על "אטילה יוז'ף, בפאתי העיר – מבחר שירים"
מהונגרית – איתמר יעוז-קסט, עקד 2013
אטילה יוז'ף, המשורר ההונגרי בעל מסכת החיים הטראגית, זכה למספר מתרגמים לעברית, הלא הם אביגדור המאירי, רמי סערי, דוד גלעדי, מרדכי אבישאול, ראובן צור ומשה גנן, אבל נדמה לי שבכיר המתרגמים של משורר מיוחד זה הוא איתמר יעוז-קסט, שזכויות רבות לו גם כמתרגם משירת העולם. יעוז-קסט תירגם אסופת שירים משל אטילה יוז'ף באנתולוגיה הרחבה שלו "צבי הפלאות – מן השירה ההונגרית לדורותיה" (עקד 1984), ועתה הקדיש לו ספר תרגומים שלם ממבחר שיריו, כפי שהקדיש שנה קודם למשורר היהודי-הונגרי מיקלוש ראדנוטי ("צעדת הפרך – מבחר שירים", עקד 2012), ספר שהוא למעשה הרחבה של תרגומים קודמים שלו משנת 1971.
אטילה יוז'ף הוא נושא מרתק, לא רק משום השירה המשובחת שלו, אלא גם משום קורות חייו הטראגיים. מסתבר שהוא צמח ממש מן העפר, מן המקום הנמוך ביותר: הוריו היו עניים קשי יום – אביו היה פועל שחור בבית חרושת לסבון, ואימו, ילידת כפר, עבדה בבודפשט ככובסת. ואם לא די בכך – אביו נוטש את המשפחה, מהגר לרומניה ומקים שם משפחה חדשה. אימו חולה, ושתי בנותיה ובנה, אטילה, היחידים שנותרו מששת הילדים שנולדו לה, חווים חרפת רעב. כשמלאו לאטילה ארבע-עשרה, נפטרת גם אימו, והוא חי בחסדה של אחותו ובני משפחה אחרים. בבית-הספר ובגימנסיה הוא אמנם מתלבט כתלמיד מצטיין, ומצליח להוציא לאור ספר שירה כבר בגיל שש-עשרה ("קבצן היופי"), אבל כבר מנעוריו, ובוודאי בחייו הבוגרים, הוא מעורער בנפשו ונזקק לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. הוא מתנסה בכמה ניסיונות התאבדות (שהראשון בהם הוא כבר בגיל תשע!), הקשורים בכישלונות חייו, שעוד יפורטו להלן, ובהתאהבויות, שרובן חסרות סיכוי.
הוא מתאהב בגֶבָּה מרתה, בתו של מנהל הגימנסיה בה למד, במרתה ואגו, ביודית סאנטו (ראו שיר לכבודה בקובץ שלנו, עמ' 14), במרתה מרטון, מומחית להיסטוריה של האמנות (ראו שם עמ' 39, השיר "אודה" שנכתב לכבודה), בפלורה קוזמוצה, מורה לחינוך מיוחד, שנישאה, בסופו של דבר, לחברו גיולה אייש (לכבודה כתב את השיר "פלורה", ראו שם , עמ' 73). לפני פלורה היה לו מפח נפש אחר עם הפסיכואנליטיקנית אדית גומריי, שכן התאהב בה, ובטירופו הוא כמעט התנקש בחייה.
לאטילה יוז'ף נועדו כישלונות כמעט בכל תחום: הוא נתבע לדין על כך שכביכול חילל את הדת בשירו "כריסטוס המורד", ובשל השיר "בלב תם" שהתפרסם בקובץ שירים ב 1924, הפרופסור אנטָל הורגֵר, סילק אותו מהחוג לבלשנות הונגרית וצרפתית באוניברסיטת סֶגֶד, כי לדעתו של זה, אטילה אינו ראוי להיות מורה.
השורות שבוודאי העלו את חמתו של הפרופסור היו בוודאי אלו:

אם אין איש רוצה שנותיי
ישלם השד, ודאי!
אפרוץ בית בלב חם,
אם צריך – אשפוך גם דם.
עמ' 7 , 13

הוא אמנם שומע הרצאות באוניברסיטת וינה ובסורבון בפאריז, אבל מעולם לא סיים שום תואר. בכך לא תמו תלאותיו של אטילה יוז'ף: הוא החשיב עצמו כמרקסיסט ופרוידיאן, ואף נרשם כחבר במפלגה הקומוניסטית ההונגרית שהיתה מחוץ לחוק, אך חילוקי דעות עם מנהיגיה, בעיקר בשל תוכן שיריו, שלא היו בדיוק לפי "הקו", הוא מסולק מהמפלגה. לרוע מזלו, הוא מסתכסך עם אחד מאושיות הספרות ההונגרית, המשורר מיהאי באביץ'. הצלחה מסוימת נרשמת לזכותו כשהוא מתמנה לעורך כתב העת "מילה יפה", אבל קובצי שירתו אינם זוכים לתפוצה, ולמרות שחוגים שונים מחשיבים את האינטלקט שלו מעריכים את שירתו כגאונית, הרי שלא זכה להערכה של ממש בימי חייו הקצרים. בגיל שלושים ושתיים הוא נדרס בגלגלי רכבת. מאחר שבעברו היו מיספר ניסיונות התאבדות, יש להניח שמותו לא נגרם מתאונה.
הזכרתי לעיל את השורות הקשות מתוך "בלב תם" ("אם צריך אשפוך גם דם"), ומסתבר שאטילה רואה בשירה נשק כנגד המעמדות העושקים:

כשנולדתי סכין בתוך ידי החזקתי –
אומרים זה שיר פרי-דמיוני;
כי לא הספיקה הסכין – בעט אחזתי,
אכן בשר ודם אני.
אומרים, עמ' 65

בשיר "ליום הולדתי השלושים ושתיים" עורך אטילה יוז'ף חשבון עם פרופסור אנטָל הורגֶר שסילק אותו מאוניברסיטת סגד:

...הן כה אמר: "כל עוד אני חי וקיים
אתה לא תהיה מורה בזה העולם..."
והוסיף ללהֵג
כחוגג.
אכן, אם פרופסור הורגר שמח עכשיו
על שהפסיק משוררנו את לימודיו:
שמחתו כה דלה
וחלולה כל כולה:
כי אני עוד אלמד, אות באות,
לא בבית-ספר תיכון – את עקרונות
עולמי
לכל עמי!
עמ' 72-71

השיר הזה ממש מתחנן שישוו אותו לשירו של משורר גדול שלנו, הלא הוא יהודה עמיחי שכתב שיר על אותו הגיל ממש – שלושים ושתיים:

ליום הולדתי
שלושים ושתיים פעם יצאתי אל חיי
ובכל פעם מכאיב פחות לאימי,
פחות לאחרים
יותר לעצמי.
...
ועכשיו, אחר שלושים ושתיים פעם
אני עדיין משל,
בלי סיכויים להיות נמשל.
ועומד בלי הסוואה מול עיני אויב
ומפות מיושנות בידי
בהנגדות הגוברת ובין מגדלים,
ולבדי, בלי המלצות
במדבר הגדול.
שירים 1948 – 1962, שוקן 1965, עמ' 88-87

לעומת הביטחון העצמי של אטילה יוז'ף ביעוד שירתו, ולעומת הזלזול שלו במי שטעה בו, הרי שעמיחי מביע חוסר ביטחון והיסוס גדול אם דרכו (השירית?) במדבר הגדול של החיים, כשבידיו מפות מיושנות, תוביל אותו אל המטרה הנכספת.

נושא מרכזי בקובץ השירים שבחר איתמר יעוז-קסט הוא רחשי ליבו של המשורר אל אימו, זו שנפטרה בנעוריו, כשהוא רחוק ממנה, ולא הספיק לראותה ברגעיה האחרונים ולהיפרד ממנה:
...אכן פעם היתה לי אימא זעירת גוף, אך הקדימה למות,
שכן כל הנשים הכובסות מקדימות לרדת אלי קבר,
אימי, עמ' 18

בשיר אחר מביע המשורר געגועים אף למכות שקיבל ממנה:

...ראי, לוּ יכולת להכותני עוד הפעם.
איזה אושר! ואני הייתי מתריס כנגדך בקול:
מרשעת שכמותך, לא-להיות את מתייגעת,
צל שכמוך מקלקלת הכול!
שיר קינה באיחור זמן, עמ' 55-54

שוב, דברים המזכירים בספרות שלנו את הגיבור של חיים הזז ב"שלולית גנוזה" המתגעגע למכות שקיבל מאביו העני.

אפילו הדנובה החוצה את בודפשט, מזכירה לאטילה יוז'ף את אימו הכובסת:

כשתי ידי אימי השרה שיר,
כיבסה הדנובה את זוהמת העיר.
ליד הדנובה, עמ' 58

גם הפעם, כמו בספרי תרגומיו הרבים, השקיע איתמר יעוז-קסט את כישרונו הגדול ואת אהבתו הגדולה לשירה, והוציא מתחת ידו מלאכה הראויה להתכבד. הן הספרות העברית והן הספרות ההונגרית חבות לאיתמר יעוז-קסט חוב גדול, ובאמת הן בארץ והן בהונגריה הוא זוכה להערכה גדולה הבאה לביטוי בפרסים הרבים שכובד בהם בשתי הארצות לגבי ספריו הקודמים וגם לגבי הספר הנוכחי.