה אחראי על מערכת החינוך בעיר.
גישתה של שלי יחימוביץ' ב-2008 הפוכה ב-180 מעלות לגישתה ב-1996. זו הגישה האקטואלית יותר, ולכן היא רלוונטית לשלי של היום. בכל מעשיה והתבטאויותיה, אין ספק שגישתה ב-2008 היא המבטאת את דרכה היום.
אין ספק ששלי יחימוביץ' היא ציונית לעילא ולעילא.
עם זאת, שלי יחימוביץ' טועה, בכך שאינה אומרת בפשטות – דרכי היום שונה מדרכי אז, אלא מתרצת את הצבעתה אז באמירות כמו "זאת היתה הצבעה הוקרה אישית לתמר גוז'נסקי בשל החקיקה החברתית, לצד הצבעה לפרס לראשות הממשלה." תירוצים כאלה אינם מקנים לה אמינות. לא בושה להודות בטעות. להיפך, זו מעלה גדולה ומוערכת.
הבעייה של שלי יחימוביץ' אינה הצבעתה ב-96', אלא שמיספר 5 במפלגתה ב-2013 היא מאזור חיוג חד"ש – סוס טרויאני פוסט ציוני שעמיר פרץ דחף כדי לכרסם במנהיגותה.
חתרן בלתי נלאה
"אני אוביל, אני אנהיג, אני אנווט!" – כך, בלחיים סמוקות ובקול זועף, הציג יצחק רבין את המסר שלו לאומה עם בחירתו לראשות הממשלה ב-1992.
זה מה שיש למנהיג לאומי לומר לעמו עם בחירתו?
קשה להבין זאת, אבל אי אפשר שלא להבין זאת, כאשר מכירים את הטראומה הפוליטית של חייו – הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, כאשר שר הביטחון שמעון פרס חתר תחתיו ללא לאות. מי שנכווה במרק ייזהר בלפתן. מאחר ורבין ידע שאין לו ברירה אלא למנות את פרס לתפקיד בכיר, הוא ניסה לקבוע כללים חדשים, ברורים וחד משמעיים, מונעי חתרנות (מה שלא כל כך הצליח, ומי שילמד לעומק את תהליך אוסלו ייווכח בכך, וכאן אני ממליץ על מאמר מלומד של ד"ר אודי מנור ואדם רז בגיליון האחרון של "כיוונים חדשים").
עמיר פרץ שובר את שיאי החתרנות של שמעון פרס, מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית. ערב בחירות הוא חותר ללא לאות להכשלת מפלגתו, על מנת שהכישלון יירשם על שמה של יחימוביץ' והוא יקטוף את הפירות וידיח אותה.
פרץ מאתגר את מנהיגותה של יחימוביץ'. אסור לה להתכופף ולהיכנע. עליה לדחות מכל וכל את האולטימטומים והאיומים של פרץ. אם לא תנהג כך, תאבד את עולמה.
עד כה, יצוין לשבחה של שלי, היא לא מיצמצה.
התנועה המגונה
ציפי לבני, שהפסידה בבחירות המקדימות במפלגתה ולא כיבדה את הכרעת הבוחר, הציבה כמספר 2 את עמרם מצנע, שהפסיד בבחירות המקדימות במפלגתו ולא כיבד את הכרעת הבוחר.
לבני צרפה למפלגתה שבעה ח"כים שפרשו מ"קדימה", בהתאם לחוק מושחת, שנתניהו רקח בניסיונו לפרק את "קדימה" בראשותה, ולשלוף מתוכה את מופז וחבריו. ציפי לבני נלחמה בעוז נגד החוק הזה והציגה אותו כהתגלמות השחיתות הפוליטית. כעת היא נבנית ממנו. היא נבנית ממנו גם מבחינה תקציבית ובעצם שוברת מבחינה כלכלית את מה שנותר, אם נותר, מ"קדימה", לה הורישה קופה גרעונית.
גם יועז הנדל מצטרף ללבני. אני קורא את מאמריו של יועז הנדל ומוצא עצמי לעיתים קרובות מאוד מסכים עם חלק ניכר מדבריו. המרחק בין השקפתו המדינית של הנדל, אם יש לו השקפה, או בין מה שהוא הציג עד כה במאמריו כהשקפתו, לבין השקפותיה של לבני – עצום ורב. אילו היה מדובר במפלגה רבת רבדים ותחומי מחשבה ופעולה, ניתן היה לומר שאולי אין הוא מזדהה עם דרכה המדינית, אך הוא מזדהה עמה בתחומים אחרים. אולם "התנועה" היא מפלגת חד-מסר, המסר המדיני. על איזה בסיס הוא רץ ברשימתה?
את אלוף (מיל') אלעזר שטרן אני מכיר כבר 25 שנה, מאז היה מג"ד שלי בגדוד צנחנים במילואים. מאז עקבתי אחריו בהערכה רבה. יש בו, אמנם, משהו קצת טרחני ו"חפרני", אך הוא הצטייר בעיניי כסמל ליושרה. לפני שבועות אחדים, סיכם שטרן עם הרב חיים אמסלם על הצטרפותו לרשימתו, כמספר 2. מאחר ואני נוטה לתמוך בבחירות ברשימה זו, שמחתי על כך. והנה, לפתע פתאום, שטרן עשה סיבוב פרסה וקפץ על עגלתה של לבני. מה לבני? למה לבני? מה לו ולה, מה לדרכו ולדרכה? איזו אכזבה! הנה, גם שטרן התגלה כעסקן, שעצם הישיבה בכנסת היא מטרתו.
כך נראית התנועה המגונה של המתהדרת בנוצות "הפוליטיקה הנקייה".
ציפור דרור
מי שלא חבר לציפורה, אף שהוצע לו מקום גבוה בצמרת רשימתה, הוא העיתונאי בן דרור ימיני. כך, העיתונות הרוויחה את העיתונאי החשוב והטוב ביותר היום בישראל, לפחות לעוד ארבע שנים, והפוליטיקה הפסידה פוליטיקאי מוכשר. למיטב הכרתי, בן דרור, אדם חופשי במחשבתו ושובר מסגרות במהותו, מתאים יותר לעיתונות, מאשר למסגרת פוליטית המחויבת במשמעת סיעתית.
כעיתונאי דעתן, שמטרתו להשפיע על הציבוריות הישראלית, ההצעה שהוא קיבל לבטח קרצה לו. בינו לבין ציפי לבני יש בסיס אידיאולוגי משותף. שניהם חותרים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. שניהם מזהירים מפני שבר הציונות אם הארץ לא תחולק וישראל תהיה למדינה דו-לאומית. שניהם מצדדים בנסיגה לקווי 49' – לבני במפורש, וימיני במשתמע – אני מסיק זאת מכך שמעולם לא שמעתי אותו מסתייג מההצעות שברק ואולמרט העבירו, ברוח זו, לפלשתינאים.
ואף על פי כן, יש פער רעיוני עמוק בין דרכה של לבני להשקפותיו של ימיני. בשבוע שעבר הגדרתי את השקפתה של לבני כ"מאזניזם". התוספת "איזם" לשם של אדם, מתארת יצירת אידיאולוגיה מתפיסותיו או מדמותו. ואכן, ציפי לבני, בדומה לפרס, אולמרט ואחרים, הפכו את אבו מאזן לאידיאולוגיה. הם מציגים תמונה המשעינה את ביטחונה וטובתה של מדינת ישראל על האיש הזה, סגנו של ערפאת, ומתריעים בקוצר רוח שעל ישראל לסגור עמו מיד הסכם על פי תנאיו המוקדמים, כיוון שאולי בעוד כמה שבועות הוא כבר לא יהיה כאן ואולי לא יהיה עם מי לדבר.
מרכיב מרכזי בתפיסה המאזניסטית, הוא הכחשת תוצאות המו"מ שאולמרט ולבני ניהלו עימו. ממשלת אולמרט הציעה לאבו מאזן הצעה לנסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים") וקליטת אלפי פלשתינאים לתוך שטח ישראל. אבו מאזן דחה זאת על הסף, מאחר ולא היה מוכן לוותר על מימוש מלא של "זכות" השיבה.
והנה, ציפי לבני, התולה על אבו מאזן את יהבה, מנסה בכל כוחה לטשטש את העובדה הזאת. אחרי ארבע שנים שבהן אבו מאזן סירב לנהל מו"מ עם ישראל כיוון שהוא בחר בניסיון להסדר כפוי דרך האו"ם, היא מתעקשת להאשים דווקא את ממשלת ישראל בקיפאון ולהיות מליצת היושר של אבו מאזן.
בן דרור רחוק מאוד מן הדרך הזאת, סולד ממנה ותוקף אותה השכם והערב במאמריו ב"מעריב". תמיכתו ברעיון שתי המדינות לשני העמים, אינה מקדשת בעיניו את אימוץ תרבות השקר, ואינה מצדיקה הוספת עוד קיסמים למדורת ההסתה נגד ישראל וממשלתה וחבירה לתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.
בניגוד לציפי לבני שיצאה במחולות לנוכח הראיון הטלוויזיוני שבו אמר אבו מאזן שבאופן אישי הוא מסתפק בביקור בצפת ולא במגורים בתוכה, כאילו הוא ויתר על "זכות" השיבה, בן דרור קרע מעל פניו את המסכה הזאת, כפי שעשה פעמים רבות בעבר.
אילו היה מדובר רק בהבדל טקטי בין השניים, שכאמור – חולקים באופן בסיסי אותה אידיאולוגיה, לא היתה בחילוקי הדעות הללו מניעה בפני חבירתו של בן דרור ללבני. אולם מאחר והמאזניזם הפך למרכיב מרכזי באידיאולוגיה של לבני, ואילו בן דרור הוא אנטי מאזניסטי (כלומר, לא אנטי אבו מאזן, אלא אנטי המאזניזם, המבוסס על הונאת הציבור), אין לו מה לחפש ברשימה שבהנהגתה. בן דרור ימיני קיבל את ההחלטה הנכונה והוא ראוי למלוא ההערכה על כך.
למה ציפי לבני בכלל פנתה אליו והציעה לו להצטרף לקוקפיט של רשימתה? סביר להניח שהפניה אליו והריצה המשותפת עם שטרן והנדל, נועדה לשוות לרשימתה מצג שווא של "מפלגת מרכז". אולם אם שטרן והנדל רצים איתה, יש לקוות שהם לפחות יאזנו מעט את השקפותיה הקיצוניות.
3. התיישבות כעונש
בעקבות החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (10.11.75), החליטה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין על תגובה ציונית הולמת, של המשך העשיה הציונית: "תשובה למתקפה נגד הציונות ומדינת ישראל מחייבת להגביר ולהחיש תוכנית התיישבות."
באופן מעשי החליטה הממשלה על הקמת ארבעה יישובים בגולן. 16 שנים מאוחר יותר, ב-1991, עצרת האו"ם ביטלה את החלטתה, והשליכה אותה אל פח האשפה של ההיסטוריה. ואילו ארבעת היישובים - יונתן, אודם, שעל ומעלה גמלא, עומדים להשלים ארבעה עשורים לקיומם, נטועים לתפארת על אדמתם ומן הסתם, מרבית תושביהם כלל אינם מודעים לכך שהוקמו כ"עונש" על החלטת האו"ם.
אין ספק, שהקמת מפעל התיישבות ציוני בגולן הוא תגובה הולמת בהחלט להחלטה המגנה את הציונות. והנה, בתגובה להחלטת עצרת האו"ם לקבל את פלשתין כמדינה משקיפה באו"ם, דבק נתניהו במורשת רבין.
איני אוהב את הגישה על פיה התיישבות היא עונש לפלשתינאים. ההתיישבות רצינית מכדי שתהיה עונש. איני מתלהב מעיתוי ההחלטה ומהמוחצנות שלה. בדרך כלל, המוחצנות אינה מועילה להתיישבות. אולם מעבר לשאלה הטקטית של העיתוי, ראוי לבחון את ההחלטה מבחינת הגיונה ההתיישבותי, הגיאוגרפי והמדיני.
התיישבות יהודית בארץ ישראל, היא נשמת אפה של הציונות. זכותה של ממשלת ישראל להקים יישובים יהודיים בכל שטחי ארץ ישראל שבשליטתנו. ההתיישבות מממשת את זכותנו על ארץ ישראל, שהיא יסוד קיומה של מדינת ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות.
הזכות ליישב את הארץ, אינה חובה ליישב כל חלק בה. ההתיישבות צריכה להיעשות באחריות, על פי שיקולים אסטרטגיים ישראליים, הלוקחים בחשבון שאלות דמוגרפיות, ביטחוניות ומדיניות. ההתיישבות היא כלי מדיני לעיצוב גבולותיה של ישראל. אמנם כבר נוכחנו, שלא בכל מקום שבו עברה המחרשה העברית שם נקבע הגבול, אך ההתיישבות היא מרכיב משמעותי במכלול של שיקולים בהחלטות על עיצוב הגבול.
לאורך השנים, קמו ביהודה ושומרון, בליבה של אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, יישובים מבודדים, ללא כל שיקול דעת דמוגרפי ומדיני, שגרמו לנזק וסיבכו אותנו בבעיות שאלף חכמים יתקשו לחלץ אותנו מהן. אולם כל ההחלטות שקיבלה הממשלה השבוע, הן החלטות נכונות ונבונות, להתיישב באזורים חיוניים ביותר, שבכל הסדר עתידי יישארו בידי ישראל. הקמת התיישבות זו, אינה רק זכותה של ישראל, אלא חובתה. חיזוק ההתיישבות היהודית בתוככי העיר ירושלים הינו מעשה ציוני חשוב ביותר, שנועד לחזק את בירת ישראל ולהגדיל את הרוב היהודי בעיר. הבניה במבשרת אדומים (E1) חיונית במיוחד. היא נועדה להבטיח שמעלה אדומים, עיר ואם בישראל, לא תהיה מבודדת ומנותקת, אלא חלק ממדינת ישראל הריבונית לעת פשרה טריטוריאלית.
מוטב היה שההחלטה הזאת לא תתקבל במועד ובצורה שבה התקבלה, אך טוב שהתקבלה ומוטב מאוחר מאשר כלל לא. יישוב האזורים החיוניים, כירושלים רבתי, גושי ההתיישבות ובקעת הירדן, צריך להיעשות לאורך כל השנה, במנות קטנות, ללא הכרזות וללא הפניית זרקור.
הגינוי הבינלאומי על ההחלטה, כולל מצד מדינות ידידותיות, שרק לאחרונה הוכיחו את ידידותן בגיבוי לישראל ב"עמוד ענן" – היא בהחלט לא סימפטית. אך בין ידידים יש מחלוקות, וזימון השגריר לשיחה (כמובן שהמילה "נזיפה" היא ביטוי תקשורתי, לא מדיני ולא דיפלומטי) הוא צעד מקובל ביחסים בין מדינות. טוב להיווכח, שמנהיגי צרפת ובריטניה לא קראו את "הארץ", או שקראו והתעלמו מהנחיותיו להחזיר את שגריריהן מישראל ולנתק את הסכמי הסחר שלהן עם ישראל.
עם כל אי הנעימות שבתגובה הבינלאומית, מדינה ריבונית מחויבת בראש ובראשונה לאינטרסים הלאומיים שלה, ונכונה לעתים לשלם מחיר דיפלומטי למענם. זימון שגרירי ישראל הוא צעד כואב, אך ניתוקה של מעלה אדומים, חלילה, הוא מחיר כבד הרבה יותר.