חצי שעה, לפחות, התגלגלתי מצחוק למקרא רשימתו של רון וייס [גיליון 796], המייחס... מהפך אידיאולוגי אצל אלכס גולדפרב. החיבור בין אידיאולוגיה (!) ל... אלכס גולדפרב הוא באמת אחת ההלצות המשעשעות ששמעתי בעשור האחרון, ועל כך אני מודה לרון וייס. אנא, רון, המשך להרעיף עלינו מחוש ההומור המפותח שלך.
ועתה, אחרי שקצת נרגעתי מהצחוק, הנה הסיפור האמיתי.
במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית, מקובל שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא היתה על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.
ומעשה שהיה, כך היה. הקואליציה של רבין היתה קטנה מאוד, והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו הייתה להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת "צומת", בראשות רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך. מפעם בפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.
התפנית הייתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים ואסיר פלילי, ועימו אלכס גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, גולדפרב לסגן שר השיכון. באותם הימים שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. נפגשנו איתם – הנהגת הוועד, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.
מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחוליה החלשה והחליטה למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.
המשימה היתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו, היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא היתה גדולה הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר, ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14 חברות ממשלתיות ועוד. ו"המיצובישי"? סתם אגדה אורבנית.
ההצבעה היתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק." הקהל הגיב בקריאות בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

2. יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא"
הוצאת כינרת זמורה ביתן, תשע"ב 2012, 365 עמ'
לא כל ספר מרתק הוא ספר טוב. לא כל ספר טוב הוא ספר חשוב.
ספרה החדש של יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא", הוא ספר מרתק. קוראים אותו בנשימה עצורה. סיפור מותח, זורם, מעניין. הוא לוקה בסגנונו בבעייה שבאה לידי ביטוי גם בספריה הקודמים של ברנדס – ארכנות יתר בתיאור מחשבות, באופן שאינו משאיר מקום לדמיונו של הקורא, אלא מאכיל אותו בכפית. וחרף מגרעת זאת, הספר מרתק.
גם רומן בלשי למשרתות וספרי טיסה עשויים לרתק; ספר מרתק אינו בהכרח ספר טוב. "הפרדס של עקיבא" הוא ספר טוב. הדמויות בו עמוקות, מורכבות. העלילה עשירה, מעוררת מחשבה. הסיפור מטלטל, אינו משאיר את הקורא אותו אדיש, אלא ממשיך ללוות אותו ואת מחשבותיו זמן רב לאחר קריאת הספר.
"הפרדס של עקיבא" הוא ספר חשוב. חשיבותו היא בפוטנציאל התרומה המשמעותית שלו לתרבות הישראלית. זהו ספר פורץ דרך בכך שהוא מנגיש באופן פופולארי לציבור הרחב, את סיפורה של התורה שבע"פ, את עולמם של חז"ל, עולמם של התנאים, חכמי המשנה, באחד הצמתים המרתקים והחשובים בתולדות עם ישראל, התקופה שעיצבה את היהדות באופן שאיפשר את קיומו של עם ישראל בתנאי הגלות והחורבן, בזכות הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות.
"הפרדס של עקיבא" הוא רומן היסטורי – אחת הסוגות הספרותיות האהובות עליי משחר ילדותי, אך הוא הרבה מעבר לזה. זהו ספר המחבר את הקורא לטקסט החז"לי, המדרשי וההלכתי; גם את הקורא שאינו בקיא בו. הספר מהדהד לכל אורכו, כמעט בכל עמוד בתוכו – מדרשים, אגדות, הלכות, במפורש וברמז. לקורא הבקיא, חוויית הקריאה היא כפולה – לצד הזרימה עם הסיפור, המפגש עם מכרים ותיקים, מדרשים ושברי מדרשים, המגיחים להופעת אורח בספר. כך הופכת הקריאה לחוויה בלשית כמעט – כך חשתי בגילוי המדרשים המוכרים לי, ובקיאים ממני מצאו זאת בוודאי יותר ממני. לעומת זאת, הציבור שהידע שלו בתחום היהדות מסתכם בצחיחות שמעניק החינוך הממלכתי הַמְקַפֵּחַ, למרבה הצער, נהנה בוודאי מן העלילה ומהמפגש המפתיע עם עולמם של חז"ל, אך לבטח הוא מפסיד מרכיב מרכזי בחוויה.
"הפרדס של עקיבא" הינו רומן ביוגראפי, על חייו של גדול התורה שבע"פ, המנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל בתקופת המשנה – רבי עקיבא. הספר כתוב מנקודת מבטה של רעייתו, רחל (כפי שהיא מכונה בחלק מן המדרשים).
הספר מתחיל במפגש מפתיע של רחל, בתו של כלבא שבוע – גדול עשירי הארץ, ערב נישואיה לארוסה רבי ישמעאל, שיועד לה מילדות, עם עקיבא, הרבה בטרם היה לרבי עקיבא. עקיבא היה רועה צאן מרוד.
קבוצת רועים אנאלפבתים הפוגשים בה, מבקשים ממנה לקרוא באוזניהם צוואה קצרה, שהפשט שלה חד משמעי – נישול חלק מבניו מירושתו. הרועים קוראים לעקיבא, אחד הרועים, שבאמצעות שינוי מיקומם של סימני הפיסוק הופך את הצוואה על פיה כך שכל הבנים הם היורשים. רחל מוקסמת, מתאהבת, מבינה בעיניים נבואיות שאותו רועה נועד לגדולה, מבטלת את נישואיה ודבקה בעקיבא, במחיר נידויה וגירושה מבית אביה.
מכאן ואילך מתגוללת פרשת חייו של עקיבא, נישואיו לרחל, הליכתו ללמוד תורה ועלייתו לגדולה ככוכב עולה בשמי היהדות, הנהגתו את מרד בר כוכבא עד מותו הנורא בעינויים קשים, כגדול הרוגי המלכות. לאורך הספר שזור סיפורו האישי משפחתי הטרגי של רבי עקיבא, עם סיפורו הציבורי כמנהיג האומה.
אולם פרשת הצוואה, לכאורה פרשה צדדית ושולית בחייו, היא סיפור מכונן בסיפור. בצוואה מפקיע עקיבא את הטקסט מבעלותו של יוצרו ודורש אותו מחדש, באופן המאפשר קיומם של חיים תקינים. בעל הצוואה סיים את תפקידו כאשר כתב אותה. לטקסט הכתוב חיים משלו, ולקוראיו – פרשניו, נתונה הרשות לפרשו ולדרשו כהבנתם.
כך הצוואה האנושית, וכך הטקסט האלוהי, התורה. מפעל חייו של עקיבא, מפעל חייהם של בני דורו, התנאים, הוא מפעל המדרש. המדרש אפשר להם ליצור מחדש את היהדות, כך שתוכל להתקיים ללא בית המקדש, ללא עבודת הקרבנות, ואף בתנאי גלות ארוכה, תוך שהם מתבססים על הטקסט המקורי ודורשים אותו בדרכם, לשם תיקון עולם. זו היתה דרכו של רבי עקיבא ותרומתו הגדולה. "לא בשמיים היא", הם דרשו פסוק מקראי, כמסר שמִשֶׁנִתְנָה לנו התורה, היא שלנו, כאן על פני האדמה והרשות נתונה בידינו לפרשה; לא רק הרשות נתונה, אלא האחריות מחייבת. זוהי הדרך הנכונה לעבוד את ה' ולמלא את רצונו.
כל הדמויות בספר מורכבות מאוד, אינן פלקטיות, ולכן אנושיות מאוד, ייצריות מאוד. אין זה סיפור צדיקים חסידי, המתאר את הצדיק המושלם, נטול האגו. נהפוך הוא, הספר מתאר דמויות גדולות אך אנושיות, שכגודל אישיותם, כך גודל יצריהם ולא חסרה, ממש לא חסרה, פוליטיקה בבית המדרש, ולא כל המחלוקות בו הן לשם שמיים. אך דווקא אנושיותם של הדמויות, כולל של גיבור הספר, הופכים אותן לדמויות מופת; כבני אדם, לא כמלאכי השרת.
רבי עקיבא, על כל המורכבות שבו, הוא בהחלט דמות נערצת על המחברת. כך, עד המהפך של חייו – התייצבותו בראש מרד בר כוכבא, כמנהיג הרוחני של המרד, בניגוד לקוד הפרושי של מתינות, כפי שאפיין את החכמים בעת המרד הגדול.
בפרקים העוסקים במרד בר כוכבא, דמותו של רבי עקיבא מוצגת כמי שממיט אסון על עם ישראל. אשתו רחל, המספרת את הסיפור, שוללת את המרד מכל וכול, בניגוד לאקסטזה ההמונית של העם ההולך אחרי בעלה בעיניים עצומות, וממלאת את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית, המזהירה מפני האסון הגלום במרד; תוצאותיו הרות האסון. למרבה הצער, כמו נבואתה על עלייתו של עקיבא לגדולה, גם נבואתה על האסון הצפוי במרד מתקיימת.
כך, לפחות מצטיירים הדברים בקריאה שטחית של הסיפור. מנהיג גדול שתרם יותר מכל מנהיג אחר לבנייתה של היהדות ובנייתו של עם ישראל אחרי החורבן, ובשלב מסוים המיט שואה על עמו.
בקריאה מעמיקה יותר, אני מוצא מסר הרבה יותר מורכב ועמו גישה הרבה יותר מורכבת ודיאלקטית כלפי מרד בר כוכבא.
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום." סיפור זה, מתוך מסכת חגיגה בתלמוד, הוא אחד הסיפורים המכוננים בארון הספרים היהודי.
הפרדס הוא כינויה של תורת הסוד ביהדות (האר"י דרש את המושג כראשי תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד). הסיפור מספר על ארבעה מגדולי חכמי ישראל, שנכנסו להעמיק בתורת הסוד. התוצאות היו הרות אסון – האחד מת, דעתו של השני נטרפה, השלישי – אלישע בן אבויה, "קיצץ בנטיעות" כלומר יצא לתרבות רעה וכפר בעיקרי היהדות ולכן שונה שמו ל"אחר". רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.
שמו של הספר, "הפרדס של עקיבא", מעיד עד כמה סיפור הפרדס הוא הוא הסיפור המכונן של דמותו של רבי עקיבא על פי הספר. אלא שבעוד הספר צמוד לסיפור התלמודי בתיאור גורלם של בן עזאי, בן זומא ואלישע בן אבויה, אין הוא מספר שרבי עקיבא יצא בשלום. לאורך כל השנים, מאירוע הכניסה לפרדס ועד מותו, מנסה רחל נואשות להבין מה קרה שם, מה הם ראו, מה הדבר הנורא שגרם למותו של האחד, טירופו של השני וכפירתו של השלישי. ואילו הרביעי, ר' עקיבא, לא יצא בשלום אלא יצא ב... מלחמה. ולא סתם במלחמה, אלא במלחמה הרת אסון, חסרת סיכוי – מרד בר כוכבא. המסר החוזר בספר, הוא שרבי עקיבא נכנס לפרדס כפרושי מתון ויצא ממנו כקנאי המוליך את עמו לאבדון.
מה היה שם? מה ראה עקיבא שגרם למהפך הזה בדרכו? את הסוד הזה מגלה רבי עקיבא לרחל, בשעותיו האחרונות, בטרם נפח את נשמתו בעינויי תופת, כשבשרו נסרק במסרקות ברזל עד מותו, לנוכח פני העם.
ברגעים אלה גילה רבי עקיבא לרחל שבפרדס הם ראו את העתיד; עתידו הנורא של עם ישראל, את היותו עם גולה ומיעוט נרדף; את הרדיפות הנוראות והסבל הנורא הצפויים לו לאורך אלפיים שנה, עד השואה.
אחד מביטויי המהפך שהכניסה לפרדס חוללה ברבי עקיבא היה ביחסו לנוצרים – מיחס מכיל ומקבל כאל אחים יהודים, ליחס מתנכר כמי שמכיר בהם כגדולי השונאים של ישראל, לעתיד לבוא.
אכן, צדקה רחל, המהפך בדרכו של רבי עקיבא, הפיכתו למנהיג המרד, היא תוצאת הכניסה לפרדס. אלא שהכניסה לפרדס לא גרמה לו לאמונה בלתי רציונלית שהיהודים יגברו על האימפריה הרומית. נהפוך הוא, היציאה למרד נעשתה מתוך ידיעה ברורה של האסון הצפוי לעם ישראל וללילה הארוך והנורא של אלפים שנות גלות.
אז מה גרם לרבי עקיבא לחולל את המרד?
ברגעי חייו האחרונים, אחרי שהוא מתאר את אלפיים שנות הסבל, דווקא מידי הנוצרים ואת השואה הנוראה שבסופם, מוסיף רבי עקיבא: "ואלוהים לא יתערב, השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם... רציתי ללמד את עם ישראל שגורלנו נתון בידינו, אנחנו מנהלים את חיינו וחורצים את עתידנו, הכול צפוי והרשות נתונה." (ע' 357).
הבנת התיאור הזה משנה לחלוטין את הבנת הספר. הספר אינו יוצא נגד מרד בר כוכבא, אלא מפרש אותו באופן אחר לגמרי מהרובד הסיפורי. לא המרד הביא לאסונו של עם ישראל. האסון היה צפוי מראש. המסר נועד לזרוע בעם ישראל את הרשות הנתונה בידו להתריס נגד הצפוי ולמרוד בגורלו. רבי עקיבא ידע היטב שהמרד חסר סיכוי וייגמר בכישלון. הוא לא יכול לרתום את העם למרד בלי לנסוך בו תקווה וביטחון ביכולת לנצח, אך הוא ידע מראש שזו מערכה אבודה. הראיה שלו היתה קדימה, אלפיים שנה קדימה.
כאשר אנו מבינים זאת, התובנה הזאת מפרשת לנו את משמעותם הקריטית של שני רגעים מכוננים נוספים בספר. האחד, בדיון הלכתי על אפשרות לחלץ את בתו של רבי עקיבא מעגינותה, דיון שדווקא בו עקיבא היה שמרן הלכתי, שלא כדרכו. בסיג ושיח ההלכתי עם ברוריה, אומר רבי עקיבא: "אני לא יכול להחיש את הקץ, הכול צפוי. אבל הרשות נתונה, צועקת ברוריה. הוא נושא אליה את ראשו בתדהמה. מה? מה אמרת? היא מדברת בלהט. פניה מאדימות, טיפות זיעה מבצבצות על נמשיה. יש לנו בחירה חופשית, אנחנו בוחרים את דרכינו בעצמנו, החיים נקבעים על פי מעשינו, לא לפי מה שצפוי. ברוריה יוצאת מן החדר, רבי עקיבא מתבונן אחריה ואומר בקול רם, הכול צפוי והרשות נתונה, הכול צפוי והרשות נתונה." (ע' 297).
הרגע השני הוא זה, שבו הבין ר' עקיבא שבר כוסבא, שאת שמו שינה לבר כוכבא על פי הפסוק "דרך כוכב מיעקב", הוא האיש הראוי להוביל את המרד. רבי אלעזר, דודו של בר כוסבא, נפגש עם רבי עקיבא ושוטח בפניו את דאגתו מפני הפיכת אחיינו למנהיג הליסטים, הסיקריקים החדשים. מה שהטריד אותו יותר מכל היה צעקת הקרב שלהם: "צעקת הקרב של הסיקריקים הפוכה מזו של המכבים. האחיין שלי מצטט פסוק מתהילים, הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו, ומעוות את משמעותו, במקום לפרש אותו כהבעת צער הוא רואה בו קריאת תיגר. משתררת שתיקה. פתאום אני שמה לב שרבי עקיבא זוקף את ראשו. עד כה הוא ישב מכונס בעצמו ולא גילה כל עניין בשיחתנו, והנה כעת מבטו דרוך ומלא ציפייה. רבי אלעזר מבחין בכך ומפנה אליו את פניו. וזה עוד לא הכול, יש לסיקריקים סיסמה נוספת, גרועה עוד יותר. הוא מכחכח בגרונו, קשה לו לבטא את המילים. הן נהגות בפיו במאמץ ניכר: לא תסעוד ולא תכסוף. חנה מתנשפת בזעזוע. למי הסיקריקים מתכוונים כשהם אומרים אל תעזור ואל תפריע? רבי אלעזר שוב נאנח. את יודעת למי, עזוב אותנו לנפשנו, הם צועקים לאלוהים אל תתערב במלחמות שלנו, נסתדר בלעדיך. עיניו של רבי עקיבא ניצתות באותה אש זרה שאני כה מיטיבה להכיר. מה שמו של אחיינך? שמעון בר כוסבא. הבא אותו אלי." (עמ' 304-305).
כפי שבעל הצוואה בראשית הסיפור כבר אינו צד בעניין, אינו מסייע ואינו מפריע והרשות נתונה בידינו לפרש אותה; כמו התורה, שלא בשמיים היא, וכשבני תורה מתווכחים עליה אל לשמיים להתערב, כך גם במלחמות ישראל. אל לנו לצפות לישועת אלוהים. עלינו לקחת את גורלנו בידינו.
העתיד שרואה רבי עקיבא בפרדס, מסתיים בשואה. אין הוא רואה את הקמת מדינת ישראל, שלוש שנים אחריה. אין הוא רואה את הציונות שקדמה לה בחמישים שנה. הוא רואה רק את הרדיפות, השנאה והשואה. זה הצפוי. זה הגורל. אך בידינו הרשות להתריס נגדו ולשנות אותו.
רבי עקיבא חולל את המרד, לא כדי לנצח את האימפריה הרומית, אלא כדי לחנך את עם ישראל ולזרוע בתוכו הזרע שיבשיל כעבור אלפיים שנה – הציונות, הקמת מדינת ישראל, התובנה שהציפייה לגאולה ניסית מובילה לשואה, ואת הגאולה אנו נביא בעצמנו.
זו הדיאלקטיקה המחברת את רבן יוחנן בן זכאי ואת רבי עקיבא. רבן יוחנן בן זכאי, המנהיג המתון שהתנגד למרד הגדול, ברח מירושלים סמוך לכישלון המרד והצליח בדרכי שתדלנות להשיג מהרומאים את הרשות להקים את מרכז התורה ביבנה, יצר את התשתית ליהדות הרבנית, ההלכתית, החז"לית, זו שאיפשרה חיים יהודיים בעידן הפוסט מקדשי, גם במנותק מן הארץ ומן המצוות התלויות בה. בן זכאי חולל את המהפכה, שרבי עקיבא היה גדול יוצריה.
אך רבי עקיבא יצר את הפן המשלים של אותה יהדות, אף שהוא לכאורה סותר אותה – מרכיב המרד, ההתרסה, חוסר ההשלמה עם הגורל.
אלמלא המהפכה של יוחנן בן זכאי, עם ישראל לא היה מתקיים לאחר החורבן וגורלו היה כגורל כל עמי קדם שנכחדו. אולם אלמלא המרד של רבי עקיבא, לא היתה תקומה לעם ישראל והשואה היתה סופו.
ואכן, הציונות על כל פלגיה ומחנותיה, הציבה את מרד בר כוכבא כמופת. בשלושים השנים האחרונות, חל מהפך ביחס למרד בר כוכבא, והוא היה למופת שלילי של קנאות, עיוורת למציאות והרת אסון. לכאורה, בקריאה מעל פני השטח, יוכי ברנדס זורמת עם הזרם הזה. בקריאה חתרנית כמעה של הסיפור, אני רואה בו חזרה לאתוס הציוני, גם מתוך ראייה מפוכחת של כישלון המרד. מתוך אפר הכישלון, נזרע זרע תקומתו של עם ישראל, זרע הציונות והקמת מדינת ישראל.

3. יומן בחירות 2013 (י"ז)
גוב ריקבון ועפר
את נשימת הרווחה של שלי יחימוביץ', עם הגיע הבשורה על עזיבתו של עמיר פרץ את מפלגתה, ניתן היה לחוש היטב ממטולה עד אילת. זכתה יחימוביץ', ונתקיימו בה דברי הנביא ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." מעתה – עמיר פרץ הוא כאב הראש של ציפי לבני.
מה גרם לעמיר פרץ לנהוג כפי שנהג? פרץ הפסיד לשלי יחימוביץ' בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה לפני למעלה משנה. רגע קבלת התוצאות, היה רגע יריית הפתיחה של המערכה להפלת שלי יחימוביץ'. לצד הניסיון להריץ את איתן כבל ברשימה לעומתית בהסתדרות, האסטרטגיה של פרץ התמקדה בבחירות המקדימות לרשימת מפלגת העבודה. מטרותיו היו לזכות במקום השני, ולהכניס לפחות שבעה ח"כים ממחנהו, הסרים למרותו. על פי חוק שבעת הח"כים, שציפי לבני נבנתה ממנו אך השבוע, השביעיה נועדה לשמש כאקדחו של פרץ ברקתה של יחימוביץ', למרר את חייה ולהביא בסופו של דבר להדחתה ולהמלכתו.
תוכניתו נחלה כישלון חרוץ. הוא לא ניצח בפריימריס. הוא אמנם הצליח להכניס כמה מאנשיו ובראשם מירב מיכאלי – סוס טרויאני במפלגתה, אך לא הצליח לבנות סיעה לעומתית. אף על פי כן, הוא דבק באסטרטגיה שבנה, ומיד עם היוודע התוצאות, עלה לשידור והציב לשלי יחימוביץ' אולטימטום בשידור חי – לשנות את דרכה בתוך 48 שעות, להציב בראש סדר היום את הנושא המדיני ולהתחייב לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו.
ולתדהמתו – הכול עבד בניגוד לתכניתו. יחימוביץ' עמדה בכבוד באתגר המנהיגותי שהציב לפתחה. היא לא מצמצה, לא התקפלה וביטלה את הפגישה עימו, בה התכוון להניח על שולחנה את אקדחו. ואילו אנשי המחנה שלו, לא הצטרפו לדרישותיו. לפתע פרץ מצא עצמו ללא חיילים. בהצהרותיו הוא שרף את עצמו והקפיץ עליו את כל חברי מפלגתו. משנכשל, עבר בגפו, בודד וגלמוד, לתנועת הנכשלים.
התנועה בראשות מי שהפסידה בפריימריס על הנהגת "קדימה" ולא כיבדה את התוצאות, שמספר 2 שלה הוא מי שהפסיד בפריימריס על הנהגת מפלגת העבודה ולא כיבד את התוצאות, הציבה במקום השלישי את מי שהפסיד הן בפריימריס על הנהגת מפלגת העבודה והן בפריימריס לרשימה ולא כיבד את התוצאות. ואחריהם ניצבים פליטי "קדימה", שהקימו אותה בעריקה ממפלגותיהם, וכעת ערקו ממנה אל ציפי לבני, עם כספי מימון המפלגה שתחת מנהיגותה של לבני נקלעה לגרעון תקציבי כבד.
עמיר פרץ, נושא הדגל הסוציאליסטי, חובר לציפי לבני, שגם בזכוכית מגדלת של שען חרש אי אפשר למצוא פער כלשהו בין דרכה בנושאי חברה וכלכלה לדרכו של נתניהו. ציפי לבני אמנם ציטטה במסיבת העיתונאים את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, המבטיחים מדינת רווחה מתקדמת, אלא שכשָֹרָה בכירה בממשלות הליכוד ו"קדימה" לא נקפה אצבע כדי להגשים דרך זו. – ציטוט אחר של ז'בוטינסקי, מיטיב להגדיר את התנועה המגונה בראשות לבני – "גוב ריקבון ועפר."

הפריימריס של ציפי לבני
ביום שלישי בערב, הופתע אדם – דמות ציבורית מוכרת ומוערכת בגליל, כשקיבל הצעה לרוץ לכנסת ברשימתה של ציפי לבני. מדובר באדם איכותי מאוד, איש מעש ואינטלקטואל, אדם הקרוב בעמדותיו המדיניות לעמדותיה של לבני.
הצעה כזו, הנוחתת כרעם ביום בהיר, על אדם שהאופציה הזו כלל לא עמדה אצלו על הפרק עד אותו רגע, מחייבת זמן לחשיבה, התייעצות, התבוננות. אולם כאשר היא באה פחות מ-48 שעות לפני סגירת הרשימה, אין זמן לתהליך כזה. הנ"ל הבטיח לישון על כך לילה. למחרת בבוקר ציפי לבני אמורה היתה לחזור אליו. ולמחרת בבוקר, ציפי לבני לא חזרה אליו. הפרק הזה הסתיים מבחינתה.
למה? כנראה שלבני, שבנתה את רשימתה בחפיפיות אופיינית, זרקה הצעות לרוץ עימה לאנשים רבים. כנראה שאותה הדמות הגלילית, היתה אופציה אחת למשבצת מסוימת, ועל אותה משבצת נזרקו הצעות לעוד אנשים. כנראה שאחד מהם הקדים להשיב בחיוב...
אלטרנטיבה לשלטון...

ההישג המוכח של ציפי לבני
לבני הצליחה לגמרי במשימה אחת – להסתיר לחלוטין את חיים רמון, האיש החזק במפלגתה. נתראה ב-23.1.

הסחריר של מפלגת העבודה
הציבור הקרוי "מרכז שמאל" כועס על תופעת הפיצול של המפלגות השייכות למחנה הזה. הכעס מופנה כלפי כל המפלגות ובעיקר מנהיגי המפלגות המזוהות עם הגוש הזה.
הודעות מפלגת העבודה על מגעים אינטנסיביים ברגע האחרון בניסיון לאחד את השורות ולהריץ רשימה משותפת של הגוש, אינן אלא סחריר – ספין, שנועד לעמעם את הכעס על מפלגה זו בגין הפיצול, במצג שווא של יוזמת אחדות.
קשה לי להאמין שהציבור עד כדי כך נאיבי, שלא יבחין בסחריר.

בשם הסב
במאמרים רבים בשבועות האחרונים, לא חסכתי את שבט ביקורתי ממרב מיכאלי ומבחירתה לצמרת מפלגת העבודה.
רבים נוספים כתבו נגדה. בין הדברים שנכתבו נגדה, נאמרו דברי בלע על היותה נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר ש"שיתף פעולה עם הנאצים", "הפקיר את יהדות הונגריה" וכו'.
אני דוחה בשאט נפש את הביקורת הזאת. ראשית, אדם נשפט על מעשיו, לא על מעשי הוריו ולא על מעשי הורי הוריו.
שנית, ישראל קסטנר הציל 1,648 יהודים בשואה. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כפול 1,648. ועליהם יש להוסיף את אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלהם שלא היו נולדים אלמלא ניצלו. ההסתה נגד קסטנר הביאה לרציחתו. עד מתי אפשר להמשיך לרדוף אותו אחרי מותו? ועד כמה דורות אפשר לרדוף את צאצאיו?

תוצאות הפריימריס ב"ישראל ביתנו"
בשיטת הפריימריס, אנסטסיה (מים) מיכאלי, סטס (בירה) מיסז'ניקוב ודני (שרפרף) איילון היו נבחרים לקדנציה נוספת מטעם "ישראל ביתנו". בשיטת הוועדה המסדרת, פרובוקטורית אחרת ששמה מיכאלי, לא היתה בצמרת מפלגתה. תחי הוועדה המסדרת!
וכאן אני ממהר לסייג את דבריי. שיטת הוועדה המסדרת שבה אני מצדד אינה השיטה הנהוגה ב"יש עתיד", "התנועה" ו"ישראל ביתנו" (את המפלגות החרדיות איני מזכיר, כיוון שמדובר בתרבות אחרת לגמרי, מבחינת מקומם ומעמדם של גדולי / חכמי התורה). במפלגות הללו אין ועדה מסדרת (או שמא יש ועדה שהינה חותמת גומי), אלא הרשימה נבחרת בידי אדם אחד, מנהיג המפלגה. ואם אצל ציפי לבני ויאיר לפיד ניתן להסביר זאת בכך שמדובר במפלגה חדשה שזה עתה קמה ואין לה עדין מוסדות (בוודאי אצל ציפי לבני שהכריזה על רשימתה ברגע האחרון), הרי שהסבר זה אינו תקף ב"ישראל ביתנו" שהינה מפלגה ותיקה ומושרשת (אולם שם, להערכתי, זו הפעם האחרונה, כיוון שליברמן חותר למיזוג עם הליכוד, כדי להתמודד על הנהגתו אחרי נתניהו).
בחירה בידי המנהיג מנטרלת חלק מן הרעות החולות של שיטת הפריימריס, אולם היא מעודדת קונפורמיזם והתנהלות יסמנית של נבחרי הציבור, התלויים ברצונו הטוב של המנהיג. אני מצדד בוועדה מסדרת, בת כעשרים איש, המורכבת מהנהגת המפלגה, יש בה ייצוג לקבוצות ולזרמים השונים בתוך המפלגה, ויש בה ייצוג לאישי ציבור מקובלים שאינם חלק מן המערכת הפוליטית, אך הם מזוהים עם המפלגה. את ראש המפלגה, לעומת זאת, יש לבחור בבחירות מקדימות של כלל חברי המפלגה.
זו אינה שיטה מושלמת, אך השיטות האחרות שנוסו, גרועות יותר.

השד הבנטי
נפתלי בנט, מנהיג "הבית היהודי", הוא היום האופוזיציה לנתניהו מימין. לכן, הוא מוצג כימנן פנאט ומאיים (עיינו במאמרי ההסתה נגדו של ספי רכלבסקי ב"הארץ"). והנה, בראיון ל"דה-מרקר" (4.12.12) התייחס בנט לערביי ישראל ודרש בעבורם "הכנסה מאסיבית להעדפה מתקנת."
בנט הוא פוליטיקאי ערב בחירות, וסביר להניח שלא היה אומר דברים שירחיקו ממנו את בוחריו. בנט מבין שרוב הציבור הדתי לאומי, אליו הוא פונה, אינו שותף למכתב הרבנים הגזעני, שלא לדבר על ספר התועבה "תורת המלך", אלא הוא ציבור דמוקרטי, הדוגל לא רק בשוויון זכויות פוליטי מלא לערביי ישראל, אלא אף בהעדפה מתקנת כדי לקדם אותו גם לשוויון כלכלי חברתי.
זאת ישראל האמתית, להבדיל מישראל המדומיינת, כפי שבאה לידי ביטוי ב"סקרים" מתוחכמים ובכותרות מעוותות, שנועדו לטפול על הישראלים תמיכה באפרטהייד.

שאול מופז
בשנות ה-70 וה-80 עדין נמצאו מידי פעם בג'ונגלים האסיאתיים לוחמים יפאנים קשישים ממלחמת העולם השנייה, שטרם שמעו על כניעת הקיסר.