האם נפתלי בנט חזר בתשובה?לקחת דוגמא אישית מוטעית בעניין. חברים: אני מתנגד בכל נפשי לסרבנות מכיון שסרבנות תפגע אנושות בצה"ל היקר לנו, ואין לנו עוד צבא. **הבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום" נותנת את התחושה כאילו אני קורא לסרבנות פקודה. לצערי (ממש לצערי) השר משה (בוגי) יעלון בחר לתקוף אותי על "קריאה לסרבנות" למרות שכל מי שצפה בתכנית ראה שיצאתי בבירור נגד קריאה לסרבנות. הוא הפך את דבריי והעיתון "ישראל היום" והליכוד ניצלו זאת. בליכוד, במקרה זה, בחרו לעוות את דבריי ולפגוע בצה"ל כדי להרוויח כמה קולות. **אני סבור שזו טעות אדירה לעשות שימוש בלוחמי צה"ל לגירוש משפחות מבתיהם כפי שנעשה בגוש קטיף. אני מאמין שעם ישראל, לאחר שהתנסה בזה פעם אחת, מבין את ההשפעות ההרסניות של גירוש על העם שלנו.**נשאלתי מה אעשה באופן אישי אם אוכרח לגרש משפחה מביתה. תשובתי: אפנה בשקט למפקדיי ואבקש שישחררו אותי מכך (כפי שנעשה בעשרות מקרים במהלך גירוש היהודים מגוש קטיף). אני פשוט לא מסוגל באופן אישי להיכנס לבית עם משפחה ולגרש אותם בכוח מביתם. **הייתי מפקד פלוגה בצבא. אני משרת בצה"ל שלנו כבר 22 שנה. אני אוהב את צה"ל ואין דבר יקר לי מצה"ל. אין דבר יותר קשה לי מפגיעה בצה"ל. לכן, אחיי ואחיותיי הצעירים: אסור לסרב פקודה. מקווה שתבינו.
דבריו של בנט בזכות הסרבנות ואמירתו שיעדיף לשבת בכלא מאשר למלא פקודה של עקירת מאחז, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל וכו', עוררו סערה רבתי. בעקבות הסערה זימן בנט מסיבת עיתונאים במוצ"ש ועוד ביום שישי פרסם הודעה בדף הפייסבוק שלו.
בראש הודעתו הופיעה תמונה שלו במדים בעיצומה של פעילות מבצעית בלבנון. המסר הופנה לצעירים, וכותרתו הייתה חד משמעית: "אני מתנגד לסירוב פקודה."
בהמשך הוא ניסה להסביר באותות ובמופתים שאין סתירה בין הודעה זו לדבריו בראיון לניסים משאל. זהו ניסיון מגושם ובלתי אמין. אבל פוליטיקאים, כידוע, מתקשים להודות בטעויות, בעיקר ערב בחירות. באופן יחסי, ניתן לומר שדבריו נגד הסרבנות הם מעין הודאה בטעות, וכידוע מודה ועוזב ירוחם.
האם נפתלי בנט חזר בתשובה, או נותר במריו? הכותרת חד משמעית, וטוב שכך. גם השורה התחתונה של הודעתו: "הייתי מפקד פלוגה בצבא. אני משרת בצה"ל שלנו כבר 22 שנה. אני אוהב את צה"ל ואין דבר יקר לי מצה"ל. אין דבר שכואב לי יותר מפגיעה בצה"ל. אסור לסרב פקודה. מקווה שתבינו." מילים כדורבנות.
מצד שני, הוא גם אמר: "נשאלתי מה אעשה באופן אישי אם אוכרח לגרש משפחה מביתה. תשובתי: אפנה למפקדיי בשקט ואבקש שישחררו אותי מכך." זאת התחמקות, כיוון שהוא לא אמר מה יעשה אם תשובתם תהיה שלילית. האם במקרה כזה יסרב, וכפי שאמר בראיון – יישב בכלא? יתר על כן, גם בקשה מסוג זה שונה כאשר מדובר בחייל וכאשר מדובר במפקד וקצין.
בסך הכול, הפרשה כולה היטיבה עם יצירת אמירה ציבורית ברורה נגד הסרבנות. בנט, שעד אותה פרשה הצליח להיות חף מטעויות, מעד. יריביו הפוליטיים, בעיקר הליכוד, ניצלו זאת וקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. בנט עצמו נאלץ לומר דברים ברורים נגד הסרבנות. הליכוד השמיע דברים ברורים נגד הסרבנות. נתניהו הודיע פומבית שמי שתומך בסרבנות לא יהיה חבר בממשלתו. ניסיונו של בנט לתקן בכל כוחו את רושם דבריו, מעיד על כך שמרבית בוחריו מתנגדים לסרבנות ורואים בה תופעה שלילית ומגונה.
למרבה הצער, גם בליכוד ובמפלגת העבודה שתקפו את בנט, יש מסיתים לסרבנות. בליכוד – פייגלין. בעבודה – מרב מיכאלי. יש הבדל, כמובן, בין מנהיג מפלגה, לבין שני אנשים שהנם אצבע בעין של מנהיג מפלגתם (פייגלין לנתניהו ומיכאלי ליחימוביץ'). אולם אחרי שהליכוד והעבודה תקפו את בנט, עליהם לגנות את פייגלין ומיכאלי בפומבי. על הציבור והתקשורת לדרוש זאת מהם. בראיון לערוץ השני נשאל על כך נתניהו והוא שב והבהיר שמי שמצדד בסרבנות לא יכהן בממשלתו, אך לא גינה ישירות את פייגלין. אגב, נתניהו הקפיד פעמיים לומר "מי שידבק בסרבנות". בכך הוא משאיר פתח למנות את בנט לממשלתו, ולומר שדברי התיקון שלו בגנות הסרבנות, מקובלים עליו ומכשירים אותו. עד אז, בינתיים, הוא חוגג על האמירה של בנט וינסה להיבנות ממנה.
בעקבות כניסתו של פייגלין לרשימת הליכוד, היו שניסו להציג את הליכוד כמפלגה שהתפייגלנה. התהום הרעיונית בין הליכוד לפייגלין באה לידי ביטוי בעקבות דברי בנט. בעוד נתניהו ויעלון גינו את בנט על דבריו, פייגלין גינה את בנט על שחזר בו מדבריו.
במתקפת הנגד של בנט, הוא האשים את הליכוד שמתקפתו עליו בנושא הסרבנות מעידה כוונת הליכוד לעקור יישובים. יש לדחות את הניסיון להסיט את הדיון על תופעת הסרבנות לדיון על תוכן המדיניות; כאילו התנגדות לסרבנות כמוה כתמיכה בפקודה שיש המסיתים לסרב לה. ניתן להתנגד בכל תוקף לעקירת יישובים, ולהיאבק בכך במישור האזרחי: בפוליטיקה, בתקשורת, ברחוב, בהפגנות, עצומות, מכתבים וכו', ובמקביל להתנגד בכל תוקף לסרבנות, כיוון שסרבנות היא הרס הצבא, הרס הדמוקרטיה והרס המדינה.
אני שמח שהתברר, בסופו של דבר, שנפתלי בנט אינו תואם זהבה גלאון, חס ושלום. מה שאצלה הוא לחם חוק, אצלו היה מעידה חד פעמית של פוליטיקאי חסר ניסיון. "הבית היהודי", אם כן, הרבה יותר דמוקרטי ממ"צ.
איפה לבנות?
הביטוי הבוטה ביותר לאימוץ רעיון הנסיגה המוחלטת לקווי 49', להבדיל מרעיון הפשרה הטריטוריאלית, הוא "חילופי השטחים". הדרך הרעיונית ההיסטורית של מפלגת העבודה, שיצחק רבין היה אחד ממוביליה, עד יומו האחרון, גרסה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג לכל היותר מכ-70% משטחי יהודה, שומרון ועזה. דרכם של ברק ואולמרט, שהיתה לדרכו של "גוש המרכז שמאל", ויש המכנים אותה "מתווה קלינטון" – לא זו בלבד שגורסת נסיגה כמעט מ-100% מן השטח, היא מקדשת את "הקו הירוק" עד כדי האבסורד של נסיגה משטחים ריבוניים ישראליים בנגב כדי "לפצות" את הפלשתינאים על האחוזים הספורים שלא תהיה נסיגה מהם.
על פי כל התוכניות ולפי כל המפות של רעיון הנסיגה המלאה ו"חילופי השטחים", כולל תכנית אולמרט (!), השכונות היהודיות בירושלים ואזור e1, הם בריבונות ישראל. על פי כל אותן תכניות, מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, תהיה מחוברת ברצף טריטוריאלי לירושלים. את הרצף יוצר אזור e1.
לפיכך, כל הדיבורים על נתניהו המבעיר את המזרח התיכון בלה בלה פרובוקציות בלה בלה הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל בלה בלה קורץ לימין בלה בלה הן הבל ורעות רוח.
שתי מסקנות מפולמוס הבניה: א. נתניהו מקפיד לבנות רק בשטחי הקונסנזוס הבסיסיים ביותר ומקפיד שלא לבנות באזורים השנויים במחלוקת. ב. הביקורת המוטחת בהחלטות הבנייה של הממשלה מעידות על צביעותם של המבקרים.
למה לבנות?
בראיון לערוץ השני אמר נתניהו דברים ברורים על הזכות המוחלטת והמובהקת של ישראל לבנות בבירתה. באותו ראיון, הוא קשר בבירור את ההחלטה על הבנייה, כתגובה לצעדיו החד צדדיים של אבו מאזן באו"ם.
אז מדובר במובן מאליו או בצעד של ענישה. אלמלא יוזמת אבו מאזן, הוא לא היה מממש את הזכות המוחלטת?
האם התקשורת משפיעה?
על פי כל הסקרים, "גוש הימין-חרדים" בראשות בנימין נתניהו מנצח בגדול בבחירות. זאת, חרף העובדה שהתקשורת מגויסת נגדו.
איך זה שהתקשורת אינה מצליחה להשפיע על דעת הקהל? אולי הקהל אינו מאמין כל כך לתקשורת? ואם אינו מאמין, יש לו על מה להתבסס בחוסר האמון?
בשבועות האחרונים – טרנד תקשורתי חדש. נתניהו השתלט על כל התקשורת הישראלית וסתם לה את הפה. הוא הפך את התקשורת לבת ערובה, ביית אותה וכו' וכו'. רואה ישראל ישראלי את התקשורת הכותבת זאת, ויודע שעצם קיום הטרנד הזה הוא העדות לשקריותו. כשהוא נחשף לטרנד הזה ורואה את המדיה שבה הוא מופיע, הוא מודע למופרכותו.
אז למה שיאמין לתקשורת? ואם אינו מאמין לה, למה שיהיה מושפע ממנה?
כלב השמירה
אביגדור ליברמן הוא אחד האנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הישראלית ויש הטוענים שהוא החזק שבהם. הוא מספר 2 ברשימת מפלגת השלטון, שקרוב לוודאי תמשיך להיות מפלגת השלטון גם אחרי הבחירות. הוא מיועד להיות סגן ראש הממשלה ושר החוץ גם בממשלה הבאה.
ההתפתחויות האחרונות בפרשת ליברמן, עתידות לסכן באופן משמעותי את סיכוייו של ליברמן לחזור לממשלה, לתפקידו ולמעמדו – ומטילות צל כבד על המשך הקריירה הפוליטית שלו. יש לכך משמעות גדולה ביותר והשפעה גדולה על כל הפוליטיקה הישראלית ועל מדיניותה של ישראל.
ההתפתחות שמסכנת את עתידו הפוליטי של ליברמן אינה כתב האישום שהוגש נגדו בפרשת השגריר, אלא הסיכוי הסביר לשינויו והחמרתו של כתב האישום. את ההתפתחות הזאת הניעה כתבה בערוץ 10 של ברוך קרא.
התקשורת?! הרי שמענו ש"ביברמן" השתלטו על התקשורת. ערוץ עשר?! הרי זהו ערוץ מאולף, מפוחד, תלוי ברצונו הטוב של "ביברמן". ובכלל, הרי אחרי הבחירות "ביברמן" יוציאו צו סגירה לטלוויזיה, לרדיו, לעיתונים וישלחו את מתנגדיהם הפוליטיים לכלא ולמחנות מעצר.
השטויות הללו היו עשויות להצחיק, אלמלא העובדה שאנשים מאמינים להן.
מה מצופה ממנהיג
ההאשמות המיוחסות לליברמן חמורות ביותר. הן נוגעות לאופן תפקוד הממשלה, להתנהלות יחסי החוץ של ישראל, לדמותה ותדמיתה של המדינה, לאמון הציבור בשלטון, לטוהר המידות בישראל.
מן האדם העומד בראש המערכת הזאת, ראש הממשלה, מצופה שיאמר אמירה ערכית, מוסרית בנוגע לאותן האשמות; להוקיע התנהגות כזאת ולתבוע ניהול תקין וישר. אחרי שיאמר זאת, זה בסדר שגם יאמר שהוא מקווה שההליך המשפטי יוכיח את חפותו של ליברמן.
כאשר נתניהו נמנע מאמירה כזאת ומסתפק בתקווה שליברמן יוכיח את חפותו, המסר שהוא מעביר, אינו של נורמות תקינות, אלא של "לצאת זכאי".
... והרי יש לנו כבר מספיק זכאים.
טעיתי
בפרק הקודם של היומן, ניתחתי את האופן בו עמיר פרץ טאטא את עמרם מצנע, מספר 2 ב"התנועה", אל מחוץ לרלוונטיות הפוליטית במערכת הבחירות, וסיימתי בהערכה שב-22.1.13 יתחיל פרץ בחתירתו להפלת ציפי לבני והשתלטות על המפלגה.
טעיתי. הוא אינו ממתין ליום הבחירות. הוא כבר חותר תחתיה. ב"מעריב" התפרסמה כתבה גדולה המתארת כיצד כוחותיו, אנשי הגרעין הקשה של הפרציזם, ההולכים אתו מעריקה לעריקה לאורך השנים, השתלטו על כל המנגנון המפלגתי, ודחקו החוצה את נאמניה של ציפי לבני. לבני עצמה עיוורת למה שקורה במפלגתה, או שאין לה אומץ לעמוד מול פרץ. חולשתה של ציפי לבני, מבליטה את נחישותה ועוצמתה של שלי יחימוביץ', שלא מצמצה, לא נכנעה לתכתיביו של פרץ ואיומיו, ושברה את הפוטש שלו.
למה פרץ נוהג כך? כי זה טבעו. הוא אינו יכול אחרת.
מיד עם היוודע דבר עריקתו של פרץ ל"התנועה", כתבתי בדף הפייסבוק שלי, שמעתה עמיר פרץ הוא הבעיה של ציפי לבני. אז דווקא צדקתי.
בזכות השקיפות
העיתון "מעריב" מבקר את מפלגת העבודה על שהוציאה מהמצע המדיני שלה את הביטוי "דרכו של רבין", שהופיע בו בעבר. טענת העיתון, היא שבכך מרמזת שלי יחימוביץ' שאין היא מעמידה בראש סדר העדיפות את השגת השלום.
אני רואה בחיוב רב את השינוי הזה במצע המדיני של מפלגת העבודה, כיוון שהוא מבטא שקיפות ודבקות באמת. למעשה, כאשר מפלגת העבודה הציגה את מצעה כנאמנות ל"דרכו של רבין" היא הציגה מצג שווא.
מהי דרכו של רבין? רבין עצמו הבהיר אותה בפרוטרוט, כאשר בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, הציג את מתווה הסדר הקבע שלו ואת הקווים האדומים של ממשלתו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." (נאומו בכנסת, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95').
מאז 1999, ב-13 השנים האחרונות, מפלגת העבודה אינה הולכת עוד בדרכו של רבין, אלא בדרך אחרת לגמרי, דרכו של ברק. מהי דרכו של ברק? שבירת כל הקווים האדומים של רבין, והפיכת כל "לאו" שלו ל"הן". לשלום, כידוע, הדרך הזאת לא קירבה אותנו במאומה, לא כאשר ברק הוביל אותה ולא כאשר אולמרט הוביל אותה. להתגברות הטרור, לעומת זאת, היא הובילה גם הובילה.
למרבה הצער, מפלגת העבודה ממשיכה ללכת בדרך הזאת, ואינה חוזרת לדרכו של רבין. מאחר וברק הוא מילה גסה במפלגת העבודה, דרכו מכונה במצע המפלגה "מתווה קלינטון".
אפשר לדגול במתווה קלינטון ולטעון שזו דרכו של רבין. אלא שזהו שקר גס וצבוע. וכיוון שאנו מצפים ממנהיגנו להיות אנשי אמת, עלינו לברך את מפלגת העבודה, שכל עוד היא דבקה במתווה קלינטון, לא תישא לשווא את שמו של רבין.