טרם יבש הדיו מכתב האישום שהוגש נגד אביגדור ליברמן, וכבר המערכת הפוליטית, התקשורתית וייתכן שגם המשפטית רוחשת שמועות על עסקת טיעון אפשרית לליברמן. ליברמן עצמו הצהיר שרצונו הוא שהאמת תתברר בבית המשפט, אך באותה נשימה לא שלל גם את האפשרות של עסקת טיעון. אילו היה אדם פרטי, רצונו – לכאן ולכאן, היה בעל ערך. כנבחר ציבור, ואחד מנבחרי הציבור הבכירים בישראל, השיקול שצריך להנחות את מערכת החוק והמשפט, הוא אך ורק האינטרס הציבורי. עסקת טיעון לאיש ציבור, ואין כוונתי רק לליברמן, מנוגדת בעליל לאינטרס הציבורי. מן הראוי שאיש ציבור שהוגש נגדו כתב אישום יעמוד למשפט והתלונות נגדו תתבררנה במשפט צדק.
מן הראוי, שפארסת עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי משה קצב תשים קץ לקומבינות האישום לאישי ציבור. עסקת אישום היא דבר שלילי מעיקרו, כיוון שהיא מונעת את בירור האמת ואת עשיית הצדק. אולם לעיתים היא מחוייבת המציאות, ולו כדי להקטין את העומס על בתי המשפט ולחסוך מהם משפטים אינסופיים, שסיכויי ההרשעה בהם מוטלים בספק. כאשר מדובר באנשי ציבור, עסקת הטיעון פסולה מכל פסול ויש לשלול אותה לחלוטין.
איש הציבור הוא כאחד האדם. אין הוא ניצב מעל החוק. כאשר קיים חשד נגד איש ציבור, על החשד להיחקר. כאשר הפרקליטות הגיעה למסקנה שיש להגיש נגדו כתב אישום, על כתב האישום להידון בבית המשפט, כמו האשמה נגד כל אזרח. אם איש הציבור מורשע בבית המשפט, עליו להיענש על פי חוק, כמו כל אזרח.
אולם עסקת הטיעון היא אפשרות הקיימת גם לאזרחים מן השורה, לאו דווקא לאישי ציבור. האין אפלייה לרעה של אישי ציבור, בחסימת האפשרות שלהם לחתום על עסקת טיעון?
אדם שבחר בחיי ציבור, בחר בחיים שיש בהם חשיפה שאין לאזרח רגיל. איש הציבור רוצה בחשיפה הזאת, אוהב אותה ונהנה ממנה. איש הציבור נהנה מעוצמה שאין לאזרח מן השורה. אולם לחשיפה הזאת ולעוצמה הזאת יש מחיר. אם איש הציבור סרח, יש להחמיר איתו יותר מאשר עם אזרח מן השורה. על איש הציבור להישפט כמו כל אזרח ולהיענש כמו כל אזרח. בדין, אין להחמיר עימו יתר על המידה ואין להקל עליו.
אולם יש לשלול מאיש הציבור את הדרך לחמוק ממשפט צדק, ולא לאפשר לו להשתמש בשלושה אמצעים המאפשרים לאזרח לחמוק מן המשפט.
אין לאפשר סגירת תיק של איש ציבור מחוסר עניין לציבור. מעצם היותו של אזרח איש ציבור, יש לציבור עניין בחשדות כלפיו.
יש לשלול מאיש ציבור את זכות השתיקה. איש הציבור, מעצם מהות היותו איש ציבור, מחויב בדין וחשבון לציבור, ובוודאי כאשר הוא מואשם בפלילים. ולכן, יש לשלול ממנו את הזכות לשתוק ובכך לחבל בחקירת האמת. העובדה שיצחק (בוז'י) הרצוג, שנחקר על אותן העבירות שבעטיין עמרי שרון ישב בכלא, נחלץ מבית המשפט בזכות השתיקה, ולאחר מכן כיהן כשר בכיר בממשלת ישראל והיום הינו מועמד מספר 2 במפלגה שצפויה להיות השנייה בגודלה, אינה מוסיפה כבוד למפלגתו למדינת ישראל, כמדינת חוק, משפט וצדק.
יש לשלול מכל וכול עסקאות טיעון עם אישי ציבור. אמון הציבור בדמוקרטיה ובשלטון החוק נפגע באופן משמעותי כאשר איש ציבור נחלץ ממשפט על מעשיו בזכות היותו קומבינטור מוצלח, או עשיר דיו כדי לשלם לעורכי דין ממולחים, שיחלצו אותו מהמשפט.
ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר, כך חשוב יותר להקפיד על כך, וסגן ראש הממשלה ושר החוץ, מספר 2 במפלגת השלטון, הוא אחד האנשים החזקים בישראל ולכן אין כל מקום לפשרות עמו.
דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה העובדה שלא היו ראיות מספקות כדי להגיש כתב אישום אך אין בכך הכשר ציבורי לליברמן ולמעשיו, היא יותר מרמז דק לכך שווינשטיין עצמו חש שבסגירת התיק לא מוצה הדין כראוי, וחשוב לו להבהיר שענן החשדות הכבד ממשיך ללוות את ליברמן. מן הראוי שלפחות על העבירה עליה הוגש כתב אישום נגד ליברמן, יתקיים בירור אמִתי ומקצועי בבית המשפט, ושיעשה משפט צדק.

2. תיקון ישראל
בחברה הישראלית פועלות במקביל שתי מגמות סותרות – מגמה חיובית של התחדשות יהודית וציונית, של חיבורים בין חלקי החברה ושל חתירה לצדק חברתי, ומגמה שלילית של התפוררות חברתית, העמקת קרעים, שיח של הסתה ושנאת חינם, דה יהודיזציה ודה ציוניזציה של החברה. בעוד המגמות השליליות נהנות מיחסי ציבור מרשימים (דוגמת כתבת הענק ב"הארץ" על הכמיהה לירידה מן הארץ), המגמות החיוביות נעשות כמעט בהיחבא; הן לא כל כך מעניינות את מי שקובעים מה צריך לעניין את הציבור. אך הן רבות ויפות ומה שנוסך בי אופטימיות רבה, זו העובדה שהן מתרכזות במידה רבה בדור הצעיר.
הרחק מזרקורי התקשורת, התמלא במוצאי חנוכה מפה לפה האודיטוריום החדש של יד בן צבי במשתתפי כנס ההשקה של תנועת "תיקון".
דף העקרונות של תנועת "תיקון" נפתח בהצהרה הבאה: "תנופת ההתחדשות היהודית בארץ ובעולם מסמנת התעוררות רוחנית מבורכת. תנועת 'תיקון' מבקשת להפוך התעוררות זו לסדר יום חדש ומעשי לעם היהודי. אנו מובילים לפרק חדש בתולדות עמנו, אשר יוביל לפריצת דרך בחינוך ובתרבות, לריפוי השסעים והמתחים בחברה הישראלית והיהודית, לשיפור פני התקשורת ולריענון הממלכתיות הישראלית."
אני הצטרפתי לתנועת "תיקון" לפני למעלה משנה, בעקבות הרצאה של מייסד התנועה והעומד בראשה, פרופ' מאיר בוזגלו, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, על הנושא "צדק חברתי ביהדות", בכנס במכללה האקדמית תל-חי, של מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, שיש לי הזכות לנהל אותו.
מאז, הקשר שלי ל"תיקון" התבטא בהשתתפות פעילה, יומיומית, בקבוצת הגוגלגרופ של התנועה. ספק רב בליבי אם יש עוד תנועה בישראל, שמתקיימת בה פעילות אינטלקטואלית ורעיונית ערה כל כך במרחב המקוון, לבירור וגיבוש תפיסת עולמה. יש לציין, שתנועת "תיקון" ניקזה לשורותיה אנשים בעלי ביוגרפיות תרבותיות, רוחניות ואידיאולוגיות מגוונות ושונות, שהתלכדו סביב הבשורה של התחדשות יהודית וצדק חברתי, והבירור בקבוצת המייל לעיתים נוקב, כואב ומציף מחלוקות. אלא שאלו מחלוקות לשם שמיים, שבירורן יוצר ובונה את האידיאולוגיה של התנועה החדשה ואת הדרך שהיא מציעה לחברה הישראלית. היטיב להגדיר זאת קובי אוז, שכינה את השיח הזה "האולימפיאדה של ה'ביחדנס' – הנס של הביחד."
כבוגר שנים רבות של פעילות ענפה בתחומי ההתחדשות היהודית, הידברות בין מגזרים בעם ישראל, מאבקים לצדק חברתי והחיבור בין התחומים הללו, הכרתי רבים ממשתתפי הכנס. ואף על פי כן, לא יכולתי שלא להתרשם מהדבר הבולט ביותר בו – המגוון הרב של המשתתפים. לא זכורה לי התכנסות דומה, מבחינת הייצוג הכלל ישראלי שלה. כאשר אני מדבר על מגוון, אין כוונתי לכך שהיה ביטוי גם לחובשי כיפה או לגלויי ראש כמיעוט בתוך הכלל, אלא לכך שהיה כאן בהחלט מגוון רחב של חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים.
לא היו הרבה חרדים, אך עצם השתתפותם של מיספר חרדים, היתה בשורה חדשה ומרעננת. בדרך כלל, מפגשים כאלה, מעצם טיבם, מפגישים את המתונים יותר מכל מגזר. מקובל לחשוב, שבקו הרצף הדתי חילוני – מאחר והחרדים הם בקצה, אין להם מקום בניסיונות ליצור את המרחב החדש, השולל את הדיכוטומיה החילונית-דתית, המרחב המשותף, "החידתי". והנה, מסתבר שיש חרדים מתונים, המוכנים לשבור מסגרות, לצאת מחממת ההיבדלות ולהיות שותפים ליצירת ישראליות חדשה.
כאשר אני מדבר על יצירת ישראליות חדשה, מתבקשת מיד השאלה – ומה עם המיעוטים? ובכן, היו גם מעט אזרחים ערבים ואף אורחים מחו"ל, שלושה שייח'ים ממצרים וירדן. אולם בעניין זה חזקה עליי אמירתו החשובה של פרופ' בוזגלו, בנאומו בכנס, שהתחברות לפרטיקולריות היהודית היא גשר לאוניברסליות. איני מאמין בהידברות בינינו לבין ערביי ישראל והעולם הערבי, המבוססת על התבטלות עצמית, אלא על חיבור עמוק לזהותנו היהודית ולדרכנו הציונית.
בדרך כלל, בסיקור תקשורתי של אירועים כאלה, הדגש הוא על הדמויות ש"בלטו בנוכחותן". ובהחלט, השתתפו בכינוס אנשי רוח, חזון ומעש, ובהם המשוררת פרופ' חביבה פדיה, היוצר קובי אוז, העיתונאים במבי ויאיר שלג, עדינה בת שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף ואישה רבת פעלים בתחום של השכלה לחרדים וקידום נשים במגזר החרדי; הרב יהודה גלעד – ראש ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע וח"כ לשעבר מטעם "מימד", ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון, הרב ישראל הופריכטר – ראש תכנית שח"ר לשילוב חרדים בצה"ל ועוד רבים וטובים. ואף על פי כן, דומני שבכינוס זה מי שבלטו בנוכחותם היו דווקא הקהל – בזכות הגיוון שהזכרתי.
התוכנית האמנותית ששולבה לאורך הערב נתנה ביטוי למגוון הרחב של מוסיקה ופיוט יהודיים, מן המזרח ואשכנז כאחד. בעת הופעתה של הזמרת, המוסיקאית וחוקרת הפיוט של יהודי איראן מורין נהדר, הבטתי בחרדים שישבו לצידי. איש מהם לא קם ויצא מן האולם, לא תחב פקקים לאוזניו ולא השפיל מבטו וקרא משניות. כנראה שגם הם מבינים, שאי אפשר ליצור ישראליות יהודית משותפת על בסיס הדרת נשים.
תיקון עולם במלכות שדי הוא אחת המהויות המרכזיות ביהדות. מרבית הדוברים בכנס דרשו בתיקון מכל צד אפשרי (קובי אוז אמר, במוצאי חנוכה, שאחרי שבוע הטיגון עלינו לחזור לתיקון). לא בכדי שמה של התנועה הוא "תיקון", ולא בכדי המושגים "תיקון" ו"תיקון עולם" נפוצים מאוד בשיח ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. בקורס על צדק חברתי ביהדות שאני מלמד במדרשת השילוב בגולן, אני עוסק בדיוק בימים אלה במושג "תיקון עולם".
והנה, הופתעתי, כאשר פרופ' בוזגלו, הנואם המרכזי, ביטא ביקורת מסוימת על שיח "תיקון עולם", בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בקרב גורמים ליברליים ביהדות ארה"ב, העוסקים בתיקון עולם תוך פסיחה על ישראל. "אנו עוסקים בתיקון ישראל תחילה," אמר, והזדהיתי מאוד עם דבריו.
בנאומו, הציג בוזגלו את עיקרי תפיסתה של התנועה – מאבק בעוני, מאבק למען החינוך, מאבק נגד הביטויים המודרניים של עבדות בימינו, רדיפת שלום ופעולה נגד הרדידות התרבותית. הוא הבהיר שאין זו רק תנועה תרבותית רוחנית, אלא תנועה שתאבק לפתרונות מעשיים לשינוי פני החברה הישראלית.
בוזגלו טען שהציונות ראתה ביהדות ובמסורת מטרד. אולי זה היה נכון בשלב המהפכה הראשונית, אך אין זה נכון היום. הוא יצא שוב ושוב נגד מה שהגדיר כ"לאומיות צרה" שיצרה הציונות. אף שלא אחת גם אני משמיע ביקורת דומה, חשתי אי נוחות הולכת וגוברת לנוכח האמירה המכלילה והגורפת הזו, שלדעתי עושה עוול לאמת ההיסטורית.
אחת הדוברות בכנס, רֹני יבין – ראש בית המדרש "אלול", קראה בכנס את שירו הנפלא של נתן אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", "אנשי העליה השנייה". היא השליכה מאותם "באמת, בני אדם משונים מאוד" של העליה השנייה והעליות שאחריה לאותם "אנשים משונים מאוד" היוצרים היום את תנועת ההתחדשות היהודית בכלל ותנועת "תיקון" בפרט.
האם נתן אלתרמן הוא "לאומיות צרה"? האם ביאליק הוא "לאומיות צרה"? האם חלוצי העלייה השנייה והעליות שאחריה, אותם "אנשים משונים מאוד" שלא רק עלו לארץ ובנו אותה אלא גם יצרו בארץ בסיס לחברת מופת, הם "לאומיות צרה"? האם מקימי המושב בעמק יזרעאל בו גדלה רֹני, שעיצבו אותו על ערכי הערבות ההדדית והעזרה ההדדית, מבטאים "לאומיות צרה"?
דווקא מתוך הביקורת שלי על החברה הישראלית והתרבות הישראלית, אני חש צורך להזהיר משפיכת התינוק עם המים וממסרים המתכתבים עם מיתוס "העגלה הריקה". אני רואה בראש ובראשונה את היש הגדול, היצירה הנפלאה שיצרה הציונות, כמסד לבניית הקומה התרבותית, החברתית והרוחנית השנייה שלה. אין התחדשות יהודית אמתית ללא התחדשות ציונית אמתית. וכפי שראוי להחיות את ההגות והתרבות היהודית לגווניה, כך ראוי להחיות את ההגות והתרבות הציונית לגווניה.
מעמד ההשקה של תנועת "תיקון" היה מעמד משמעותי ומרגש, ואני משוכנע שתהיה לו השפעה רבה על עיצובה של החברה הישראלית.

3. יומן בחירות 2013 (כ')
מקבל את המלצתה של שלי
מפלגת העבודה ערכה כנס חיוני וחשוב ביותר בנושא המאבק בשחיתות הציבורית. שלי יחימוביץ' אמרה דברים נכוחים בדבר הרף שעלינו להציב לפוליטיקאים – רף הרבה יותר גבוה מן הסף הפלילי. צדקה שלי באומרה, שלא כל מי שלא הוגש נגדו כתב אישום הוא צח כשלג ובצדק המליצה לנו, הבוחרים, לשפוט את המועמדים בחשדנות.
אני מאמץ את המלצתה של שלי, וכך אני נוהג, גם בשופטי את רשימת מפלגת העבודה. אין ספק שהעומדת בראש חפה מכל רבב. הלאה – מספר 2. יצחק בוז'י הרצוג... כאן העסק מתחיל להסתבך.
הרצוג הוא פוליטיקאי מוביל ומצליח בזכות השתיקה. בזכות השתיקה הוא ח"כ. בזכות השתיקה הוא היה שר. בזכות השתיקה הוא מנצח פריימריס אחר פריימריס. הרצוג נמצא בזירה הפוליטית רק כיוון ששמר על זכות השתיקה כחשוד בפרשת עמותות ברק. מבחינה משפטית, אדם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא מוכחת אשמתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששותק בחקירה, מעיד על עצמו בעליל שהייתה לו סיבה טובה לשתוק, כדי שהאמת לא תתגלה, כיוון שאילו התגלתה הוא היה נפגע. לכן, נבחר ציבור ששתק בחקירתו הוא בחזקת אשם אם לא הוכחה חפותו. רק בזכות השתיקה, הרצוג ניצל מגורלו של עמרי שרון, שלא שתק ולקח אחריות על פעולתו בעמותות שרון.

סיסמה פופוליסטית
מפלגת העבודה ראויה לשבח על שהציגה תוכנית כלכלית מפורטת לקראת הבחירות. כך מנהלים מערכת בחירות עניינית ורצינית. דווקא לכן, כה מאכזבת סיסמת הבחירות הנגטיבית, הפופוליסטית, הנמוכה והדמגוגית "ביבי דואג לעשירים, שלי דואגת לך."

לייבש או לא לייבש?
דבריה של שלי יחימוביץ', לפיהם לכל המתנחלים מגיעים כל תקציבי המדינה ככל אזרחי ישראל, כל עוד אין הסכם מדיני, סיפקו כותרות ראשיות. הדבר הבעייתי היחיד בדברים הללו, הוא הכותרות הראשיות; העובדה שהמובן מאליו הוא ה"אדם נשך כלב". הגינויים של לבני וגלאון לדברים – בעיקר מעידים על גישתן הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות ועל חוסר הגינותן. אבל מה ניתן לצפות ממי שמגנות את הבנייה בבירת ישראל?

יתרונות הריק
"יש עתיד" היא התגלמות תופעת מפלגות האווירה, המתקראות מפלגות "המרכז". המאפיין המרכזי שלהן, הוא מה שהיטיב להגדיר מאיר שטרית, איש "התנועה", אליה ערק מ"קדימה", אליה ערק מן הליכוד - היותן משוחררות מכבלים אידיאולוגיים.
"יש עתיד" היא מפלגת הריק. המסר שלה בכל נושא הוא שאין לה מסר באף נושא. ראש המפלגה יאיר לפיד, מגלם באישיותו את הריק הזה. אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.
אולם לריק הזה יש גם יתרונות. מאחר ואין שם כלום, יש אפשרות להכול. כל מי שירצה להשפיע על מפלגה שתקדם אג'נדה מסוימת החשובה לו – יוכל בקלות לעשות זאת ב"יש עתיד", כיוון שהאג'נדה שהוא יביא לא תאלץ להתמודד עם כבלים אידיאולוגיים כלשהו.
ובסך הכול, כפי שכבר ציינתי, רשימת "יש עתיד" כוללת כמה אנשים מצויינים, ערכיים, איכותיים, בעלי רקורד מוצלח של עשייה, דוגמת הרב שי פירון, ראש עיריית דימונה מאיר כהן, מייסדת בתי המדרש "אלול" ו"עלמא" ד"ר רות קלדרון, עליזה לביא ועוד; לא ברור לי, אמנם, מה לכוהן בבית קברות, אולם מאחר והם כבר נמצאים שם, הטבולה ראסה הרעיונית הזאת עשויה להצמיח משהו טוב. מי יודע? אולי דווקא הלא כלום הזה יצמיח לנו פירות ראויים?
דבר אחד כבר ניתן לומר לזכותה של "יש עתיד" – היא רחוקה מאוד מאוד משיח השנאה המתלהם של טומי לפיד.

מרכז קיצוני
רשת ב' הקדישה בראשית השבוע תוכנית מיוחדת למפלגות המרכז בישראל. חלקה הראשון עסק במפלגות המרכז מן העבר. ראשון המרואיינים היה אביגדור קהלני, שעמד בראש "הדרך השלישית", שזכתה בארבעה מנדטים בבחירות 96' והתרסקה טוטאלית בבחירות 99'.
הייתי בין יוזמי "הדרך השלישית", מייסדיה ופעיליה המרכזיים. כאשר "הדרך השלישית" מוצגת בגלריה של ד"ש, מפלגת המרכז, "שינוי", "קדימה", "התנועה" ו"יש עתיד", אני חש עלבון. "הדרך השלישית" היתה משהו אחר לגמרי, וזולת הכותרת "מפלגת מרכז" אין ולא כלום בינה לבין אותן מפלגות.
ההבדל המרכזי, הוא ש"הדרך השלישית" היתה מפלגה אידיאולוגית מאוד, עם תוכנית מדינית ברורה ולצידה מפה, עם דבקות ונחישות בדרכה, יש שיכנו זאת על דרך השלילה כדוגמטיות. מבחינה זו היא דווקא דומה יותר למפלגות הקצה, דוגמת מר"צ או "התחיה" – מפלגה אידיאולוגית קטנה, מגובשת ומחוייבת. לאחרונה, מישהו שהגיב למאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" כינה אותי "מרכז קיצוני" – לכאורה תרתי דסתרי, אך דומני שההגדרה הזאת די קולעת לתיאור "הדרך השלישית". זאת לעומת מפלגות המרכז האחרות, שמה שמאפיין אותן לרוב הוא דווקא היעדר דרך, או טִשטוש דרך. מפלגות המרכז לרוב מבוססות על סלבריטאים ולא על דרך. בין הסלבס הללו אין בהכרח דבק רעיוני כלשהו.
מה הפך את "הדרך השלישית" למפלגת מרכז? העובדה שדרכה המדינית היתה "ימינה" ממפלגת העבודה ו"שמאלה" מן הליכוד. כלומר, קודם היתה תפיסת העולם, שהיתה בעצם תפיסת הזרם המרכזי של מפלגת העבודה בשנות השבעים והשמונים, וההגדרה "מרכז" היתה יחסית לאחרים. בתור שכזו, "הדרך השלישית" ראתה עצמה חברה בקואליציה הן אם בבחירות הישירות לראשות הממשלה ינצח נתניהו והן אם ינצח נציג "העבודה" (פרס ואח"כ ברק), ולהשפיע מבפנים לכיוון המרכזי יותר.
לא כן מפלגות המרכז האחרות. ד"ש היתה מפלגה של יונים צחורות כמו מרדכי וירשובסקי שעבר לר"צ ואנשי "שינוי" שחברו למר"צ, לצד אנשי "המרכז החופשי" כמו שמואל תמיר ועקיבא נוף שהיו ליכודניקים לכל דבר ואנשי מפלגת העבודה קלאסיים כיגאל ידין ומאיר עמית. לא היה ביניהם כל דבק ולכן הם התפוררו. כך בדיוק קרה למפלגת המרכז ול"קדימה". "קדימה" כללה אנשים בעלי השקפות שונות לחלוטין, אך בהדרגה אימצה דעות "שמאל" מובהקות ובעצם השם "מרכז" היה שקרי.
"שינוי" של טומי לפיד ופורז הייתה המפלגה הימנית ביותר במובן הכלכלי ומה שאיפיין אותה יותר מכול היה קיצוניות אנטי דתית ואנטי חרדית. מאחר והמגדיר העיקרי של הפוליטיקה, בוודאי באותן שנים, היה המדיני – וכיוון שזה לא היה הנושא המרכזי שלה, היא ראתה עצמה מצטרפת לכל ממשלה, ובכך היתה למעשה מרכז.
למה קרסה "הדרך השלישית"? להלן הניתוח שלי: בבחירות 96' – 75% ממצביעי "הדרך השלישית" בחרו בפרס לראשות הממשלה. רבים מאלה שתמכו בנתניהו, היו אף הם מצביעי מפלגת העבודה מאוכזבים. בבחירות נתניהו ניצח, ו"הדרך השלישית" היתה חלק מממשלתו. "השבט" של מפלגת העבודה מאס בממשלת הליכוד והתאחד סביב ברק כדי להפילה. מצביעי "הדרך השלישית", ברובם המכריע, השתייכו לשבט הזה, כעסו על הזיהוי של "הדרך השלישית" עם הממשלה ועם העומד בראשה ונטשו אותה. לעומת זאת, היא לא הצליחה למשוך אליה קולות מן הימין ומן הציונות הדתית.
אני סברתי שהיה על "הדרך השלישית" לפרוש מממשלת נתניהו בעקבות פרשת בר-און המושחתת, אך עמדתי לא התקבלה. אני קיוויתי מאוד ש"הדרך השלישית" תרוץ במשותף עם "ישראל בעלייה" (שרנסקי) ומימ"ד. תחושתי הייתה ונותרה, שאילו כך היה, התוצאה היתה שונה.

הכה בקיבוצים
המיסיונר הדמגוג אמנון יצחק מנסה את מזלו בפוליטיקה. הוא הקים רשימה חדשה ומתמודד בראשה לכנסת.
אין לו סיכוי, ברוך השם. אבל גם בלי סיכוי להיבחר, יש בו יכולת להרעיל את האוויר. סיסמת הבחירות שלו היא "להחזיר את קרקעות הקיבוצים לעם!" – כי ממה דמגוג יכול להיבנות יותר מאשר מהסתה, חרחור מדנים, שלהוב יצרים ושנאת חינם?

4. רשמים מכנס שדרות (היום הראשון)
כנס שדרות לחברה מיספר עשר נפתח היום [18.12] במכללת ספיר. היום, הסוגיות החברתיות נמצאות במקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל. לא כך היה לפני עשור, כאשר הכנס יצא לדרך, בהובלתו של אלוף מיל' עוזי דיין, ואין לי ספק שלכנס יש חלק בשינוי הזה. להבדיל מכנסים כמו הרצליה וקיסריה, כנס שדרות הוא כנס עממי, פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. נדונות בו מצוקות החברה הישראלית עם אוריינטציה על פתרונות מעשיים, בהשתתפות אנשי אקדמיה, מינהל ציבורי, המגזר השלישי, התקשורת והפוליטיקה.
מאז הכנס השני, אני משתתף בכל הכנסים – בחלק מן הכנסים הרציתי, בשנה שעברה הובלתי מושב מרכזי על נושא לימודי התנ"ך בישראל.
הפעם היה חידוש – בנוסף למושבים הרגילים, שהנם רבי שיח מול קהל, התקיים לאורך היום הראשון שולחן עגול של דיון מעמיק מאוד על נושא לימודי האזרחות בישראל. סביב השולחן ישבו, בין השאר, שני שרי חינוך לשעבר (אהרון ידלין ויולי תמיר), אנשי אקדמיה, מורים לאזרחות, נציגי עמותות שכתבו תוכניות לימודים או פעלו להשפעה על תכני לימודי האזרחות ועוד בעלי עניין בתחום. את הדיונים הנחו פרופ' דן אבנון, מן המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שהיה מרצה שלי לפני כעשרים שנה (ואף שלא נפגשנו מאז, הוא אפילו זכר איזו עבודה סמינריונית כתבתי לו) והרב שי פירון, המועמד מס' 2 ברשימת "יש עתיד" לכנסת. אני נטלתי חלק בשולחן העגול, כך שביום הראשון נכחתי רק במושב קונבנציונלי אחד.
מאחר שלימודי האזרחות עוסקים, יותר מכל תחום אחר, באמונות ודעות, העניין הציבורי בהם גדול יותר מאשר בתחומים אחרים. אין לומדים בהם עובדות מדעיות, אלא הם נועדו בעיקר לחנך את התלמידים להיות אזרחים טובים. בעצם, זה המקצוע שייעודו הוא לעצב את אזרחי המחר, כלומר לעצב את דמותה העתידית של המדינה. מהי תפיסת המדינה ומהי תפיסת האזרחות אליה יש לחנך? זו סוגיה אידיאולוגית ופוליטית מובהקת, ולכן העניין הפוליטי בתחום רב. האם ועד כמה ניתן או רצוי לנתק את המקצוע מן ההשפעות הפוליטיות?
הנושא נדון במשך היום בשלושה מושבים. היה בדיון ייצוג אמיתי לעמדות הפוליטיות השונות ולמגזרים השונים בחברה, למעט המגזר החרדי. הנציג החרדי שהשתתף באחד המושבים היה עו"ד אריאל דרעי, מנכ"ל תנועת "טוב", תנועה חרדית חברתית, המנסה לחולל שינוי מהותי באורח החיים החברתי-כלכלי של המגזר החרדי וביחסו למדינה. הכיוון אליו הוא ותנועתו חותרים חיובי וחשוב ביותר, אך כמובן שאין הוא מייצג את המגזר. הוא ביקורתי מאוד כלפי המגזר החרדי, אך הוא מסמל תהליכי שינוי חיוביים וחשובים המתחוללים בו, ואני מקווה ומאמין שילכו ויתעצמו.
תקצר היריעה מלפרט את הנושאים שעלו בדיון, אולם דוגמית שאציג, תוכל להמחיש את השיח הציבורי סביב לימודי האזרחות. ארז אשל, ממקימי המכינות הקדם צבאיות והיום ראש מנהל חברה ונוער במשרד החינוך, שהשתתף בדיון, דיבר על ציונות. אני חייב לציין שדבריו היו קצת ברמת הסיסמאות, לא ממש ממוקדים והיה משהו לא אמִיתי בזהות שהוא ניסה ליצור בין ישראליות וציוניות. אולם מה שמעניין יותר, הוא שאלה שהפנתה אליו ד"ר ריקי טסלר, אחת ממשתתפות הדיון.
"האם אינך מרגיש שכאשר אתה מדבר על הציונות אתה מדיר חלק ניכר מן הציבור?" היא שאלה את אשל. טסלר פנתה למוחמד חיאדרי, יו"ר ועדת המעקב לנושא החינוך במגזר הערבי ושאלה אותו: "אתה רואה את עצמך ציוני?" הוא השיב בשלילה, כמובן, והיא חזרה אל אשל: "כבר מחקת 22% מן האוכלוסייה. ואם היה כאן נציג חרדי, היית רואה עוד מגזר שלם שאינו ציוני, חלקו אפילו אנטי ציוני. אינך אמור לייצג גם אותם?"
לא מעט ראשים הנהנו בהסכמה עם שאלתה / אמירתה.
והנה, זה כל הוויכוח כולו על רגל אחת. אכן, יש בישראל מיעוט ערבי גדול שאינו ציוני ויש מיעוט חרדי שאינו ציוני (אם כי הוא הולך ומתקרב לציונות, להערכתי) ויש גם ציבור במגזר החילוני המתרחק, למרבה הצער, מן הציונות. אז מה? האם זו סיבה להפוך את הציונות לבלתי לגיטימית במשרד החינוך, במדינת ישראל? האם בשל כך אין זה לגיטימי שמדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, תחנך את ילדיה על ערכי הציונות?
מדינת ישראל קמה מתוך הרעיון והמעשה הציוני וייעודה הוא הגשמת הציונות. תפקיד מערכת החינוך הישראלי הוא לחנך לציונות. אלא שיש בתוכנו מי שמנסים להוציא את הציונות מליבת החינוך, בטענה שהציונות אינה מייצגת את כל אזרחי ישראל. טענה זו היא תולדה של תפיסה המנסה להמיר את צביונה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, לצביון של דת אזרחית ישראלית, על לאומית.
מגילת העצמאות מבטיחה שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת גזע ומין. אך ליבת המגילה היא המשפט "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". האם אסור לחנך על הרעיון הזה במדינת ישראל?
לא אחת אני מוזמן ליטול חלק בפאנלים בנושא "מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה". ותמיד אני מתקומם על המילה "או". ישראל היא מדינה יהודית, היא מדינת הלאום של העם היהודי, סמליה יהודיים ובמקביל היא מדינה של כל אזרחיה, הנהנים משוויון זכויות מלא. מי שקוראים להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה", בעוד היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, משתמשים בביטוי זה כמסכה להסתיר את מגמתם – להפסיק את היותה מדינת הלאום היהודית.
את הדברים הללו אמרתי בדיון. יצאתי נגד אמירה נוספת, ברוח זו, שאף היא נשמעה בדיון – הבעת מורת רוח, כמעט זעזוע, מאמירה שישראל מבטיחה שוויון אזרחי לפרטים אך לא שוויון לאומי. אכן, זה ייעודה של ישראל. לכל הפרטים, כפרטים, מגיע שוויון זכויות מלא. אבל אין בה, לא אמור להיות בה ואסור שיהיה בה שוויון לאומי. היא מדינת לאום של לאום אחד בלבד – הלאום היהודי. אסור לנו להתבלבל.
אני חייב לציין, שגם את דבריי ליוו הנהוני הסכמה מצד משתתפים רבים. זהו לב המחלוקת – מחלוקת על דמותה של מדינת ישראל, מבלי להיכנס כלל לדיון על גבולותיה. המחלוקת על לימודי האזרחות היא השתקפות שלה. ומעניין כמה מן המזהירים אותנו מפני מדינה דו לאומית אם לא נמהר להקים מדינה פלשתינאית, אכן מחויבים לרעיון של ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, וכמה מהם מצדדים בחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים לבין מדינת ישראל שתהיה מדינת שקשוקה דו לאומית קוסמופוליטית.
כאמור, את רוב היום הראשון לכנס ביליתי בשולחן העגול המרתק והחשוב הזה. ביום הזה השתתפתי בעוד מושב אחד, בו הרצו ראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ... שאול מופז, עמיר פרץ ונפתלי בנט, שהציגו את משנתם החברתית כלכלית. בדרך כלל, הרצאות הפוליטיקאים בכנס שדרות מעניינות וברמה הרבה יותר גבוהה ועניינית מן הדימוי של הפוליטיקאים בישראל. אבל כנראה שערב בחירות – דווקא כאשר מצופה מהם ליתר ענייניות באוזני האזרחים העומדים לממש את אחריותם לבחור את הכנסת הבאה, הם מעדיפים לגלוש במורד אל רמת הסיסמאות.
כאשר עמיר פרץ דיבר, ניסיתי לספור כמה פעמים הוא אומר את המילה "אני" בנאומו. במשפט השלישי נכנסתי לסחרור. במשפט הרביעי נשברתי. המשימה שנטלתי היתה מעל לכוחותיי.
במהלך נאומו של נפתלי בנט (שבשתי הצבעות בקרב הסטודנטים במכללת ספיר זכה במקום הראשון וריסק את "הליכוד-ביתנו"), שלושה פרובוקטורים חוליגנים, בשלושה מקומות שונים באולם, הפריעו לו שוב ושוב לדבר, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים. היה זה מפגן מכוער של בִּרְיוֹנוּת אנטי דמוקרטית, מצד אנשים שבוודאי מתהדרים בנאורות דמוקרטית. כה חבל, שיש מי שמנצלים את הכנס הדמוקרטי ביותר בישראל, להתנהגות כזו.
בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, ששודרה מכנס שדרות בשידור חי, צפיתי בצימר ששכרתי בקיבוץ ניר עם. לנוכח מופע האימים של מירי רגב, חשבתי ש... מה בעצם רוצים ממנה? האם בדמוקרטיה לא מגיע ייצוג לַפְרֵחוֹת?