צרפת, 2012, 105 דקות. במאי: פרנסואה אוזון. שחקנים: עמנואל סנייה, פבריס לוקיני, קריסטין סקוט תומס. תמצית העלילה, באינטרטנט: מדי שבוע, כחלק משיעורי הבית ומשימות הכתיבה, מגיש קלוד בן ה-16 למורהו חיבור בו הוא מתאר את קורותיה של משפחה צרפתית ספק דמיונית ספק קיימת: רגעי היום-יום הבנאליים, רגעי האהבה, השיגרה, החלומות והכעסים. ג'רמיין, המורה, רואה בקלוד כישרון כתיבה מיוחד, ובין השניים מתפתח קשר לא שגרתי שמעורר במורה מחדש את התשוקה להוראה. אך הטשטוש בין המציאות לבדייה, והחדירה לפרטיות, אמיתית או לא, מתחילים לאיים על ג'רמיין ועל כל מה שהוא מאמין. אוזון בונה סיפור ביד אמן מרתקת, כמו כתב חידה הנפרס לפנינו בכמה ממדים שמתערבבים אלו באלו ומשפיעים זה על עלילתו של זה, עד לסיום בלתי צפוי ומעורר מחשבה. הסרט זכה פרס "בחירת המבקרים" של פסטיבל טורונטו 2012 והיה הזוכה הגדול של פסטיבל סן סבסטיאן 2012.

ישבנו מרותקים. סרט חכם, מבריק, מושפע קצת מסרטי וודי אלן. שחקנים נהדרים ומשכנעים, כל אחד בתפקידו, במאה אחוז. בייחוד קלוד בן ה-16, התחמן, בעל הפנים התמימות והתשוקה לחדור לחייהם של האחרים, הבורגנים בעיניו, לזיין את אימו היפה והחושנית של חברו ואת אשתו המאתגרת של מורו, וגם להציץ, ולהציץ – והכול מצליח בידו, גם בזכות מסכנותו וחוכמתו להשתמש בה – יחד עם אהבת נעורים עזה לנשים מבוגרות ממנו. והמורה, סופר מתוסכל המתלהב מכתיבתו של תלמידו הצעיר, משכנע אף הוא בתמימותו הנובעת מתיסכוליו כסופר וכמורה, ובינתיים הוא מגיש שיעור בהמשכים בכתיבת סיפור, שאמת ודמיון משמשים בו בערבוביה הגיונית מאוד, צרפתית מאוד. מומלץ מאוד לראות. בין השאר כדי לחסוך, במחיר של כרטיס קולנוע אחד – השתתפות שנתית בקורס של סדנת פרוזה. ושתי הנשים המבוגרות מושכות מאוד בעיניו של חרמן בן שש-עשרה. למי שלא ראה עדיין את הסרט, אל תספרו את הסוף.