פה לחמישית הציבור
ראש הממשלה זכה לתשואות רמות מכל חברי בתי הנבחרים בארה"ב, כאשר בנאומו לפניהם הוא הזכיר, שהערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה וזכויות האזרח, הם אזרחי ישראל הערבים.
ואכן, יש לנו מלוא הסיבות להיות גאים בכך. בסיטואציה הייחודית שלנו, שבה הערבים הם מיעוט לאומי גדול, השייך לרוב העצום של המרחב הסובב את המדינה ומזדהה עימו, כשהרוב הזה חותר להשמדת המדינה; בסיטואציה הייחודית של מדינה שמיום הקמתה ואילך, נאלצת להתמודד עם מלחמות וטרור – זהו הישג עצום, הראוי להיות מוקד מרכזי בהסברה הישראלית. והנה, יש בתוכנו מי שרוצים להרוס את ההישג הזה.
כבכל בחירות, אנו עדים לריטואל שכבר היה לזרא – הצעות פופוליסטיות של מפלגות ואישים בימין לפסול את הרשימות הערביות. לעיתים יש בוועדת הבחירות, שהיא גוף פוליטי, רוב להצעות הללו, אך בית המשפט העליון פוסל אותן.
המפלגות הערביות מייצגות אחד מכל חמשה אזרחים בישראל. מניעת הריצה שלהן, שוללת מחמישית מן האוכלוסייה בישראל את הזכות הדמוקרטית האלמנטרית לבחור ולהיבחר. כמדינה יהודית ודמוקרטית, מן הראוי שנפסיק לאיים על המיעוט שבתוכנו בשלילת זכויותיו. הכרזות הפופוליסטיות והמרושעות "בלי חובות אין זכויות" התלויות לאורך הכבישים בין כפרים ערבים בגליל, לא נועדו לדרוש מן הערבים למלא חובות, אלא להשתמש באי מילוי חלק מן החובות האזרחיות כתירוץ לשלול מהם את הזכויות.
טענות הכזב על העדר שוויון אזרחי אמיתי לערביי ישראל מרתיחות. האמת הפוכה. אולם יש לשמור מכל משמר על האמת הזאת, שתמשיך להיות אמת חיינו גם לעתיד לבוא. שלילה בפועל של זכויות האזרח של חמישית מן הציבור היא פצצת זמן מתקתקת, שעלולה לגרום לנזק חמור ביותר לחברה הישראלית. ובנוסף לכך, היא תגרום לנזק בינלאומי חסר תקדים.
נכון, התבטאויותיהם הקיצוניות של הח"כים הערבים ותמיכתם באוייב, מאוד-מאוד בלתי סימפטיות, בלשון המעטה, והן מאתגרות את אורך הרוח והסובלנות שלנו. מן הראוי שנעמוד באתגר הזה, ונשמור מכל משמר על זהותנו הדמוקרטית. האמת היא, שעל אף העובדה שהח"כים הערבים מכעיסים בהתבטאויותיהם הקיצוניות – הם לא גרמו נזק אמתי למדינת ישראל. מניעת התמודדותם תגרום לנזק חמור הרבה יותר. היא תספק תחמושת קטלנית בידי עוכרי ישראל המובילים את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד המדינה.
סוגיית פסילתה של חנין זועבי מורכבת יותר, כיוון שהיא לא הסתפקה בדיבורים פוגעניים, אלא גם במעשים; כוונתי, כמובן, להשתתפותה בפיגוע "מרמרה", בצוותא חדא עם מחבלים חמושים. חברותה בכנסת מקוממת, ללא ספק. ובכל זאת, אני מתנגד לפסילה – צעד שנזקיו יעלו על תרומתו.

התלהמות בחירות
האם המתקפות הפרועות והמתלהמות של שר החוץ כנגד אירופה, נושאות רווח פוליטי? האם הן פופולריות בין מצביעי "הליכוד ביתנו"? האם הן פופולריות בקרב הציבור המתלבט בין "הליכוד ביתנו" ל"בית היהודי"?
כלל איני בטוח שכך הדבר, אולם אין ספק שליברמן חושב שכן. איך אני יודע זאת? אין ספק שליברמן מבין שהצהרותיו מזיקות למדינה. כנראה שהוא חושב שהן מועילות ל"ליכוד ביתנו".

סייג לפריימריזם
אם "שלום עכשיו" היה יוצא נגד המלצות ועדת אדמונד לוי בטענה שמדובר במינוי של מי שהיה נציג הליכוד בעיריית רמלה, הוא היה מואשם, בצדק רב, במקרתיזם. אך לא "שלום עכשיו" אלא שלום סילבן אמר זאת. זה לא מקרתיזם אלא פריימריזם.
העיקרון "סייג לחוכמה – שתיקה" מופקד בתקופת הפריימריס באפסנאות. גם שרים בכירים כמו שלום, שבד"כ הוא אדם שקול, מתון ואחראי, מתלהמים כאחרוני הטוקבקיסטים, ואין גבול לשטויות שיאמרו כדי לרצות את קהל בוחריהם ולספק להם את מה שהם רוצים לשמוע.
אלמלא הוקלט, קרוב לוודאי שסילבן שלום היה מכחיש מכל וכל את ציטוטיו והיה מאיים בתביעת דיבה נגד האתר שפירסם את הדברים. אלא שהוא הוקלט, ועכשיו הוא טוען שהקטע הארוך כל כך מנאומו... הוצא מהקשרו.
נכון, אדמונד לוי היה פעם נציג הליכוד בעיריית רמלה. אבל הוא נבחר לעמוד בראש הוועדה כשופט בדימוס בבית המשפט העליון. חוות הדעת שלו היא חוות דעת משפטית מקצועית לעילא ולעילא. אין היא אמת מתמטית, כיוון שהמשפט אינו מדע מדוייק. פרשנותו את החוק לגיטימית בדיוק כמו פרשנות הסותרת אותו. ודאי שהיותו פעיל הליכוד במישור המוניציפלי בשנות ה-70 של המאה ה-20 אינה עושה אותו ליותר פוליטי מפעילת מר"צ במישור הארצי בשנות העשרה של המאה ה-21 טליה ששון. ואם ראש הממשלה בחר בו מתוך הערכה שרבים הסיכויים שחוות דעתו תתאים להשקפותיו, זה לא פחות לגיטימי מהבחירה בטליה ששון לעמוד בראש הוועדה שבה עמדה. המבחן של חוות הדעת, היא האם היא נותנת מענה משפטי הולם לסוגיות שניצבו לפתחה. אין ספק שהיא נותנת מענה כזה. מי שפוליטית מתנגד למסקנות – זכותו לצאת נגדן, אך מן ההגינות – ראוי שלא יפקפק במקצועיותן.
המסקנה המרכזית מכל הפרשה, היא שבנושאים אידיאולוגיים ופוליטיים יש לקבל החלטות אידיאולוגיות ופוליטיות ולא משפטיות (גם אם כל צד רשאי להיעזר בחוות דעת הנותנות את התוקף המשפטי לפעולותיו).

הזירה של יאיר לפיד
מוקדם להעריך כמה מנדטים יהיו ל"יש עתיד" והאם היא תצטרף לממשלה או תשב באופוזיציה. דבר אחד בטוח – יאיר לפיד יהיה אחרי הבחירות ראש מפלגה. יאיר לפיד בחר בזירה הפרלמנטרית כזירת פעולתו בשנים הקרובות.
והנה, עוד טרם נבחר וכבר הוא אץ רץ לבג"ץ, בעתירה אלקטורלית נגד הממשלה בנושא פטור לחרדים מגיוס. זוהי סוגייה פוליטית, שיש להכריע בה במערכת הפוליטית, בכנסת, אליה הוא עומד להיבחר. מן הראוי שלפיד יכבד את הזירה שבה בחר לפעול, יגן על עצמאותה ולא יפגע בה בהעברת תכניה הציבוריים לדיון משפטי.
נכון, לפיד לא המציא את הפטנט הזה, אך עליו להבחין שזהו פטנט הפוגע בהפרדת הרשויות ובמעמדן של שתי הרשויות – המחוקקת והשופטת, כאחת.
על לפיד להחליט באיזו זירה לפעול.

מיתוס "בליך"
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, הוזמנתי להרצות נגד הנסיגה במסגרת מיזם "משאל עם" על נסיגה מהגולן, שנערך בביה"ס "בליך" ברמת גן.
באותם ימים חרשתי כדרשן נודד מבית ספר לבית ספר בכל רחבי הארץ, כדי להעביר לתלמידים את בשורת הגולן, ובכל המקומות רוב גדול של התלמידים הביע את תמיכתו בנו ובמאבקנו. ובכל זאת, לקראת ההרצאה וההצבעה ב"בליך" חשתי התרגשות גדולה.
לא, לא התרגשתי בשל מיתוס "בליך", בית הספר המנבא את תוצאות הבחירות. התרגשתי מסיבה הרבה יותר אישית – ההרצאה היתה בפני תלמידי ומורי בית הספר שבו למדתי, ושחלק מהמורים בו, היו אותם מורים שמיררתי את חייהם בנעוריי.
אך גם לא יכולתי להתעלם מן המיתוס. באף בית ספר שבו הופעתי, גם בכאלה שהתקיימה בהם הצבעה, לא היתה תקשורת. אך ב"בליך" נכחו כל המי ומי של התקשורת. וכאשר ניצחנו בגדול ב"משאל העם", הוצאתי הודעות ניצחון חגיגיות לתקשורת... הרי לא אחמיץ הזדמנות כזאת. הנה, התפארתי, בביה"ס "בליך", הידוע כמנבא את תוצאות הבחירות, היה רוב נגד נסיגה מהגולן, וכך יהיה בכל משאל עם. על הממשלה להבין וכו' וכו'.
אבל האמת היא, שלא הרבה עומד מאחורי המיתוס הזה. המיתוס נוצר בבחירות 77', בחירות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון. שעה שכל הסקרים, זולת סקר אחד שערכה סוקרת אלמונית, שבעקבות המהפך עלתה לגדולה – מינה צמח, ניבאו את המובן מאליו, ניצחון למערך, בבחירות דֶּמֶה ב"בליך" הליכוד ניצח. הניצחון הזה לא עורר עניין ציבורי – עוד שיעור חברה בבית ספר. אולם לאחר הבחירות, החל להירקם המיתוס, ש"בליך" מנבא את תוצאות הבחירות. ומאז, לקראת כל בחירות, יש עניין תקשורתי רב בתוצאות ההצבעה ב"בליך", אף שכמעט תמיד הן לא ניבאו את תוצאות הבחירות. בד"כ משקפות תוצאות הבחירות בביה"ס את הלך הרוח בקרב צעירי הבורגנות החילונית האשכנזית, שלרוב שונות מתוצאות הבחירות. ובמקרים הפחות שכיחים, בהם התוצאות אכן מנבאות את בחירות האמת (כמו ערב בחירת רבין ב-1992) נזכרים הכול ש"כמיטב המסורת"...
והמנצח הפעם בבחירות היה יאיר לפיד. נו, מישהו באמת חושב ש"יש עתיד" תנצח בבחירות? הרי זה מגוחך.
ובכל זאת, שני דברים ראוי ללמוד מתוצאות הבחירות ב"בליך".
א. אם בעוד בתי ספר יאיר לפיד ינצח, הדבר מעיד על הצלחה גדולה שלו בקרב מצביעי הפעם הראשונה, וייתכן שאין להם ביטוי הולם בסקרים. לכן, יתכן שהתוצאות שלו תהיינה גבוהות במקצת מתוצאות הסקרים (הנעות היום סביב 5-6 מנדטים; פחות מאחוז החסימה המוצע בידי רשימתו, ברפורמה שהוא מציע בשיטת הממשל).
ב. "הבית היהודי" בראשות בנט זכה ב-11%. תוצאה גבוהה כל כך בבית ספר חילוני, מעידה על חדירה מרשימה של רשימה זו למגזר החילוני.

במדי אס.אס.
המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שכשל בפריימריס במפלגת העבודה, לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון שידיו לא שפכו את הדם הזה, אם יירצח אחד ממנהיגי הימין. הבמה המופקרת שעיתון "הארץ" מעניק לו, היא במה להסתה חמורה ולהתרת דם, פשוטו כמשמעו, שבוע אחרי שבוע.
היום הוא האשים את הליכוד בפאשיזם ובגזענות והישווה את ערב הבחירות לראשית שנות ה-30, והמבין יבין.
מה ההבדל בין מאמריו לבין צילום של ראש הממשלה במדי אס.אס.?

ההתבוללות על פי ש"ס
בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק – מודעת בחירות של ש"ס, המצהירה שש"ס תעצור את ההתבוללות. ובמודעה – תמונה גדולה של ליברמן חבוש כיפה.
על איזו התבוללות מדברת ש"ס? בגולה קיימת סכנה של התבוללות. היהודים הם מיעוט ועם ההתרחקות מן המסורת, התבוללותם היא תהליך טבעי. במדינת ישראל, המדינה היהודית, עם הרוב היהודי המוצק, עם ההפרדה למעשה מהמיעוט הערבי, אין כל סכנה של התבוללות. אז מה מאיים עליהם?
תמונתו של ליברמן נותנת את התשובה. ש"ס רומזת למצביעיה שליברמן מייצג את "הגויים הרוסיים" והיא מזהירה מן המגמה שעלולה להביא, כביכול, להתבוללות.
זוהי תעמולה נפסדת, ויותר מכל היא מעידה על ש"ס עצמה, השותפה להתעללות הנמשכת של הרבנות בציבור העולים מחבר העמים, המערימה מכשולים וקשיים בפני העולים שאינם יהודים על פי ההלכה ומעוניינים להתגייר גיור דתי, לצד הגיור מאליו הלאומי והסוציולוגי שהם עוברים מעצם חייהם בתוכנו.
פירוש אחר שאפשר לתת למושג "התבוללות", הוא ההתרחקות של יהודים ישראלים מן היהדות. אכן, זאת בעייה אמיתית, אף שהמילה "התבוללות" אינה מגדירה אותה נכון. אלא שבנושא זה, ש"ס אינה הפתרון אלא חלק מן הבעייה. היהדות שש"ס מייצגת, יהדות קנאית, מסתגרת, קיצונית, ויותר מזה – החיבור שש"ס מגלמת בין דת לשחיתות ועבריינות, מעוררת דחייה ומרחיקה את הציבור מן היהדות. ש"ס היא מפלגת חילול השם.
גם הדגל החברתי שש"ס מניפה – כמייצגת שכבות המצוקה, הוא דגל מרוט ומסמורטט. גם בנושא העוני ש"ס אינה הפתרון אלא הבעייה, לפחות בכל הקשור למגזר החרדי, שהוא המגזר העני ביותר בישראל. ש"ס המתנגדת ליציאת בני הישיבות לעבודה, בנוסף לשירות הצבאי שגם לו היא מתנגדת, שותפה להנצחת העוני המנוול של אוכלוסייה זו. התנגדותה של ש"ס לחובת לימודי הליבה, פוגעת אף היא בסיכוי של תלמידי המוסדות החרדיים לחלץ עצמם מן העוני ומתרבות העוני והבטלה.

"הארץ" מסלים את מלחמתו ביחימוביץ'
מאז הראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ", ערב ההתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה, בו הביעה עמדות שלא היו ערבות לאוזן "שמאלנית" קיצונית, מנהל "הארץ" מלחמה מתמדת נגדה.
אך השבוע חלה הסלמה במלחמה הזו – ביום שבו שביתת האחיות הסלימה לשיא חדש, ביום שבו שר החוץ השתלח באירופה, ביום שבו התפרסמו תוצאות מצוינות בסקרי החינוך הבינלאומי, ביום שבו העולם התמקד בחשש משימוש הצבא הסורי בנשק כימי; הכותרת הראשית ב"הארץ", כותרת שמנה לאורך כל טורי העמוד, הוקדשה לביקורת אנונימית של "בכירים" במפלגת "העבודה" נגד יחימוביץ', הפוגעת בשמאל וקורצת למצביעי הימין והדתיים והנמנעת מלעסוק בשטחים וכו'.
מה קרה? מה הופך את הביקורת האנונימית (שאולי היא פשוט מבטאת משאלת לב של "הארץ", כמו כותרות "הארץ" בשבוע שעבר על הסנקציות שבריטניה תטיל על ישראל) לכותרת כה חשובה?
כנראה שהסקרים האחרונים שבהם מר"צ מדשדשת באזור אחוז החסימה, הכניסו את העיתון לפאניקה ושיבשו את שיקול הדעת של עורכיו.

ראשה במטבח
כל פעם מחדש אני נוכח שהאוייב הגדול של הפמיניזם הוא הפמיניזם הרדיקאלי. נוכחתי בזאת שוב השבוע, בביקורת שהותכה בשלי יחימוביץ' על שהצטלמה מבשלת, בערב הגיבוש שערכה למועמדי מפלגת העבודה לכנסת. "האישה מבשלת והגברים אוכלים," בלה בלה בלה.
איזה טמטום! שלי יחימוביץ' היא מנהיגת המפלגה, היא העומדת בראשה והיא מובילה את מפלגתה ביד רמה, יש הטוענים בכוחנות – וכך יודעים וטוענים תומכיה ויריביה כאחד. אז מה? העובדה שהיא מבשלת פוגמת כהוא זה במנהיגותה? אין זה לכבודה לבשל? היא מבשלת כי היא האישה בחבורה?
בעצם, מי שטוענות זאת, מסגירות את רגשי הנחיתות של עצמן, על פיהן גם כאשר אישה הגיעה למקום הגבוה ביותר בקריירה (פוליטית, כלכלית, ניהולית, תקשורתית, צבאית או אחרת) היא תמיד תישאר "מגישת הקפה", אלא אם תעמוד על זכותה לעולם לא להגיש קפה לאורח.
ובאותו נושא – אני שומע שדרניות רדיו שוברות את השיניים בניסיון מאולץ לממש את ההגדרה החדשה של האקדמיה ללשון עברית "ראשת" ממשלה. וכך, שלי יחימוביץ' מוגדרת "ראשת מפלגת העבודה". יש לי כבוד רב והערכה רבה לאקדמיה ואני מברך על פתיחותה וחדשנותה, אולם במקרה זה הדבר פשוט כל כך לא עברית, שהוא ממש צורם לאוזן. ובמקרה הספציפי של שלי יחימוביץ', האילוץ כפול – לא זו בלבד שהמושג "ראשה" אינו ראוי, הוא גם לא רלוונטי, כיוון שההגדרה שלה אינה "ראש מפלגת העבודה" אלא "יושבת ראש..." כלומר יש כאן גם אמירה נכונה של המילה "ראש" וגם שימוש ראוי בלשון נקבה.

2. בין אולמרט לליברמן
קיים דמיון רב בין החלטות בית המשפט המחוזי בעניינו של אולמרט לבין החלטות היועץ המשפטי בעניינו של ליברמן.
במקרה של אולמרט – ראש הממשלה הורשע בפלילים בפרשה הקטנה יותר (מרכז ההשקעות) וזוכה מחמת הספק בפרשות הכבדות יותר (טלנסקי, ראשונטורס). עצם העובדה שראש ממשלה הוא עבריין שהורשע בפלילים אמורה להרעיד את אמות הספים של החברה הישראלית, אך מבחינה ציבורית חמורים יותר הדברים שנכתבו אודותיו דווקא בסעיפי כתב האישום בהם זוכה מחמת הספק, ושאוששו את הנאמר בכתב האישום, גם אם המסקנה, השנויה במחלוקת, היתה שאין במעשי שחיתות ציבורית אלה כדי להרשיע אותו בפלילים.
במקרה של ליברמן – שר החוץ הואשם בפלילים בפרשה הקטנה יותר (השגריר), ובשל ספקות אודות סיכויי הרשעתו, לא הוגש נגדו כתב אישום בפרשה הכבדה יותר (חברות הקש). עצם העובדה ששר החוץ נאשם בפלילים אמורה להרעיד את אמות הסיפים של החברה הישראלית, אך מבחינה ציבורית חמורים יותר הדברים שנכתבו אודותיו בדו"ח היועה"מ דווקא בנוגע לחשדות שלא הבשילו לכתב אישום. הדו"ח מחזק את החדשות שהובילו להמלצות המשטרה והפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום, גם אם המסקנה הסופית, השנויה במחלוקת, היתה ספק האם יש במעשי השחיתות הציבורית הללו כדי להרשיע אותו בפלילים.
קטונתי מלבקר את החלטת בית המשפט בעניין אולמרט ואת החלטת היועץ המשפטי בעניין ליברמן, אך אותי מעניין ההיבט הציבורי הרבה יותר מההיבט המשפטי. לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ומבחינה ציבורית הוגש היום כתב אישום חריף נגד ליברמן, הפוסל אותו מבחינה מוסרית, לכל תפקיד ציבורי.
ובסוגייה המשפטית – תמהני מה גרם ליועץ המשפטי לשנות את דעתו בנוגע לכתב האישום נגד ליברמן בפרשת החברות. שמא המתקפה המתלהמת וחסרת המעצורים על הפרקליטות לאחר משפט אולמרט, שנעה בין דרישה להתפטרותו של פרקליט המדינה לדרישה להתאבדותו ונמשכה במתקפה המרושעת של אולמרט על לדור בראיון טלוויזיוני בשבוע שעבר, הילכה אימים על היועץ המשפטי והשפיעה על החלטותיו?
אחת הסוגיות שעלו לדיון ציבורי בעקבות הפרשה, היא טענת עינוי הדין. הטענה מוצדקת בחלקה, אלא שהיא מתעלמת מתרומתו של ליברמן למשיכת הזמן. עד כמה הביקורת הזו השפיעה על החלטתו של וינשטיין לא להגיש כתב אישום בפרשה המרכזית? ההחלטה עלולה לעודד חשודים עתידיים להפעיל פיליבסטר ולשבש את חקירתם, כדי שכתב אישום לא יוגש נגדם בגין עינוי הדין.
ההבדל המרכזי בין פרשת אולמרט לפרשת ליברמן היא הסיקור התקשורתי. בעוד החלטת בית המשפט בפרשת אולמרט סוקרה כזיכוי תוך המעטה בערך ההרשעה, פרשת ליברמן סוקרה כהגשת כתב אישום בעוד אי הגשת כתב האישום בפרשה המרכזית תופסת מקום משני. הסיקור הראוי הוא של ליברמן. הסיקור שהיה להחלטת בית המשפט על אולמרט היה שערורייתי.
יזכור כל מצביע ליכוד שמיספר 2 ברשימה שבה הוא תומך הוא אדם מושחת ונאשם בפלילים.

3. ערפל מתוך פיכחון
האם נחמיה שטרסלר הוא "שמאלני"?
נחמיה שטרסלר הוא שופר הימין החברתי כלכלי בישראל. שטרסלר הוא "מסיבת התה" הישראלי, הוא האיש התוקף את נתניהו ושטייניץ על מתינותם, על רפיסותם, על כך שאינם דבקים בדוגמה האולטרה-קפיטליסטית בה הוא מאמין.
אבל בשיח הישראלי שטרסלר נחשב "שמאלני", מאחר והוא נמצא בקצה היוֹני של ספקטרום העמדות המדיניות בישראל. ובשיח הישראלי, זה עשרות שנים, לא היה ביטוי אמיתי למחלוקת חברתית כלכלית; השיח הנאו-ליברלי שלט בכיפה ללא עוררין, ומה שהגדיר את הפוליטיקה היה העמדות בסוגיה המדינית.
"בישראל היום השמאל אינו מוגדר על פי הקרבה למרקס, אלא על פי הקרבה לערפאת," נהג לומר חברי יהודה הראל, וצדק.
בארבע השנים האחרונות, מסיבות שונות, חזר לישראל ולעולם המערבי כולו שיח פלורליסטי ומגוון בנושאי חברה וכלכלה. נושאת הדגל של השיח הזה במערכת הפוליטית הישראלית היא שלי יחימוביץ', מרגע כניסתה לפוליטיקה וביתר שאת כיו"ר מפלגת העבודה. בתחומים החברתיים כלכליים, שהם הבסיס ההיסטורי להגדרות השמאל והימין, שלי יחימוביץ' הציבה את מפלגת העבודה הרבה יותר שמאלה מכפי שהיתה זה עשרות שנים. ומדוע היא מתעקשת להתנער מהמושג "שמאל"? מאחר ובשיח הישראלי השמאל הוא עדיין הגדרה מדינית, והיא רוצה להתרחק מהתיוג של שמאל מדיני.
שלי יחימוביץ' מעלה על ראש שמחתה ושמחת מפלגתה את הסוגיה החברתית כלכלית. במקום השני בסדר העדיפויות – את טוהר המידות וניקיון הכפיים. הסוגיה המדינית תופסת אצלה מקום שולי. על כך היא סופגת קיתונות של ביקורת, מ"שמאל" ומ"ימין". המסר של שני הצדדים זהה – תוקפים אותה על עמדותיה המעורפלות. ההנחה היא, ששלי יחימוביץ' דוגלת בעמדות ה"שמאל" המדיני, אך היא מערפלת אותן כדי לקרוץ לקולות מן המרכז, למאוכזבי הליכוד, לגורמים מתונים בציונות הדתית. ההנחה הרווחת היא שהערפל הוא טקטי, למטרות אלקטורליות בלבד.
הליכוד תוקף אותה על כך וקורא לה לצאת מהארון ולחדד את עמדותיה היוניות. לא בכדי, בכל הודעה של הליכוד, מוזכר חטאה הקדמון של שלי יחימוביץ' – תמיכתה בעבר בחד"ש (בימים הרחוקים שבהם יובל שטייניץ היה פעיל "שלום עכשיו", אהוד אולמרט היה מניצי הליכוד וציפי לבני הצטרפה לפוליטיקה כדי להילחם נגד תהליך אוסלו). ואילו השמאל נאבק בה על שאינה מניפה בראש חוצות את דגל הנסיגה לקווי 49'. עיתון "הארץ", שקנה המידה היחיד שלו לשיפוט פוליטיקאים היא תמיכתם בפלשתינאים, מנהל נגדה מלחמה אישית ממוקדת זה כשנה וחצי.
אני מעריך שהערפל בעמדותיה של יחימוביץ' אינו טקטי בלבד, אלא הוא מבטא תובנה מהותית של ריאליזם מדיני והתפכחות מאשליות.
כאשר נשאלת יחימוביץ' מה תפיסתה המדינית, תשובה דווקא אינה מעורפלת. הגדרתה היא – תמיכה ב"מתווה קלינטון". האמת היא שזהו מתווה ברק-אולמרט, אלא שאולמרט המושחת הוא מילה גסה בעיניה וברק הוא מילה גסה במפלגתה, ונוח לה יותר להיתלות באילן האמריקאי הנערץ. אין זו תפיסה מעורפלת אלא תוכנית חדה, של נסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים" וחלוקת ירושלים. עמדותיה המדיניות המוצהרות של יחימוביץ', אם כן, הרבה-הרבה יותר יוניות, הרבה יותר "שמאלניות" מעמדותיה של מפלגת העבודה בתקופת רבין. מנין, אם כן, תחושת הערפל?
התחושה נובעת מן המקום השולי של הנושא המדיני בפועלה ובהתבטאויותיה. דומה שרק תחת לחץ כבד, היא מפטירה כדי לצאת ידי חובה את המנטרה הקבועה על "מתווה קלינטון" וממהרת לחזור לנושאים החשובים לה – הנושאים החברתיים-כלכליים. לכן, ניתן להבין את מבקריה על כך ש"קיפלה את דגל השלום", המיטיבים לתאר את התמונה יותר ממי שטוענים ש"עמדותיה מעורפלות".
התחושה הזאת מתחזקת כתוצאה מכך ששלי שמה קץ לשיח השנאה וההסתה של מפלגת העבודה כלפי המתנחלים, ואינה מעלה גירה עם השקר השחוק, התולה בהתנחלויות את קולר הבעיות החברתיות והכלכליות של ישראל. על כך ניתן להוסיף את שיתוף הפעולה שלה עם ח"כים מן הימין בחקיקה חברתית-כלכלית, את תמיכתה בסיורי תלמידים לחברון ומערת המכפלה, את מאבקה נגד הטרנד של תמיכה בדב חנין האנטי-ציוני לראשות עיריית ת"א, את דבריה הנחרצים נגד הסרבנות ואת תמיכתה ב"עמוד ענן" – השילוב של כל אלה הפכו אותה לשנואת ה"שמאל", תוך השוואתה הסקסיסטית לגולדה המושמצת.
מה מוליך את שלי יחימוביץ' למקום הזה? האומנם רק טקטיקה?
דרכה הפוליטית והפרלמנטרית והאופן שבו היא מובילה את מפלגתה בתחומי החברה והכלכלה, אינם מעידים על דמות של עמדות מעורפלות. מדוע, אם כן, היא נוהגת אחרת בתחום המדיני?
אני מאמין לשלי יחימוביץ', שאידיאולוגית היא תומכת בוויתורים מרחיקי לכת ביותר, על פי "מתווה קלינטון". אלא שהיא אדם מפוכח וריאליסט, והיא מבינה היטב שעם כל המחלוקת העמוקה בין גישה זו, לגישת ארץ ישראל השלמה – המשותף לעמדות הללו ולכל מה שביניהן, הוא היעדר פרטנר פלשתינאי המוכן לקבל אותן. היא יודעת מי דחה את "מתווה קלינטון" ובאיזה אופן, הן כאשר הוצג בידי ברק והן כאשר הוצג בידי אולמרט ולבני. היא מודעת לכך, שלא עתיד להתחולל שינוי בסרבנות הזאת בעתיד הנראה לעין. ולכן, היא מעדיפה לאפסן את האשליות הללו ולהתמקד בנושאים התלויים בנו, הישראלים – הנושאים החברתיים והכלכליים. היא מודעת לכך שהשיח המדיני העקר, סביב ביצה שלא תיוולד בקדנציה שלנו, הוא מחסום בפני קידום שיח חברתי כלכלי והעלאת הנושא החשוב בעיניה באמת – התחדשותה של ישראל כמדינת רווחה המושתתת על סולידריות וצדק חברתי. היא מתנערת משיח השנאה למתנחלים, כיוון שהיא יודעת שהוא בריחה מדיון אמיתי בבעיות החברתיות של ישראל, והוא סותר את ערכי הסולידריות החברתית.
חבל ששלי יחימוביץ' אינה אומרת זאת בגלוי. אני מעריך, שהיא סבורה שהקהל שלה אינו בשל עדין למסר הזה ואינה רוצה לאבד אותו בשלב זה. אולם מאחר ואני מאמין בה כאישה כנה ואמתית, אני מאמין שקרוב היום שבו היא תאמר את האמת הזאת, ותוביל את מפלגתה לדיון מחודש בעמדות המדיניות ולגיבוש דרך מדינית ריאליסטית.