באחד האמשים, כפי שהיה אומר אפרים קישון, קיבלתי טלפון. אדם עם קול נעים הציג את עצמו: "שמי אדם דובז'ינסקי ואני יוזם ומארגן תנועה חדשה של 'משוררים מן הימין'."
שאלתי, "ומה אתה רוצה ממני?"
"אני מזמין אותך להצטרף לתנועה."
עניתי לו שראשית אני לא משורר, ושנית אני לא מהימין.
"תחשוב על ברל כצנלסון", הוא השיב. "אם הייתי קורא לתנועה 'הברלאים' היית מקבל זאת?"
כ"ציוני-סוציאליסט", השם הזה, "הברלאים", אכן נראה לי הרבה יותר נכון, והמלצתי לו לקרוא כך לתנועה. כשלעצמי, אין המושגים "ימין" ושמאל" נראים לי רלבנטיים. האם אהוד אולמרט איש ההון והשלטון, בעל מעטפות טלנסקי, הוא איש "ימין", או בשל עמדותיו המדיניות הוא איש "שמאל" קיצוני? האם יצחק רבין היה איש "שמאל"? או איש "ימין" כפי שהוא נחשב כיום במפלגת העבודה בשל תמיכתו בתוכנית אלון המורחבת? האם אחמד טיבי המייצג מפלגה של "האחים המוסלמים" ובתה החמאס, עם המצע האיסלמו-נאצי, הוא איש שמאל?
המושגים ימין ושמאל אין להם מקום בפוליטיקה, קל וחומר בשירה. האם למשוררים העתידים להיות בתנועה יש קשר לרויאליסטים שישבו בצד הימיני של אולם הקונבנציון הצרפתי לאחר המהפכה? והאם למשוררי "השמאל" יש קשר לרובספייר שישב בצד שמאל של האולם? ובכלל האם טשרניחובסקי ב"כובשי כנען בסופה", הוא ימין? ואלתרמן המפא"יניק בעל "חצרו של קיבוץ", הוא שמאל, או שהיותו חבר בתנועה לא"י השלמה עושה אותו איש ימין?
לאחר כמה ימים נשלח לי מייל ובו הודעה שלאחר דיון בין החברים בתנועה הוחלט לקבל את השם: "משוררים לימין ישראל". (התחכמות קטנה, "לימין", זה גם לעזרת...) והנה דברה:

משוררים לימין ישראל
תנועה חדשה בשם "משוררים לימין ישראל" (Poets For Israel), מוקמת בימים אלו. אנשי התנועה, כמה עשרות משוררים, מצהירים שבכוונתם להחזיר את השירה הציונית לאופנה ולהשיב את הלגיטימציה לכתיבת השירה הלאומית. התנועה פועלת לחזק את השירה הלאומית הציונית, אשר סבלה מהזנחה ממושכת – אולי אפילו מכוונת. זאת כדי להדגיש, כי פואטיקה אינה נחלתו הבלעדית של השמאל הקיצוני, וכי שירה ציונית רצויה על ידי הימין והשמאל כאחד.
התנועה מקבלת לשורותיה משוררים ואנשי רוח שמאלנים, ימנים, ערבים ויהודים ולמעשה כל מי, שמסכים על לגיטימיות השירה הציונית ולא רואה בה כדבר פאשיסטי או פסול.
התנועה תפעל לפרסום שירי חבריה באמצעות הוצאת כתב עת, אתר שירים, ערבי שירה וכו'.
אירוע ההשקה החגיגי של התנועה ייערך בתאריך 29.11 – כ"ט בנובמבר, המציין את אישור האו"ם לתוכנית החלוקה ולתום המנדט הבריטי, ומהווה אבן דרך היסטורית להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.
האירוע יתקיים כאמור ביום חמישי הקרוב, בשעה 20:00 בבית הסופר, רח' קפלן 6 בתל אביב, ויסתיים בשעה 21:30.
בין המשתתפים: ח"כ אופיר אקוניס, נפתלי בנט, ד"ר יועז הנדל, ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', בני אלבז, ז'וז'ו אבוטבול, מאיר עוזיאל, יהושע מאירי, עו"ד פנינת ינאי, דינה אברמסון, אלעזר שטורם, ד"ר יהודה יפרח, רונן שובל ועוד.
אתר התנועה משוררים לימין ישראל – http://shirim.org/

היות שלא הכרתי את האיש, אדם דובז'ינסקי, ולא שמעתי עליו, גיגלתי את השם והנה מה שמצאתי: אדם דובז'ינסקי, יליד קיבוץ אדמית, 1972, משורר, מנהל קבוצת שירה עברית בפייסבוק, משפטן, ומטפל בתחום הרפואה המשלימה, בפלבוטומיה (לא ידעתי שעוד עושים הקזות דם). סיים לימודי מוסמך משפטים בהצטיינות יתרה. היה לחילוני הראשון, שהתקבל למכון למשפט עברי בהר הצופים.
בראשית מחאת האוהלים שבת אדם דובז'ינסקי שלושה שבועות עד שהתמוטט. ואחר שימש כרכז המטה של מאבק האוהלים, האופוזיציה לקליקת רוטשילד. אדם: "אני מרגיש נבגד. הנהגת רוטשילד לא רוצים להביא תוצאות. הם רוצים להפיל את ביבי. המחאה האמיתית בוזבזה. הייתי בטוח שדפני ליף, כמו כולנו, התחרפנה מהמצב, אבל לאט-לאט התגלו עובדות אחרות. מטרידות. למשל שפורמט המחאה הגיע ביבוא אחד-לאחד מספרד. פורמט אירופאי אנרכיסטי, שהכוונה שלהם היא להביא לאנרכיה שלטונית, ולהפלת ביבי. הם מאורגנים, וממומנים ע"י הקרן לישראל חדשה, קרן פורד, והאיחוד האירופי."

דובז'ינסקי על המחאה: מכתב לאחי המוחים:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-72910-00.html

לאחר שאדם התקשר אישית להזמינני לערב הפתיחה, ומאחר שהתרשמתי מהאיש, החלטתי להיענות להזמנתו ולבוא.
ערב כ"ט בנובמבר, בעוד אבא של מאזן נואם באו"ם, הנני בבית הסופר בתל אביב. בכניסה מבקשים עשרה שקלים עבור הוצאות. המשלם מקבל סוכריה על מקל, וחותמת על היד, אם ירצה לצאת ולשוב לאולם. איחור טיפוסי של חצי שעה. האולם מלא עד אפס מקום. אנשים מכל הגילאים, להפתעתי רק שלוש כיפות.
מתחילים:
אישה צעירה נאה ומטופחת מציגה את עצמה: עו"ד זהר נבות – דוברת התנועה. היא מתחילה לקרוא שיר של מי שהיא מציגה כ"כבוד נשיא המדינה-שמעון פרס". השיר (המביך) מדבר על התנגדות לשואה ובעד האהבה לעם. לאחר מכן היא מכריזה בפאתוס בן גוריוני: "אני מתכבדת בזאת להכריז על תנועת המשוררים לימין ישראל!"
לאחריה עולה ד"ר נורית צדרבאום. עו"ד זהר נבות – הדוברת, מציגה אותה כמשוררת. כאן מתחיל נאום ארוך על אהבת הארץ והציונות. מילים מאוד נכונות, אבל חוזרות וחוזרות. הנאום הטרחני ממשיך וממשיך, אדם, ראש התנועה, וזהר הדוברת, מסתכלים בדאגה על שעונם. קמים ויושבים, ולבסוף כששטף הדיבור אינו נפסק, הם מבקשים ממנה בעדינות לסיים.
לאחריה מוזמן לשאת דברים, ד"ר יועז הנדל. בניגוד לציפיות הוא טוען שהוא בעד כל שירה. מימין ומשמאל, ובלבד שתהיה שירה ציונית. "יש לי בעיה עם הגדרת השם," הוא אומר. "אני מציע לבחון את הדברים, אני בצד הלאומי... לא לקטר על אחרים שהשירה או התקשורת שמאלנית. כל אחד נבחן על-פי מעשיו. ישראלים אוהבים לקטר."
עם סיום דבריו חש מהר החוצה, כנראה למו"מ עם צפורה בז'וז'וביץ (ציפי לבני), שתקצה לו מקום ב"תנועה" לכנסת.
לפני שהספיק לצאת מן האולם עצרה אותו ח"כ יוליה שמואלוב-ברקוביץ שעלתה בזריזות לבמה: "אני רוצה לקטר נגד יועז." יועז נעצר ליד הדלת, והביט בה בסקרנות.
יוליה: "ניסיתי להיות נחמדה כמוך, אבל אני רוצה להתווכח איתך, כי יש שנאת חינם בישראל."
יועז: "דברי מה שאת רוצה, רק אל תשני את מגילת העצמאות..."
יוליה: "אבא שלי היה סוחר עשיר מסמרקנד וכשעלינו הוא נישק את אדמת הארץ. אני אשת 'מרכז קיצוני'... מרכז קיצוני בביטחון, ושמאל קיצוני מבחינה חברתית... קוראים לי פרימיטיבית..." (את הכינוי היא קיבלה בזכות. לאחר שהכריזה כשעזבה את קדימה, כי בכוונתה לשאת את הדגל האנטי-פמיניסטי. "אני מתכוונת להילחם בג'יהאד הפמיניסטי שעובר על ישראל!"). פרימיטיבית? היא אמרה!
יועז, מניד בראש, ויוצא מן האולם.
עולה משורר-זמר בשם מתן קול. שבאמת נותן קול, ושר.
אחריו, פרופסור אלקלעי-גוט שהיא גם משוררת אומרת שיש לכתוב שיר על כל מקום בארץ.
אחריה, דינה אברמסון שהיא רק בת של משורר שכותב כל יום שלושה שירים, קוראת אחד משיריו.
ד"ר שלום פיסר, לשעבר מהרבנות הצבאית, ניגן על הפסנתר, ושר שיר על "ארץ ישראל".
אחריו, מאיר עוזיאל, שקרא טור ממדור "שיפודים" (חזר לאחרונה למעריב עם העברת הבעלות) בו הוא משיב לכותבת שמתייעצת איתו אם היא אינה מסכנת את הקריירה שלה כשאינה שמאלנית. "לעולם אל תכתבי את מה שאת יכולה לקרוא," יעץ לה.
הדוברת עו"ד זהר נבו מציגה את הנואם הבא: "אלעזר שטורם – האיש והאגדה". (איזו אגדה יש עליו?)
אלעזר שטורם: "אני מברך אתכם שאתם לא משתמשים במילה אֶאֶאֶאֶ. אינני מבין מה זו שירת ימין או שמאל. אני לא אוהב את הארץ כי אין לי ארץ אחרת, אני פשוט אוהב אותה. יש יהודים מלכתחילה, ויש יהודים בדיעבד. אני כמובן יהודי מלכתחילה. הוריי באו מגרמניה והגרמנים ישמחו לקבל אותי לשם. (אין כלל ספק שהגרמנים ישמחו לאיש ולאגדה...)
אני חוקר עכשיו את המאה ה-17 וגיליתי ששבתאי צבי הוא מבשר הציונות. (שטורם, אם כבר מבשר הציונות מהמאה ה-17 הוא שפינוזה, שאמר במסכת תיאולוגית-מדינית, בפרק על בחירת העברים: "אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו (היהודים) את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש.")
לסיום קרא שטורם שיר של יהודה ממודנה.
העיתונאי יהודה יפרח התנצל שהוא עיתונאי ולא משורר. עיתונאי הוא אמר, הוא הזבל של אלו שכותבים... ואז החל לדבר על יונג, ועל היהדות. משום מה הוא לא הזכיר את הנאציזם בתורתו. ואת התפעלותו של יונג מן הניסיון של הנאצים לחדש את האמונה במיתוסים הגרמניים הקדומים. (עוד בטרם עליית הנאצים, האשים אותו זיגמונד פרויד בנטיות אנטישמיות).
יפרח הזכיר פעמים רבות את המושג "אנימה" (Anima), (על פי קארל יונג, היא הצד הנשי של תת המודע הקולקטיבי הגברי) אבל יפרח קרא כנראה את המושג רק בעברית כי בניגוד להמלצת "האיש והאגדה" שלא לומר אֶ, אמר כל הזמן אֶנימה...
סיים את הערב רונן שובל מתנועת "אם תרצו". שובל: "הדור הנוכחי הוא דור דקדנטי שעוסק בשחיטת פרות קדושות, ואני מקווה שאתם תיצרו פרות קדושות."
לסיום הערב החל שובל לקרא את שירו של אלתרמן, "על אם הדרך": "על אם הדרך עץ עמד. עמד נופל אפיים. נומה, בן. הלילה רֵד..."
"רַד!" צועקים לו מהקהל.
"רֵד", הוא אומר בשנית.
"רַד, רַד", צועקים מהקהל.
שובל: "אני מתנצל, השיר לא מנוקד אצלי..." (אבוי מה יהא על השירה מימין? כמה מביך).
בשיר זה נחתם הערב.
לסיכום: כוונת התנועה החדשה טובה. אכן, קבוצה ניכרת של משוררים עכשוויים מבטאת ניכור ואפילו שנאה לישראל, שלא לומר אפילו אנטישמיות קלסית, כאשר לדוגמא יצחק לאור כותב על היהודים האוכלים מצות טבולות בדם נערים פלישתינאים. אכן רצוי שמשוררים הכותבים על אהבת הארץ והעם לא יתביישו בכתיבתם, אבל מכאן ועד גיבוש יצירה חדשה וטובה, יצירה שתהיה "לימין ישראל" הדרך עוד ארוכה, ואני מאחל למשוררים מהתנועה החדשה הצלחה.

לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי – Errare humanum est
התנצלותו האצילית של יוסי גמזו על טעותו (בן עזר 796) מעלה שני נושאים: "עבר הירדן", והטעות.
עבר הירדן
עבדאללה – החזר שם מדינתך ל"עבר הירדן", ואת שם עמך, ל"עם העבר ירדני".
ב- 1922 קרעו הבריטים מתחומי המנדט שקיבלו על Palestine פלשתינה (א"י), את עבר הירדן וב- 1946 הקימו שם מדינה חדשה שהם החליטו לקרא לה, מדינת "עבר הירדן". למדינה הזו פברקו האנגלים גם עם חדש שמעולם לא היה בהיסטוריה, וקראו לו: "העם העבר ירדני". (האנגלים גם פברקו את מדינת עיראק, ואת "העם העיראקי", והצרפתים את מדינת סוריה ולבנון ואת העמים הסורי והלבנוני).
ב-1948 כבש מלך "עבר הירדן", עבדאללה ה-1, חלקים מ"יהודה" ו"שומרון", וקרא להם: "הגדה המערבית", ומאחר שמעתה שלט על שתי גדות הירדן, הוא החליט לשנות את שם מדינתו ל"מדינת ירדן", ואת שם עמו ל"עם הירדני".
כאשר המלך עבדאללה ה-2 מבקר ברמאללה אצל אבא של מאזן, ומכיר במדינה הפלישתינאית שהוכרזה באו"ם, מן הדין היה שיחזיר את שם מדינתו לשמה הקודם לפני כיבוש יהודה ושומרון: "מדינת עבר הירדן" ואת שם עמו יחזיר לשם המקורי, "העם העבר ירדני".

לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי

Errare humanum est
"לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי"
כּוֹתֵב הִירוֹנִימוּס בָּ"אִיגָרוֹת".

אוֹגוְּסִטינוּס הַקָּדוֹשׁ,
מַרְחִיב אֶת הָאִמְרָה:
"הַטָּעוּת הִיא תְּכוּנָה אֱנוֹשִׁית,
אַךְ להתמיד בָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת
הוּא מַעֲשֶׂה שָׂטָן."

הַנָּזִיר הִירוֹנִימוּס הַקָּדוֹשׁ
שׁוֹקֵד עַל לִימוּדֵי עִבְרִית.
עוֹבֵד עַל "הָוּלְגָתָא",
תִּרְגּוּם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְרוֹמִית.
לַיְלָה לַיְלָה בָּר חָנִיָנא מִלּוֹד
בָּא לְחַדְרוֹ לְלַמְּדוֹ אֶת הַשָּׂפָה
בְּסֵּתֶר הַחֲשֵׁכָה, בָּאֲפֵלָה.
הַנָּזִיר הַקָּדוֹשׁ חוֹשֵׁשׁ לִשְׁמוֹ הַטּוֹב.
אָסוֹר שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא לוֹמֵד מִיְּהוּדִי.
הִירוֹנִימוּס שׂוֹנֵא אֶת הַיְּהוּדִים,
עַם אֻמְלָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְרַחֲמִים.

תָלְמִידוֹ אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ,
(כָּמוֹהוּ, אָב הָכְּנֵסִיָּה),
אוֹהֵב אֶת אִמָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.
בָּוִידּוּיִם מְתָאֵר הוּא אֶת אָהַבַתוֹ.
לֹא פָּחוֹת אוֹהֵב הוּא אֶת בֵּן הָאֱלֹהִים עַצְמוֹ.

אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ, נוֹתֵן נִסּוּחַ תֵּיאוֹלוֹגִי:
"הַיְּהוּדִים בְּשִׁפְלוּתָם "עֵדֵי הָאֱמוּנָה".
עֵדִים לְאַשְׁמָתָם – צְלִיבַת הָאֵל.
הַיְּהוּדִי חַיָּב לְהִישָׁאֵר תָּמִיד עֶבֶד לַנּוֹצְרִי,
זֶה מוֹכִיחַ אֶת צִדְקָת הָכְּנֵסִיָּה."

"הַקָּדוֹשׁ" הִירוֹנִימוּס: "לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי!"
"הַקָּדוֹשׁ" אוֹגוּסְטִינוּס: "לְהַתְמִיד בַּטָּעוּת,
הוּא מַעֲשֶׁה שָׂטָן!"

התלבטות – מפלגת העבודה?
את ארמנד (עמיר) פרץ, תמיד הערכתי כמנהיג פועלים אותנטי, אדם שדואג לזכויות העובדים. בזמנו אף הצבעתי עבורו כשעמד בראש "עם אחד". עתה אני סבור שפרישתו ממפלגת העבודה תביא לחיזוקה של יחימוביץ'. הסיכון הגדול לקיום מחנות במפלגה העבודה הוסר.
רחל שלי יחימוביץ' הינה מנהיגה ראויה בעיניי מפני שהעלתה מחדש את המושגים הנשכחים "ציונות-סוציאליסטית", ואני מסכים כמעט לכל דבריה. כמו כן אני מעריך את עומר ברלב שמזכיר מחדש לאנשי מפלגת העבודה את מורשת רבין (מורשת שאפילו ביבי נטש) כאשר הוא קובע כי הוא רואה חשיבות בבקעת הירדן, והוא תומך בתוכנית אלון. (מוסף הארץ 14.11.12). דא עקא אני עדיין מתלבט אם לתת למפלגת העבודה את קולי. הבעיה הינה במועמדי המפלגה האחרים:
מרב מיכאלי – הקוראת לסירוב להתגייס לצה"ל.
ראלב מג'אדלה, ששימש כשר "התרבות", (תרבות "פיליסטינית?") ואמר בראיון ("הארץ", ספרים, 25.4.2007) כי הספר האהוב עליו, שהוא חוזר עליו הכי הרבה פעמים, הוא הקוראן. (מן הסתם נהנה מהמטאפורה המשווה את היהודים לקופים וחזירים). מג'אדלה גם מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות, אלא רואה בהם מופת מוסרי.
[לצד הקוראן, סיפר מג'אדלה באותו ראיון, מונח אצלו ספר שיריו של מחמוד דרוויש. וזאת אצל שר התרבות במדינת ישראל – ספר שירי משורר פלסטיני שקרא לזרוק אותנו לים. – אב"ע].
נדיה חילו – הערביה-נוצרייה האנטי ציונית.
פרופסור יוסף יונה – אנטי ציוני התומך בביטול חוק השבות וחיסול המדינה היהודית.
בוג'י הרצוג הדברן – איש ציבור השומר על זכות השתיקה במשטרה, אינו ראוי לדעתי לשמש כאיש ציבור.
מה עושים אם כן?