שלוש פעמים השתתפתי, בתקופת המאבק על הגולן, בפגישות עם אמנון ליפקין שחק. שתי פגישות, בהיותו פוליטיקאי. פגישה אחת – כאיש צבא.
שתי הפגישות עמו כפוליטיקאי, זכורות לי כחוויה שלילית ביותר, בלשון המעטה. שחק תמך באופן מובהק בנסיגה.
פגישה אחת התקיימה שבועות אחדים לפני בחירות 1999. ארבעת ראשי מפלגת המרכז – איציק מרדכי, אמנון ליפקין שחק, דן מרידור ורוני מילוא, עלו לביקור בגולן. ביקורם כלל מפגש מתוקשר עם הנהגת ועד יישובי הגולן בחדר הישיבות של המועצה המקומית קצרין.
בכל שנות המאבק, היה זה האירוע היחיד שבו איבדתי את שלוות נפשי וממש "זרקתי את עצמי." צרחתי עליהם בגרון ניחר. בערב, כאשר ראיתי את עצמי בטלוויזיה, אני חייב להודות, לא הייתי ממש גאה בהתנהגותי. מי שכה הכעיס אותי וגרם לתגובתי הקשה, היה מרדכי, שעד פרישתו מהליכוד הציג עצמו כתומך נלהב של הגולן ושל מאבקנו, הירבה לעלות לגולן, נטע כאן עץ באירוע שקיימנו בט"ו בשבט וביום שבו עבר למפלגת המרכז, כבמטה קסם, שכח את משנתו והמיר את דתו.
מפגש נוסף היה במועדון כפר חרוב. קבוצת שוחרי הנסיגה הזמינה את שחק להרצאה. אני החלטתי להפגין נוכחות – הגעתי למקום ואף נטלתי את רשות הדיבור.
הזימון להרצאה יצא ימים אחדים לפני פגישת הפסגה של קלינטון ואסד בז'נבה, בה העביר הנשיא האמריקאי לעמיתו הסורי את הצעת ראש הממשלה אהוד ברק לנסיגה מלאה מהגולן לקווי 4.6.67, למעט רצועה בת כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. פרטי הצעתו של ברק לא היו ידועים, אולם התחושה הכללית, שלובתה בכותרות העיתונים, הייתה שהפעם זה סגור. שקלינטון לא יטריח עצמו לפגישה, אלמלא ההסכם נסגר. הפגישה הוצגה כריטואל, לשם הפרוטוקול בלבד. התחושה שלנו הייתה קשה מאוד, יותר מאשר בכל תקופת המאבק.
ההרצאה בפועל התקיימה ימים אחדים לאחר כישלון הפסגה, לאחר שאסד דחה על הסף את הצעת ברק, כשאנו הבנו שניצחנו במאבק, ושיחלוף זמן רב עד ששוב יתחדשו הניסיונות להסיג את ישראל מהגולן. בתחושה הנפלאה הזו, נסעתי למפגש בכפר חרוב. חרף תוצאות הפסגה, שחק דיבר בזכות הנסיגה, כאילו לא קרה דבר. ומדוע ציינתי שאני זוכר את הפגישה כחוויה שלילית?
גם הפגישה הזו, מבחינתי, היתה טעונה. למרות תחושת הניצחון, הגעתי אליה כעוס. גם כאן, הכעס לא היה על שחק, אלא על מארחיו. אני מודה, שמעולם לא חשתי כזו עוינות כלפיי מצד הנוכחים, כבאותו אירוע. כאשר התחלתי לדבר, החלו צעקות רמות, בניסיון למנוע ממני לומר את דבריי. כמובן שהתעקשתי לומר את דבריי עד תומם. כעבור יומיים קיבלתי מכתב התנצלות מאחד המארגנים, שביטא תחושת בושה על התנהגות חבריו. אך בסך הכול, החוויה לא היתה נעימה.
לא כן הפגישה עם שחק בעודו לובש מדים. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, פנה אליו רעו לנשק, חברנו אמיתי שלם, ממייסדי מבוא חמה ומראשי ועד יישובי הגולן, בבקשה שיקבל אותנו לשיחה עמו.
אין זה מקובל שרמטכ"ל מקבל לשיחה משלחת אזרחית, של נציגי ציבור הנוטלים חלק במאבק פוליטי וציבורי נגד מדיניות הממשלה. אנו ידענו שההחלטות המדיניות תתקבלנה בדרג המדיני, אך שלעמדת הרמטכ"ל עשויה להיות השפעה. במאבק החשוב הזה, חשבנו שאסור לנו לוותר על כל ניסיון להשפיע במשהו, על מישהו, שיכולה להיות לו השפעה כלשהי על ההחלטות.
על אמנון ליפקין שחק שמעתי רבות, בצבא. שמו נישא בהערצה בחטיבת הצנחנים, כאחת האגדות של החטיבה. וזו היתה הפעם הראשונה שזכיתי לפגוש אותו אישית. לאחר מותו רבים השתמשו בקלישאה "קצין וג'נטלמן". זו היתה תחושתי באותה פגישה ובעקבותיה.
השיחה לא היתה מתוקשרת, ודומני שזה הפרסום הראשון שלה. שחק פינה ערב שלם לשיחת נפש ארוכה עימנו. בראשית הפגישה, הוא הפגין בקיאות – הכיר כל אחד מאיתנו בשמו, מתוך הופעותינו בתקשורת. הוא ביקש מכל אחד לספר על עצמו, באיזה יישוב הוא חי, וביקש לדעת על היישוב.
בפתיחה הזו הוא הישרה אווירה מאוד נעימה ונינוחה, שנמשכה לאורך כל השיחה הארוכה. הוא לא דיבר הרבה, בוודאי לא הביע דעה, אך הוא הקשיב לנו ברוב קשב, שאל שאלות, התעניין. היה לו חשוב מאוד לשמוע את דברינו. לרגע הוא לא הציץ בשעונו, ואף פקידה לא נכנסה לרמוז לנו שצריך לסיים. הוא נתן לנו תחושה, שיש לו בעבורנו כל הזמן שיידרש.
האם השפענו במשהו? על פי עמדותיו בחיים הפוליטיים, כנראה שלא. מצד שני, כאמור, אף פעם אי אפשר לדעת לאיזו אמירה היתה השפעה כלשהי במהלך כלשהו, אולי לאיזושהי הטלת ספק. הרי בשלב מוקדם של המאבק ידענו שאין טעם לחפש "קלף מנצח" אלא עלינו למצות כל דרך להשפיע.
מעל הכול זכורה לי התרשמותי מאנושיותו של שחק, מהיותו בנאדם, מענטש. עד אותה פגישה, ידעתי עליו שהוא לוחם ללא חת ומפקד מהולל בקרב. באותה פגישה נחשפתי לצדו הנוסף.
יהי זכרו ברוך!

2. רשמים מכנס שדרות (היום השני)
ביום הראשון של הכנס, השתתפו בו כמעט 2,500 איש. גם ביום השני היו מאות רבות. האיפיון המרכזי של המשתתפים – קהל צעיר מאוד, ברובו. רבים מן המשתתפים הם חניכי המכינות הקדם צבאיות. יש הרואים בהם "קהל שבוי" – אנשים שהובאו יחד, כקבוצה. אולם אין קהל הרחוק יותר מהגדרה זו, מחברי המכינות. מדובר בצעירים שבחרו לדחות בשנה את גיוסם, רובם המכריע לשירות המשמעותי ביותר בצה"ל, כדי להעמיק בלימוד מורשת ישראל, ציונות, פילוסופיה, החברה הישראלית וכו'. הם מעורבים מאוד, איכפתיים מאוד, חשוב להם מאוד להשפיע ולקחת אחריות. הדבר בא לידי ביטוי דווקא בהפסקות, בהן הם ממשיכים לדון בלהט בסוגיות שעל סדר היום. להט, אך מגובה בהעמקה, שהיא ליבת השירות במכינות, לצד פעולה התנדבותית בקהילה. אלפי הצעירים השותפים מידי שנה בתוכניות שונות, לפני ואחרי צבא, לצד תוכניות הבוגרים של תנועות הנוער, הם התשובה לתהליכים המפוררים בחברה הישראלית, ולכתבות על כך שהציבור הישראלי חולם לרדת מן הארץ; זה הציבור הנותן תקווה לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית. שנה אחרי שנה, הציבור הזה דומיננטי מאוד בכנס שדרות לחברה.
בדרך כלל, הפוליטיקאים המשתתפים בכנס משתלבים בפאנלים בנושאים שעל הפרק. בעידן בחירות, גם הכנס מתאים את עצמו לצו השעה, ומעניק להם במה לנאומי בחירות. המושבים הללו אינם פאנלים שבהם המשתתפים מאזינים זה לזה. כל נואם נכנס, נואם והולך. ביום הראשון הופיעו בבוקר שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואחרים (לא הייתי נוכח במושב הזה) ובערב עמיר פרץ, נפתלי בנט ומופז. הבוקר השני נפתח במושב נאומי בחירות של בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, אביגדור ליברמן וציפי לבני.
בוז'י הרצוג היה הנואם הענייני והרציני ביותר. הוא היחיד שהציג משנה חברתית כלכלית סדורה, המבוססת על ערכים של סולידריות חברתית המאזנת את הכלכלה החופשית ואת כשלי השוק. מה שאפיין את דבריו, ובעיקר את תשובותיו לשאלות מן הקהל, היה בקיאות מרשימה מאוד בנושאים החברתיים, כמו סוגיות הילדים האוטיסטים, ניצולי השואה וכד'.
חבורת צעירים ירוקי חולצות, קבוצת המעודדים של זהבה גלאון, התארגנה להציג שאלות לכל נואם. כמובן שהם ניסו לגרור את הרצוג למגרש ההסתה נגד ההתנחלות. הרצוג לא נגרר לשם, אלא להיפך, גינה את השיח הזה. בכך, הרצוג התיישר עם דרכה של יחימוביץ', לאחר שבשנים האחרונות הוא היה שותף לשיח האנטי-התנחלותי הנפסד הזה.
המסר המרכזי של זהבה גלאון היה שאין צדק חברתי בלי הסדר מדיני. זהו מסר עצוב ופסימי מאוד. הרי שתי ממשלות ניסו בכל מאודן להציע לפלשתינאים הסדר מדיני על בסיס דרכה של מרצ, ונענו בדם ואש ותמרון עשן. אין זה מן הנמנע, שאם וכאשר ישראל תשוב ותציע להם הצעות כאלו, התגובה תהיה דומה. אז מה? נוותר על הצדק החברתי? נקפל את הדגלים החברתיים? אבו מאזן הוא בעל זכות וטו על תיקון החברה הישראלית?
צדק חברתי מבוסס בראש ובראשונה על סולידריות חברתית. אין דבר הסותר את הסולידריות החברתית יותר מהסתה של ציבור נגד ציבור, יותר מחרחור מדנים בין אוכלוסיות. גלאון נשאה נאום הסתה מתלהם נגד המתנחלים, הציגה אותם כמוצצי לשדה של הכלכלה הישראלית. ניסיתי לחשוב איך גלאון הייתה מתייחסת לנאום דומה, המתייחס לערביי ישראל. סביר להניח שהיינו שומעים מיד על פנייתה ליועץ המשפטי לממשלה בתלונה על הסתה גזעית. נאומה של זהבה גלאון היה השפל הנמוך ביותר של הכנס.
אחריה דיבר אביגדור ליברמן. חשמל היה באוויר מרגע כניסתו לאולם ועד צאתו. רבים מן הצעירים התייחסו אליו ממש בהערצה, האזינו לו בעיניים בוהקות. מצד שני היתה עוינות חריפה כלפיו מצד רבים אחרים בקהל. התרשמתי, שפרשיות השחיתות ששמו נקשר אליהם לא הקטינו את ההערצה, אך גם לא היה בהם צורך להגברת העוינות.
חלקו הראשון של הנאום היה ענייני מאוד. ליברמן סקר שורת הישגים של הממשלה בתחום החברתי והכלכלי, ובהם הקמת בית הספר לרפואה בצפת, גדר ההפרדה לאורך הגבול עם מצרים, ההישגים במבחנים הבינלאומיים בתחום החינוך ועוד. ואכן, היו לממשלה הישגים מרשימים. אולם מהר מאוד הוא עבר להשתלחות שלוחת רסן בשלי יחימוביץ' ובראשי מפלגת העבודה, תוך התמקדות, לגמרי לא במקרה, בניצב בדימוס מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה. אך טבעי, שליברמן יראה בלוחם בשחיתות יריב אישי חריף.
ליברמן הקדיש חלק ניכר מדבריו לנושא השוויון בנטל. המסר שלו היה ש"ישראל ביתנו" היא המפלגה היחידה שהציעה הצעת חוק הדורשת גיוס מלא לכולם והיחידה שח"כיה תמכו בה, כאיש אחד. זאת אמת, אבל הצעת החוק שלו היתה פופוליסטית ודקלרטיבית, חסרת שחר מעשי, מתעלמת מהמצב הייחודי של ערביי ישראל ומתעלמת מהמציאות שנוצרה בנוגע לחרדים. ליברמן הזכיר שחברי "קדימה", מפלגת העבודה ומרצ לא תמכו בהצעה. הוא שכח להזכיר, משום מה, שהליכוד, שהיום הוא חלק ממנו, התנגד אף הוא להצעה.
ליברמן הודיע ש"ישראל ביתנו" תדרוש ותקבל את משרדי הפנים, השיכון והחקלאות, אך הרגיע שאין הכוונה, בתיקים אלה, לתפקיד שלו...
אחרונת הדוברים היתה ציפי לבני. לבני היתה זהבה גלאון מדוללת. למה זהבה גלאון? כיוון שכמותה אף היא התנתה את הצדק החברתי ב"צדק מדיני", כהגדרתה, שמשמעותו הפקרת החברה הישראלית לרצונם הטוב של הפלשתינאים. למה מדוללת? כיוון שלמסרים הללו יש כבר את זהבה גלאון, היא עושה זאת בצורה בוטה וקיצונית יותר. וכך, ציפי לבני נראית כצל חיוור לידה ואחריה.
לבני אמרה כמה מילים על ענייני כלכלה וחברה, אך ניכר שהיא מדקלמת נייר מסרים בנושא שאינו מעסיק אותה באמת. כאשר דיברה על הנושאים המדיניים, ניכר שהיא מדברת על הנושא החשוב לה, המניע אותה, שמעניין אותה ושלשמו חזרה לפוליטיקה.
היא תקפה את הממשלה הפוגעת בירושלים "היקרה לכולנו" בהחלטות הבנייה, כפי שהליכוד עשה ערב בחירות 96' ו-99'. אז, אגב, היא היתה פעילה בליכוד. אז, הליכוד האשים את פרס ואח"כ את ברק שהם יחלקו את ירושלים. היה זה קמפיין שקרי ומכוער, כיוון שמפלגת העבודה באותם ימים נשבעה אמונים לירושלים. אלא שמאז, ממשלות ישראל, ובהן הממשלה בה לבני כיהנה כשרת החוץ, הציעו לפלשתינאים את חלוקת ירושלים. "אני הצלחתי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים, לא לדון על ירושלים, המשכתי לבנות בירושלים ולא קוממתי עליי את כל העולם." רגע, אז מותר לבנות בירושלים, השאלה היא מי בונה? ולגבי ירושלים – היא לא דנה על ירושלים? במקביל אליה, הערוץ המרכזי של המו"מ נוהל בידי ראש הממשלה אולמרט, שהציע בעליל את חלוקת ירושלים. אנו זוכרים היטב מה יצא מזה.
לבני תקפה את הממשלה המשווה את מצבנו לערב השואה. "הרי הקמנו את המדינה וזאת התשובה לשואה." אלא שהממשלה מעולם לא טענה שמצבנו דומה למצבנו בשואה, כי אם להיפך – מאחר ואנו היום מדינה עצמאית עם צבא חזק, לא נשלים עם נשק השמדה המוני בידי אויבי ישראל המאיימים בהשמדתה. זה לא שיח שואה, אלא בדיוק ההיפך ממנו.
במושב הסיום, נשא יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאום חוצב להבות על התדרדרות הנורמות הפוליטיות בישראל, והתמקד בשתי רעות חולות – חזרת עבריינים מורשעים לפוליטיקה ובזאר הסחר מכר של פוליטיקאים ערב בחירות. הוא העלה על סדר היום את הצורך להתמודד עם הנושאים הללו בחקיקה, אך בראש ובראשונה בביקורת ציבורית מוסרית. ריבלין הוא בעיניי מגדלור של יושרה פוליטית. דומני שלאחר דחיקתו של בני בגין מן הכנסת, ריבלין הוא המצפן המוסרי, בה"א הידיעה, של המערכת הפוליטית הישראלית.

אחד הדיונים המרתקים בהם נכחתי היום, הוקדש לקיבוץ ולדימוי הקיבוץ בראי הקולנוע. הוצגו בפנינו קטעים מן הסדרה התיעודית "קיבוץ" ומן הסדרה העלילתית "יחפים" ונערך דיון בהשתתפות יוצרי הסרטים ואנשי אקדמיה. הדיון היה מרתק, אולם הפריעה לי מאוד הנימה של "רקוויאם לקיבוץ" וההתייחסות אליו כאל "מה שהיה". אוהד קנולר, שגילם את הדמות המרכזית ב"יחפים", אמר שהסדרה היא כמו סדרה של נשיונל גיאוגרפיק על זן נכחד של לטאות. לאחר מכן נסעתי לראיין משפחה של מרצה באוניברסיטה ואיש היי-טק המתעניינים בקליטה בקיבוצי, קיבוץ אורטל, קיבוץ שיתופי בגולן. בעבורי ובעבור רבים אחרים, הקיבוץ הוא "מה שיהיה". הלטאה הזאת חיה ובועטת.

3. יומן בחירות 2013 (כ"א)
שיח של חוסר אחריות לאומית
בעת נאומו של מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט בכנס שדרות לחברה, שלושה פרובוקטורים, שישבו בחלקים שונים של האולם, אך קשה היה שלא להבין שהם מתואמים והכינו מארב מתוכנן, הפריעו לו בהתנהגות חוליגניות, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים, בניסיון לא לאפשר לו לדבר. חרף חוסר ניסיונו, הפגין בנט קור רוח, לא התרגש, לא התרגז, לא איבד את השלווה. כאשר הצליח לדבר, אמר במתינות דברים כדורבנות נגד שיח השנאה, והבטיח שלא להיגרר לו. לזכותו יצוין, שכאשר דיבר על שיח השנאה, הזכיר גם את ערביי ישראל כמי ששיח כזה ננקט כלפיהם וגינה אותו.
אולם מה השיח החלופי שבנט מציע, כנגד שיח השנאה? הוא דיבר על שיח אהבה. אהבה? נראה לי קצת מוגזם. אני הייתי מצפה לשיח של סולידריות, אחווה. אך הבסיס לשיח כזה, הוא שיח של אחריות לאומית. ללא אחריות, אין מנהיגות.
בראיון לניסים משעל, הפגין בנט חוסר אחריות לאומית, כאשר הצהיר שיסרב לפקודה לעקירת מאחזים ויעדיף לשבת בכלא. סירוב לפקודה חוקית של ממשלה נבחרת, היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה, פגיעה בצה"ל ובביטחון המדינה, חתירה תחת הממלכתיות הישראלית. כפוליטיקאי וכאזרח זכותו וחובתו לפעול למען הדרך בה הוא מאמין. כחייל, עליו לציית לפקודות החוקיות של צה"ל, שתפקידו למלא את החלטות הממשלה.
אם אדם מן השורה מסרב, הוא עושה מעשה חמור, אך נסלח. לא כן, כאשר מדובר במנהיג ציבורי ופוליטי, אדם שהמונים הולכים אחריו ומקשיבים למוצא פיו. מאדם החותר למנהיגות לאומית, יש לצפות לאחריות לאומית. דבריו של בנט חמורים וראויים לגינוי תקיף.
עצם תמיכתו בסרבנות חמורה ומסוכנת. אך הוא נותן לגיטימציה גם לסרבנות מסוכנת יותר – סרבנות במלחמה נגד האוייב. סרבני השירות בשטחים ותומכיהם קיבלו מבנט מתנה שלא יכלו לייחל לטובה ממנה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה, השובר את כללי המשחק הדמוקרטי ומטיף בגלוי להפרת חוק ולהפרת פקודה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה הנוהג בחוסר אחריות לאומית.

כריזמה
בימיה הגדולים, בכנסת התשיעית, השיגה המפד"ל את הגדול בהישגיה – 12 מנדטים. מאז, כוחה הלך וירד. על פי הסקרים, מפלגת "הבית היהודי", כפי שמפלגה זו נקראת היום, משחזרת את הישגה. מאחר והיא מתחזקת בסקרים משבוע לשבוע, לא אתפלא אם היא תפרוץ אף את הגג הזה.
לאורך השנים, מפעם לפעם קיבלה המפד"ל קולות של חילונים. בבחירות הקודמות אני הצבעתי ל"בית היהודי", נתתי פומבי להצבעתי ו"הבית היהודי" אף עשה בו שימוש. אולם תמיד היתה זו תופעה זניחה, אם בכלל ניתן היה לכנות זאת תופעה. הפעם, הבית היהודי פרץ את גדר ההפרדה הזאת וחילונים רבים מבטאים תמיכה בה, ורבים אחרים שוקלים אפשרות זאת.
מה הסיבה לכך? התשובה היא חד משמעית – נפתלי בנט. מעולם, מצביעי המפד"ל לא אמרו שהם מצביעים להרשקוביץ, לאפי איתם, להמר או לבורג. הפעם אנשים אינם מזדהים כמצביעים לבית היהודי אלא לבנט. וזה לא רק בשל רוח התקופה. זה בזכות בנט.
איך זה שדווקא נפתלי בנט הצליח לאחד את הציונות הדתית, לזכות לניצחון גורף בפריימריס, להקפיץ אותה בסקרים?
הוא אינו מפד"לניק מצוי, והוא קצת חריג בנוף הדתי לאומי. הוא לא למד בישיבת הסדר. הוא לא למד במכינה קדם צבאית. הוא אינו נראה כמו בוגר "בני עקיבא" טיפוסי. אי אפשר לדמיין אותו עם שפם, דובון, חולצת פלנל משובצת וסנדלים תנ"כיות עם גרביים. הוא חובש כיפה בקוטר שנֵקֶל ובשל פדחתו המקריחה, כיפתו הקטנה מוצנעת במדרון אחורי ואינה נראית מלפנים. מי שמביט בו מלפנים רואה מולו איש הייטק מצליח מרעננה, שמאלני מצוי.
איך זה שדווקא הוא מצליח? יש שיאמרו שדווקא היותו אאוטסיידר, מאפשרת לו לאחוז בציציות ראשה של מפלגתו ולהוציאה מן השקיעה. אני מגדיר זאת אחרת, במילה אחת – כריזמה. בנט שופע קסם אישי.
האמת היא, שלא התרשמתי מנאומו בכנס שדרות. היה זה נאום רדוד למדיי, אם כי למרבה הצער כאלו הם נאומי בחירות מצויים. אולם לא יכולתי שלא להבחין כיצד בנט מהלך קסם על הקהל הצעיר.
הפירוש המילולי של המושג כריזמה הוא מתת אל. הכריזמה מאפשרת למנהיג להוליך אחריו אנשים שיתנו בו אמון. מנהיג כריזמטי יכול לחולל נפלאות. אולם כריזמה עלולה להיות מסוכנת מאוד. כפי שמנהיגים כריזמטיים הובילו את המעשים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, מנהיגים כריזמטיים גרמו גם לאסונות הגדולים ביותר. לכן, יש להתייחס לבעלי כריזמה בכבוד וחשד. ובעיקר, יש לצפות מהם להבין את הסכנה התמונה במתת האל ולדרוש מהם להבין את כובד האחריות המונח על כתפיהם.
דבריו של בנט בזכות הסרבנות – דווקא בהיותו מנהיג כריזמטי, מבהירים שבנט אינו מבין את כובד האחריות המונח על כתפיו.

לאן נעלם עמרם מצנע?
כמה ממצביעי "התנועה" מגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד "התנועה"? לבטח הרבה פחות ממי שמגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד ציפי לבני. מדובר במפלגה שקמה כמפלגה של אישה אחת, מנהיגה מרכזית שקיבצה סביבה אנשים נוספים.
והנה, בכרזות הבחירות של "התנועה", לא מופיע דיוקן אחד, אלא שני דיוקנים. שני דיוקנים שווים בגודלם, זה לצד זה, ללמדך שמדובר במפלגה עם הנהגה קולקטיבית של שני אנשים. ומה שחריג עוד יותר, הוא שמי שמוצג כמקביל במעמדו לציפי לבני אינו המועמד מס' 2 ברשימתה, אלא דווקא מס' 3. ציפי לבני ועמיר פרץ מופיעים בכרזות זה לצד זה, כשליד ציפי לבני כתוב "הראש המדיני" ולצד עמיר פרץ "הלב החברתי". הראש והלב – אין קיום לאחד ללא רעהו.
איפה מס' 2, עמרם מצנע? אין עמרם מצנע. מצנע יוק.
ראש מטה הבחירות הוא עמיר פרץ, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין מי העלים את מס' 2. פרץ כבר ניצב כשווה ערך לציפי לבני.
כאשר החתרן הבלתי נלאה הזה הודיע על המעבר ממפלגת העבודה ל"התנועה", כתבתי כאן שבמפלגת העבודה נשמו לרווחה – עכשיו פרץ הוא הבעייה של לבני. את מצנע הוא כבר חיסל. ציפי – מאחורייך!

11 בתנועה
בפרקי היומן הקודמים סיפרתי ממקור ראשון על האופן הביזארי של הרכבת רשימת "התנועה". הנה, עוד סיפור.
שעתיים (!) לפני סגירת הרשימות, התקשר עמרם מצנע לראש המועצה האזורית גליל עליון היוצא אהרון ולנסי, חבר ותיק במפלגת העבודה, והציע לו להצטרף לרשימת "התנועה" ולהשתבץ במקום התשיעי. לא היה לוולנסי פנאי להתלבטויות. לאחר חצי שעה השיב בחיוב. בזאר ביזארי. ובסוף... המקום התשיעי היה למקום ה-11.
ולנסי היה ראש מועצה מצוין והוא איש איכותי וראוי. אם "התנועה" תקבל 11 מנדטים, טוב שוולנסי נמצא שם. אבל "התנועה" אינה ראויה לתוצאה דו-ספרתית, ולהערכתי היא לא תזכה להישג כזה.

יריד סתימת הפיות
את עמדתי נגד מניעת השתתפותן של המפלגות הערביות בבחירות, הבעתי לפני כשבוע. עמדותיהן ופעולותיהן המכעיסות, אינן מצדיקות סתימת פה לחמישית הציבור הישראלי. הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל את המפלגות הללו והנזק של פסילתן גדול יותר מהנזק שהן גורמות לו.
אבל ההצגה חייבת להמשך, וכמו בכל מערכת בחירות, מתקיים הריטואל של דרישות הפסילה. והפעם גם ש"ס ו"יהדות התורה" הצטרפו לרשימות החיסול. הסיבה – העובדה שאין נשים ברשימותיהן.
אני דוגל בשוויון מלא לנשים וסולד מגישת החרדים לנושא הנשים בכלל, ולמנהיגוּת הנשים בפרט. אבל בגלל זה לפסול רשימה? לסתום פיות לציבור של מאות אלפים, שזו דרכו?
יש לשים קץ ליריד סתימת הפיות הזה. ועדת הבחירות היא גוף פוליטי, ואין מקום לקיים בה דיונים מסוג זה. יש לשנות את החוק כדי לשים קץ למחזה המביש הסדרתי הזה.

1,270
נעמן כהן (גיליון 800) הביע סיפוק מכך שספי רכלבסקי קיבל רק 1,270 קולות בבחירות המקדימות במפלגת העבודה. כן, גם אני אופטימיסט הנוהג לראות את חצי הכוס המלאה.
אבל קשה לי להיות מרוצה מכך שאלף מאתיים ושבעים איש, חברי מפלגת העבודה, חשבו שהמסית והמדיח הסדרתי הזה, האיש האנטי דמוקרטי המסוכן הזה, שסגנונו ורעיונותיו פאשיסטיים בעליל, ראוי להיות בין נבחרי העם. 1,270 איש! לא להאמין.