בנט והסרבנות – סוף דבר
מיד לאחר דבריו בראיון לנסים משעל, על פיהם יעדיף לשבת בכלא מאשר להשתתף בעקירת מאחז, התעשת נפתלי בנט וחזר בו. אולם הוא לא חזר בו עד הסוף. לצד אמירה כללית נגד הסרבנות והבהרה (מוצדקת) שלא קרא לסרבנות, הוא הסביר שאמר שיבקש ממפקדיו שישחררו אותו מן המשימה. אמירה כזו אינה מספקת, מאחר והוא לא התייחס לשאלה – ומה יקרה אם לא ישוחרר, והרי בראיון אמר שיעדיף לשבת בכלא. לא יושבים בכלא על בקשה להשתחרר, אלא על סירוב. וגם בקשה כזו, סבירה כאשר מדובר בחיילים, לא במפקדים. בנט מפקד – איזה מסר הוא מעביר לחייליו כאשר הוא משתחרר מהמשימה הקשה ביותר המוטלת עליהם?
אולם במהלך הימים שחלפו, בנט התעשת לחלוטין ואמר דברים ברורים. ארי שביט, "הארץ", לאחר שיחה עם בנט: "בנט מדבר בגילוי לב מפתיע על הימים הקשים שעברו עליו בעקבות סערת הסירוב. הוא מודה שכאשר אמר את אשר אמר דיבר מהלב וביטא את תחושותיו האמיתיות. אבל בשבת האחרונה חשב על כך בשקט והגיע למסקנה שעכשיו, כשהוא מנהיג, מוטלת עליו אחריות מסוג אחר. הוא אינו יכול לגרום לריסוקו של צה"ל ולשבירתה של הממלכתיות. מה יעשה כשהשמאלן הבא יסרב ויתלה את סירובו בדבריו של בנט? הוא עדיין חושב שפינוי של כפר יהודי או כפר ערבי הוא נורא וכי הגירוש של יהודים או של ערבים מבתיהם הוא מעשה שלא ייעשה. אבל אם הממשלה תקבל החלטה, הוא יבצע אותה. הוא גם לא ישעה להנחותיהם של הרבנים הדוגלים בסירוב. בהתנגשות הקשה בין הערכים הסותרים, הערך של אחדות המדינה ואחדות הצבא גובר."
בהופעה בפני סטודנטים חזר בנט על הדברים הללו. הוא אמר בפירוש שהוא שינה את דעתו. הדברים הוקלטו ושודרו.
כל הכבוד לבנט על היושרה, על היכולת לחזור בתשובה, להודות בטעות ולהבין את מהות אחריותו כמנהיג. כל הכבוד על האמירה המנהיגותית הברורה שפקודות צה"ל קודמות להנחיות הרבנים. יש לציין, שהוא עשה זאת אחרי שהבין שהסערה לא פגעה בו אלקטורלית. להיפך, הוא עלה בסקרים בשבוע שלאחר הדברים (להערכתי, לא בזכות דבריו על הסרבנות, אולם הם לא פגעו בנסיקתו). מכאן, שהסיבה לאמירה, אינה נובעת משיקולי בחירות. ניכרים דברי אמת. תמה ונשלמה פרשת בנט והסרבנות.

בנט והספינים
תמה ונשלמה פרשת בנט והסרבנות. האומנם? ודאי שלא. לפחות עד הבחירות, יריביו ימשיכו להדביק לו את הסרבנות. ובכלל, עלייתו המסחררת בסקרים גורמת ליריביו, מימין ומשמאל, להספין אותו.
הספין משמאל, החל במאמר של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שכתב על בנט שהוא תלמיד של דב ליאור, שליאור הרכיב את רשימת "האיחוד הלאומי" שבתוך רשימת "הבית היהודי", שליאור הוא הסמכות של "הבית היהודי" ועל פיו יישק דבר ועוד. וכך, משליאור עמד בראש חבורת הפרחחים במאחז עוז ציון שתקפו את לוחמי צה"ל ומג"ב, מיד החלה הסתערות רבתי על בנט, ללא כל הצדקה.
בנט רחוק מלהיות תלמידו של ליאור. כל מי ששומע את בנט וקורא את רעיונותיו, מבין שהמרחק בינו לבין ליאור עצום. האם בנט המעמיד במישור אחד גירוש יהודים וגירוש ערבים הוא תלמידו של ליאור? האם בנט הקורא להעדפה מתקנת לערביי ישראל, הוא שליחו של ליאור? הרי הדיבורים הללו הם הבל ורעות רוח. בנט עצמו הבהיר שפגש פעם אחת בחייו את דב ליאור. אגב, את רשימת "תקומה" (אותו חלק מ"האיחוד הלאומי" שהצטרף ל"בית היהודי") בחר מרכז המפלגה, ולא ליאור.
והספין מימין – ב"ישראל היום" ובאינטרנט מופצות ידיעות על כך שהמיליונרים המריצים את מועמדי השמאל עומדים מאחורי בנט, וש"ידיעות אחרונות" עומד מאחורי בנט. והכל, כדי להחליש את נתניהו והליכוד.
אלה ספינים מכוערים של בחירות, מ"שמאל" ומ"ימין". ספינים שאין להם שחר.
בבחירות הקודמות תמכתי ב"בית היהודי". תמכתי בהם, כיוון שאף מפלגה אחרת לא התאימה לי, אך גם כיוון שראיתי בהם את הכוח המתון בציבור הדתי לאומי, שיהווה משקל נגד ל"איחוד הלאומי". קיוויתי ש"הבית היהודי" יבדל עצמו מ"האיחוד הלאומי" ויתקרב למרכז. לצערי, זה לא קרה, בכל אופן לא באופן שרציתי. כמובן, שהאיחוד המחודש עם "האיחוד הלאומי" – מעצם טבעו לוקח את "הבית היהודי" ימינה, ולכן הוא ממש לא מתאים להשקפותיי ואיני שוקל לתמוך בו.
אולם יש לי הערכה אישית רבה לנפתלי בנט ואני סולד מהספינים השקריים נגדו.

תגובת-יתר
הליכוד איבד מנדטים לטובת "הבית היהודי" בעקבות תגובת-היתר על דברי בנט בנוגע לסרבנות. הבוחרים הבחינו בספין ובניצול הציני של אמירתו של בנט לעשיית הון אלקטורלי, והגיבו בהתאם. מן הראוי ש"הבית היהודי" ילמד את הלקח, ולא ייכשל בתגובת-יתר על מודעת הנאצה נגד בנט באתר "ליכודניק". הרי הם יודעים שהליכוד אינו עומד מאחורי המודעה ושהוא גינה אותה בתוקף. אם ינסו להיבנות מן המודעה הזאת, תגובת-היתר שלהם עלולה להתגלות כבומרנג.

האם האיחוד נכשל?
האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו" אמור היה להניב 45 מנדטים לרשימה המאוחדת, ויש שפינטזו על 50. על פי הסקרים, הליכוד הולך ויורד והוא מצוי בסביבות ה-35 מנדטים ומטה. על פניו, את הסינרגיה החיובית של האיחוד, החליפה סינרגיה שלילית. לפיכך, האיחוד נכשל.
אולם לדעתי, אין זה כישלון חד משמעי, למרות הפער בין הציפיות למציאות (שעוד עשויה להשתנות עד הבחירות). על אף חולשתו, האיחוד עדיין עונה על המטרות של שני יוזמיו.
נתניהו רצה להבטיח שיעמוד באופן חד משמעי בראש הסיעה הגדולה ביותר ולא רק בראש הגוש הגדול. למרות הירידה בסקרים, המטרה הזאת עדין ממומשת באופן חד משמעי. אלמלא האיחוד, ייתכן שסך המנדטים לשתי המפלגות היה גבוה יותר, כיוון שלא הייתה בריחת מצביעים מן הליכוד בשל פרשיות ליברמן, אולם נתניהו היה עומד בראש רשימה קטנה יותר, ומתקשה יותר לנהל את המו"מ הקואליציוני (כולל מו"מ קשה עם ליברמן).
ליברמן, מצידו, הבין שמיצה את האלקטורט של "ישראל ביתנו" ושדרכו לראשות הממשלה עוברת דרך הליכוד. הקמת הרשימה המשותפת היתה אמורה להיות הצעד הראשון לקראת איחוד מלא אחרי הבחירות והתמודדות עתידית על הנהגת הליכוד אחרי נתניהו. יתכן, שלנוכח משפטו, האיחוד יידחה, ואם יורשע ויוטל עליו קלון – יבוטל. אבל הנחתו שרק דרך הליכוד יוכל להגיע להנהגה, נכונה. עם זאת, להערכתי, אין לו סיכוי להיבחר לראשות הליכוד, ודאי לא לנוכח פרשיות השחיתות האחרונות.

סופר טנקר
אילו הזמנת זמרת לכנס בחירות לא היתה עבירה על החוק; אילו מבקר המדינה לא היה מזהיר את הליכוד מראש. אילו הליכוד לא היה משלם הון עתק (ההערכות נעות בין 60,000 ₪ ל-100,000 ₪) לשרית חדד על שני שירים – גם אז, מופע "אתה תותח" היה מפגן מבחיל של חוסר טעם, של תת-רמה ושל פולחן אישיות מכוער. על אחת כמה וכמה, ששילמו לה הון עתק, שמבקר המדינה הזהיר ושהליכוד עבר על החוק. כמה מעלות רעות.
תותח...

ספסל נמוך
דני איילון הושיב את ליברמן על ספסל (נאשמים) נמוך.

ביטול תורה
על פי התורה, למלחמת מצווה גם חתן ייצא מחופתו. אין כל ספק, שהמלחמה על קיום המדינה ועל שלום אזרחיה הוא מלחמת מצווה לעילא ולעילא, ולכן השתמטות בחורי הישיבות משירות בצה"ל היא עבירה על מצווה מדאורייתא, חילול השם ופגיעה בערך של "כל ישראל ערבים זה בזה."
אך להשתמטות הזאת יש צידוק – האיסור על ביטול תורה.
והנה, הרב עובדיה יוסף קרא לתלמידי הישיבות לסגור את הגמרות ולהתגייס לקמפיין למען ש"ס. הגנה על המולדת היא ביטול תורה. עסקנות מפלגתית אינה ביטול תורה.
גם הוא תותח.

שיעור בציונות
השר לביטחון פנים אהרונוביץ', אמר בדיוק את מה שהאחריות הלאומית מחייבת אותו לומר: דברי גינוי לגל ההסתה הגזענית נגד המסתננים הזרים, בעקבות האונס הברוטלי של הקשישה בת"א. ובצדק ביקר אהרונוביץ' את תפקידו הנפסד והמכוער של שר הפנים אלי ישי, בליבוי היצרים, לאורך כל הקדנציה.
תגובת אלי ישי הייתה שאהרונוביץ' צריך ללמוד ממנו מהי ציונות. לא פחות, יו"ר ש"ס ילמד אותנו מהי ציונות...
אני מציע שהציוני הדגול הזה יפעל קודם לגיוס בחורי ישיבות להגנה על המדינה היהודית, ואח"כ שידבר על ציונות.

הסלוגנים של מר"צ
אני מאוד לא אוהב את הסלוגן של הליכוד על מדינה חזקה הזקוקה למנהיג חזק. בכלל, איני אוהב דיבורים על מנהיג חזק... עם זאת, לפחות זהו סלוגן חיובי. הסלוגנים של יריביו הם נגטיביים – נגד ביבי. מפלגת העבודה, למשל: "ביבי עוזר לעשירים..." איזה סלוגן מכוער.
וכך גם הסלוגן של מר"צ. שלום? זכויות אדם? לא. "קול בטוח נגד ביבי". נגד ביבי – זאת האידיאולוגיה של מר"צ?
הסלוגן השני חביב – "שמאלנים הביתה". בהפוך על הפוך, משתמשים במר"צ בקריאת הגנאי המופנית נגדם, לקריאה לשמאלנים לתמוך במר"צ, שהיא ביתם. הומור עצמי הוא תכונה טובה וחיובית.
אז למה הסיסמה הזאת צורמת לי? כיוון שיש מסר בתחכום היתר הזה – איזו התנשאות אליטיסטית, האומרת שהבוחר שלנו אינטיליגנטי ובנוי לתחכום הזה ואפשר לדבר אתו מעל הראש של "העם". נראה שבמר"צ לא יוותרו על התחכמות כזאת, גם אם היא תעלה להם בקולות.

כבוד הנשיא
אין זה מן הנמנע, שבעוד שנתיים יהיה למדינת ישראל נשיא.

בשירות הפרובוקציה
פעילי ימין רדיקאלי, אוהדי "עוצמה לישראל", מבקשים לבצע פרובוקציית בחירות בכפר מוסמוס שבוואדי ערה. האם מבוקשם יינתן להם? על פי ניסיון העבר, המשטרה לא תאשר זאת, ובצדק, בשל חשש לשלום הציבור. הפרובוקטורים יעתרו לבג"צ, ובג"צ בשם מולך "חופש הביטוי" – יאפשר את הפרובוקציה הזו. הבחירות, שאמורות להיות חג לדמוקרטיה, הן גם חג לאויבי הדמוקרטיה, המבקשים להחריבה מבפנים, תוך ניצול חולשתה. ושופטי בית המשפט העליון, כרגיל, נוהגים כאידיוטים שימושיים המשחקים לידי הפרובוקטורים.

ולמה ציפי לבני פסולה לעדות, על פי "הארץ"?
במאמר ב"הארץ" תוקף רוני שוקן בחריפות את ציפי לבני. אם יש למישהו ספק, אין ספק. שוקן = "הארץ", "הארץ" = שוקן. לא נותקה השלשלת.
ועל מה ולמה ציפי לבני פסולה, על פי "הארץ"? כי היא הצלע הפוליטית של המשולש רות גביזון (הצלע המשפטית), בן דרור ימיני (הצלע התקשורתית), לבני. אז נכון, רוני הארץ משבח את חתירתה להסכם עם הפלשתינאים והקמת מדינה פלשתינאית, או בלשונו "סוף הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני." אבל ההסכמה שלו עם לבני היא רק בנוגע למה שמן הקו הירוק ומזרחה. לעומת זאת, תהום פעורה בינו לבין מה שלבני, כמו גם גביזון וימיני, חותרים לו בנוגע למה שמן הקו הירוק מערבה.
הם רוצים, אוי לאוזניים שכך שמעו, שתי מדינות לשני עמים. כלומר, לצד מדינת הלאום הפלשתינאית, שזה כמובן בסדר, הם רוצים גם מדינת לאום יהודית. וזה, כמובן, לגמרי לא בסדר. "תהיה אשר תהיה העמדה בעניין המישנה הרעיונית של גביזון-לבני-ימיני, נוכח מציאות החיים בישראל והתרגום של העמדות התיאורטיות למדיניות בפועל, אין לתאר מישנה זו אלא כלאומנות במסווה של מהוגנות ליברלית. שלושתם מכפיפים את הדמוקרטיות של ישראל ליהדותה (בשם עיקרון העל שלהם של לאומיות יהודית) – גם אם הם אומרים בקריצה 'יהודית' ו'דמוקרטית' כשתי הגדרות שוות מעמד".
חטאה של ציפי לבני, אם כן, הוא תמיכתה ברעיון "שתי מדינות לשני עמים." רוני הארץ מתנגד לרעיון הזה. הוא תומך ברעיון "שתי המדינות". לא לשני עמים, חלילה. מדינה אחת פלשתינאית נקיה מיהודים בקווי 49', ולצדה מדינת שקשוקה לא יהודית, כיוון שהוא שולל את הלאומיות היהודית, שהינה כמובן "לאומנות". הוא שולל את הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, כיוון שבעיניו יש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, וכיוון שהוא תומך במדינה דמוקרטית, הוא מתנגד למדינה יהודית.
אז נכון, יאיר לפיד מתואר כ"חוסר משקל ורדידות" ושלי יחימוביץ' מואשמת ב"ימניות פופוליסטית". אך לבני אינה התשובה. להיפך, היא מסוכנת. כותרת מאמרו של רוני הארץ היא "הסכנה שבלבני."
בבחירות הקודמות, מאמר המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד מר"צ, בשל תמיכתה בשלב הראשון של "עופרת יצוקה". היום, כאשר בראש מר"צ עומדת זהבה גלאון, ייתכן ש"הארץ" אינו פוסל את מר"צ, והיא נמצאת בקצה הימני של הלגיטימיות בעיני עיתון זה.

איפה הבושה
אהוד אולמרט משפריץ לכל עבר דברי בלע נגד הליכוד ונתניהו, נגד "התנועה" וציפי לבני, נגד "העבודה" ושלי יחימוביץ' ובתמיכה בשאול מופז (קל לו לתמוך במופז, שלא יעבור את אחוז החסימה, כביטוי לכך שהוא האלטרנטיבה היחידה למדינת ישראל. כל המנהיגים האחרים, הם כחגבים בעיניו).
בחברה מתוקנת, עבריין כמו אהוד אולמרט היה מתבייש להוציא את ראשו מן המחילה ולצייץ. איפה, איפה, איפה, איפה, איפה הבושה?

השלום של שלי
ביקורת חריפה מוטחת בשלי יחימוביץ' על כך שהשלום נעלם ממצעה, מתוכניותיה ומדיבוריה. אני שותף לביקורת. מה פתאום, "היי, זאת שלי"? למה לא, "שלום, זאת שלי". עברייה, דברי עברית.

2. מי מפחד מאמנות ציונית
בסמינר לגרעיני נח"ל שהשתתפתי בו במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל ב-1984, התבקשנו, בסבב ההיכרות, לדבר על ספר שהשפיע עלינו ועל דמות מספר שאנו מזדהים עימה. אני הצגתי את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני", והדמות שתיארתי הייתה של יחיאל, גיבור המשנה של הספר.
הספר יצא לאור שנתיים קודם לכן. הייתי אז חייל צעיר. את הספר קראתי בשקיקה בשעות השינה המועטות שהיו לנו, בתוך אוהל הסיירים, כאשר הארתי אותו בפנס שאחזתי בפי. כצעיר אידיאליסט, המצטרף לקיבוץ צעיר שזה עתה נוסד בצפון הגולן, הספר נגע בנימי נפשי, באידיאלים שהדריכו אותי אז, ולמרבה הפלא לא "התבגרתי" מהם כמלוא הנימה עד יום.
המסר שכה קסם לי, היה ה"צומוד" – הדבקות בקרקע, באדמת המולדת, בכל מחיר, ללא פשרות, על אף כל הקשיים, המהמורות, האיומים, הסכנות והסבל הכרוכים בכך. מושאי הערצתי באותה תקופה (ואף היום) היו חלוצי העלייה השנייה והשלישית, אך בספר זה נשביתי בקסמם של חלוצי העלייה הראשונה, מייסדי ראש פינה (גיא אוני בשמה הקודם).
לפני שנתיים עלה לאקרנים הסרט "גיא אוני" – סרטו של התסריטאי, הבמאי והמפיק דן וולמן; עיבוד קולנועי לספרה של לפיד. את הסרט עצמו לא ראיתי, אך במקביל להפקת הסרט הופקה מיני סדרת טלוויזיה, עם אותם השחקנים, ששודרה בערוץ הראשון, בה צפיתי ואותה אהבתי מאוד מאוד. אהבתי את העלילה, את המשחק המשובח ואת ההישג הנדיר של נאמנות למקור.
הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני. יש מי שעצם צירוף המילים "סרט ציוני" גורם להם לפריחה. הרי יצירה ציונית, כידוע, היא "אמנות מגוייסת", "אמנות מימסדית", "אמנות מטעם", "אמנות פלקטית". הברנז'ה האמנותית והתקשורתית בישראל (וכן, יש לציין, גם המימסד התרבותי בישראל) סולד מיצירה ציונית. הרי יצירה איכותית חייבת להיות מנוכרת לציונות, מנוכרת ללאומיות, אחרת איך תביא יוקרה ופרסים ליוצריה?
בכמה לעג ובאיזה בוז הגיבה הברנז'ה לפרס היצירה הציונית שיזמה לימור לבנת. שלוש פעמים צפיתי בהצגת היחיד המעולה, האיכותית על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, והציונית כל כך, של פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שזכה בפרס היצירה הציונית. כן, זכותה וחובתה של מדינת ישראל לעודד את היצירה הזאת, ולשבור את הניסיון ליצירת מונופול פוסט ציוני על חיי התרבות בישראל.
הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני מאוד, והוא סרט איכותי ביותר. הוא רחוק מפלקטיות, הוא רחוק מסִיסְמתיות, הוא מעלה על נס את היחיד שאינו הולך בתלם, ההולך נגד הרוח (בניגוד למיתוס המנגיד בין אינדיבידואלים וקולקטיביות בכלל, ולאומיות וציונות בפרט), הוא מציב דילמות קשות.
ביום שישי האחרון, זכה הסרט "גיא אוני" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ניו דלהי שבהודו. בשנה שעברה הוא זכה בפרס דומה בסין. מסתבר, שאנשי המקצוע בחו"ל, השופטים את הסרטים, לא שמעו שסרט ציוני הוא בהכרח סרט "מטעם" ואינם יודעים שאמנות ציונית היא "אמנות מגוייסת", רחמנא לצלן. נהפוך הוא, דווקא הסרט המשובח הזה, מצליח בעולם ומביא לנו פרסים וכבוד.
מי מפחד (ולמה הוא מפחד) מיצירה ציונית?

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום".

3. אמביציה לאופוזיציה
הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא שגיאה פוליטית. תפקידה של מפלגה פוליטית הוא להשפיע ככל הניתן. מפלגה יכולה להשפיע באופוזיציה –בניית אלטרנטיבה לשלטון. מצד שני, מפלגה עלולה להתאדות באופוזיציה ולאבד כל השפעה. מפלגה עשויה להיות שותפה מכרעת בשלטון ולהשפיע באופן משמעותי על דרכה של המדינה. מצד שני, מפלגה עלולה להפוך לאסקופה נדרסת כשותפה זוטרה של מפלגת השלטון. מפלגה רצינית, הרוצה להשפיע, אינה צריכה לאמץ אידיאולוגיה של "קואליציה בכל מחיר" ולא של "אופוזיציה בכל מחיר", אלא לבחון את המציאות הפוליטית אחרי הבחירות ולקבל הכרעה פרגמטית, על פי בחינה אמיתית, כולל מו"מ קואליציוני כן ואמיתי. שלי יחימוביץ' צדקה כאשר סירבה להצהיר שלא תצטרף לממשלת נתניהו, גם נוכח איומיו הסחטניים של עמיר פרץ. חבל מאוד שלפתע היא שינתה את דרכה, וכבלה את ידיה.
הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו היא שגיאה אישית. שלי נהנית מהערכה ואהדה רבה בציבור הישראלי; הערכה אישית והסכמה אידיאולוגית. עקב אכילס שלה, הוא חוסר ניסיונה הניהולי והמנהיגותי. תפקיד מיניסטריאלי בכיר כמו שרת האוצר, עשוי לתת לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה ואת רעיונותיה ולספק לה ניסיון מוצלח. כמובן, כדי להצליח כשרת אוצר, עליה לכהן בממשלה שתאפשר לה להוביל את הכיוונים שבהם היא מאמינה. ספק אם נתניהו יהיה מעונין בכך ויאפשר זאת. במקרה כזה, אכן אין טעם לכניסתה לממשלה. אולם זאת ניתן לברר רק במו"מ קואליציוני רציני אחרי הבחירות. הצהרות טרום בחירות השוללות את האופציה הזאת, מיותרות ומזיקות.
אך הדבר החמור ביותר – הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו היא שגיאה לאומית. ביום בו הצהירה יחימוביץ' את הצהרתה, התפרסם ברשת ב' סקר מדאיג מאוד, לפיו מפלגת "עוצמה לישראל" הכהניסטית עומדת להיבחר לכנסת עם 6 מנדטים. מרצ מקבלת בסקר הזה שבעה מנדטים. מפלגת "הבית היהודי", שחלק מרשימתה קיצוני מאוד, צפויה לקבל 18 מנדטים. אני מקווה מאוד שהסקר הזה, שתוצאותיו חריגות לעומת סקרים אחרים, לא יתממש. אך אין ספק שהוא מצביע על מגמה מדאיגה של הקצנה. למרבה הצער, שיטת הפריימריס הכניסה סוסים טרויאניים רדיקאליים גם למפלגות האחראיות, כמו פייגלין לליכוד ומרב מיכאלי למפלגת העבודה. ההקצנה הזאת היא סכנה לאומית, היא עלולה להביא את החברה הישראלית לקרע.
על הגורמים האחראיים בחברה הישראלית למנוע את הקרע הזה, ולא להעמיק את הקיטוב הלאומי. צו השעה הוא ממשלת אחדות לאומית, שהליכוד ומפלגת העבודה הן הציר שלה. שלי יחימוביץ', שהוכיחה עמידה איתנה בלחצים לסטות מדרכה, שגתה בהודעתה שלא תצטרף לממשלה.
על השגיאה הזו התווספה שגיאתה הנוספת של יחימוביץ', היגררותה אחרי יוזמת "הגוש החוסם" של ציפי לבני.
המסר המרכזי של יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה העמדת השיח החברתי כלכלי בראש סדר היום הציבורי וקידום השקפת העולם הסוציאל דמוקרטית. היריבים הגדולים של הדרך הזו, הם בעלי השקפת העולם הנאו-ליברלית בחברה ובכלכלה, ומי שמעדיפים להעמיד את הסוגיה המדינית בראש סדר היום.
ציפי לבני ויאיר לפיד רחוקים מאוד מדרכה החברתית הכלכלית של שלי. הם הרבה יותר קרובים לדרכו של נתניהו. ציפי לבני, יותר מכל מנהיג אחר בפוליטיקה הישראלית, מעמידה על ראש שמחתה את הסוגייה המדינית. הצטרפותה של יחימוביץ' ל"גוש" עם השותפים הללו, הִנָה הפניית עורף לדרכה. שלי יחימוביץ' נִסְתה לשבור את משטר השבטים, אך ברגע האמת נשברה, והצטרפה לעדר של השבט.
לאורך תקופה ארוכה הפגינה שלי עמידה איתנה מול לחצי השבט. למרבה הצער, היא איבדה לאחרונה את ביטחונה העצמי לנוכח הירידה בסקרים. הכרזתה אודות פסילה מראש של קואליציה עם הליכוד והצטרפותה לגוש אחד של "השבט", מבטאת קריסה של שלי יחימוביץ' ברגע המבחן; הרגע בו נדרש ממנהיג אמתי קור רוח ודבקות במצפן הפנימי שלו.

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום".

4. כבוד ואהבה ב"שורשים"
לביקור בביה"ס "שורשים" בנטור, באתי בדעה קדומה, אני מודה. מזה שנים רבות אני מייחל להקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן, ואיך אצא מבית ספר כזה ללא מאמר המעלה על נס את היחד, השותפות, את שבירת המחיצות, את ההתמודדות המשותפת עם העכבות מבית?
אולם לאחר שעה ארוכה של התפעלות מבית הספר, הבנתי שמה שכבש אותי הוא דבר אחר לגמרי, שכלל אינו קשור לכך שזהו בית ספר משותף לחילונים ודתיים. הסתובבתי בבית הספר, שוחחתי עם מורים, עם תלמידים, עם המנהלת. עברתי בכיתות. מה שהרשים אותי יותר מכל, מה שהקסים אותי, היה אווירת השלווה והרוגע הנסוכים בו. מצאתי אווירה של למידה מתוך אהבה, של התחנכות מתוך שמחה, מחזה נדיר במוסדות חינוך שאני מכיר. רק לאחר שעה ארוכה הבחנתי בכך, שסוגיית הדתיים-חילונים כלל אינה אישיו.
בהכנסתי לבית הספר, מצאתי את בינה פבזנר, המנהלת, יושבת על ספסל תחת עץ, ובהמשך הבנתי שזה העץ "שלה", זה המקום בו היא יושבת במרבית שעות היום, צופה בנעשה, משוחחת בשובה ונחת עם תלמידים ומורים, מטפלת בבעייה אישית של ילד, בבעיית משמעת של ילד אחר, בסוגיה שמעלה מורה. רק בסוף היום, אחרי שהילדים והמורים נוסעים הביתה, היא נכנסת למשרדה, למחשב ולניירת, לעסוק בכל נושאי האדמיניסטרציה הרבים שהם מנת חלקו של מנהל. הנוכחות שלה, היא המשרה את השלווה, את השמחה, את האהבה, את הרצינות הלימודית, שאי אפשר שלא להבחין בהם מרגע הכניסה לבית הספר.
"היא בכלל לא מנהלת, היא אימא שלהם," אמר לי מאבטח בית הספר שיבלי שיבלי, תושב הכפר שיבלי, שיש לו ניסיון של שנים רבות בבתי ספר רבים. "דבר כזה עוד לא ראיתי."
אין דבר המעליב יותר מנהל, משאומרים עליו שהוא אינו מנהל... אך ברור שהכוונה היא, שבינה חפה מגינונים של מנהל. פשטות הליכותיה, צניעותה, ואהבתה הגדולה לשליחותה, לחינוך ולילדים, הם כלי מנהיגותה והם המעצבים את בית הספר כתופעה אחרת, מיוחדת במינה. צפיתי בבינה היושבת תחת העץ, ודימיתיה, ביני לביני, לדבורה הנביאה היושבת תחת תומר דבורה, וישראל עולים אליה לרגל לשאול בעצתה, לבקש את שיפוטה, ללמוד ממנה.
התנהלות כזו, לכאורה, אינה קשורה לכך שזהו בית ספר משותף של חילונים ודתיים. כך יכול להתנהל גם בית ספר דתי וגם בית ספר חילוני ובית ספר משותף יכול להתנהל גם אחרת. ואף על פי כן, אני בהחלט מוצא את הקשר בין אופן ההתנהלות והאווירה הנפלאה, לבין עובדת היותו בית ספר משותף.
"מה כל כך מיוחד פה," שאלתי את שיבלי, והוא השיב בשתי מילים: "כבוד ואהבה." ואכן, התרשמתי מאוד מן הכבוד בין הילדים, בין המורים, בין מורה לילד, בין ילד למורה, הכבוד ההדדי בין המנהלת ואחרון הילדים, בין המאבטח והמנהלת וכן הלאה. וזה בדיוק המאפיין את היות בית הספר – בית חינוך משותף לחילונים ודתיים. בית ספר כזה חייב להיות מבוסס על כבוד ואהבה.
כבוד ואהבה – זה בדיוק מה שחסר במערכת היחסים בין חילוניים ודתיים בישראל. כבוד ואהבה – זה הגשר ההכרחי כדי לאחות את הקרעים ולקרב בין המחנות. אך טבעי שבית ספר המשותף לילדים דתיים וחילונים יושתת על ערכים של כבוד ואהבה, ואך טבעי שהם יבואו לידי ביטוי בכל תחומי החיים בבית הספר, ולא רק בעצם היותו משותף.
לפני כעשור וחצי, התנהל מעל דפי "ארץ הגולן" (במתכונתו הקודמת) פולמוס בנושא הקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן. המחלוקת לא היתה בין מחייבים ושוללים, אלא דווקא בין המחייבים לבין עצמם.
חברתי אפרת בדיחי כתבה בהתלהבות בשבח בית הספר המשותף, אולם היא הציבה תנאי – את לימודי הקודש, כלומר לימודי היהדות, ילמדו רק מורים דתיים. אני השבתי לה שלא יקום ולא יהיה. לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר שבו אביהם פסול ללמד תורה.
ואכן, בהתניות מסוג זה לא יקום בית ספר משותף ולא יהיה (ואם יקום, הוא לא יהיה משותף, באמת ובתמים). בית ספר משותף יכול לקום אך ורק ממקום של כבוד הדדי – כבוד אמתי, בלב שלם, בין שותפים שבאו מביוגרפיות רוחניות ותרבותיות שונות, לא כדי להנציח את השׁוֹנוּת, אך גם לא כדי לנצח את השׁוֹנוּת, כי אם לברוא יחד משהו חדש, טוב יותר. כששאלתי, בביקורי ב"שורשים", אם "חילונים" יכולים ללמד תורה בבית הספר, הסתכלו עליי כעל חייזר שנחת מעולם אחר. השאלה הזאת פשוט אינה מובנת בביה"ס "שורשים", וממש לא הרגשתי צורך להבהיר אותה. יותר טוב ככה. הרבה יותר טוב.
אין ספק שהילדים מן הבתים החילוניים לומדים וסופגים יהדות לאין ערוך יותר מאשר אילו למדו בבית ספר חילוני. אין ספק שהילדים מן הבתים הדתיים, לומדים את היהדות בדרך הרבה יותר פתוחה, חופשית, יצירתית והומניסטית מאשר היו לומדים בבית ספר דתי. וזה נפלא. אך יותר מכך, אני מאמין שבית הספר אינו מחזק רק את יהדותם של החילונים ואת פתיחותם של הדתיים, אלא לא פחות מכך, הוא מחזק את יהדותם של הדתיים ואת פתיחותם של החילונים. זאת הסינרגיה האמתית שיוצר החינוך המשותף.
המון דברים יפים רבים ראו עיניי בביה"ס "שורשים" ותקצר היריעה מלפרט אותם. מן הסתם, אעשה זאת במאמר נפרד.

5. מלחמת הפיקוד העליון
"תדע כל אם עבריה," אמר ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון, באמירה האלמותית המשלטת כל בסיס בצה"ל, "שמסרה את גורל בניה למפקדים הראויים לכך." כאב עברי, שבנו הבכור עומד להתגייס בשנה הבאה, אני חרד לנוכח דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז.
ישראל היא מדינה במלחמה – מדינה במלחמת קיום, מול מרחב עצום החותר להשמדתה. אנו מפקידים בידי הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל אחריות אדירה להבטחת קיום המדינה – להיערך למלחמה, להכין את צה"ל למלחמה, להבטיח הרתעה שתמנע מלחמה ולהכריע מלחמה שתפרוץ, להילחם בטרור, להילחם בירי הטילים על אזרחי ישראל. והנה, מסתבר ששר הביטחון והרמטכ"ל ולשכותיהם של השניים, עסוקים במלחמה אחרת לגמרי – מלחמה זה בזה.
מיד עם פרסום דו"ח המבקר, שני המחנות (ועיתוני הבית של שני המחנות) מתייצבים אוטומטית להטלת האשמה במחנה האחר. אולם אנו, כאזרחים, חייבים לשלוח אצבע מאשימה לעבר שני המחנות כאחד, האחראים ואשמים בביזיון הזה.
הרמטכ"ל מעל באחריותו כמפקד צה"ל בעצם העובדה שהפיקוד העליון של צה"ל עסק במלחמה הזו. שר הביטחון מעל באחריותו כסמכות האזרחית העומדת מעל צה"ל וכמי שנושא באחריות המיניסטריאלית והאישית לביטחון ישראל, מעצם העובדה שעסק במלחמה הזו. מאחר שהוא הגורם הבכיר יותר – אחריותו הציבורית אף גדולה יותר. וראש הממשלה אינו יכול להתחמק מאחריותו לכך שאִפְשֵׁר להפקרות הזאת להשתולל.
מבחינת האחריות הציבורית והביטחונית, שני הצדדים מעלו באחריותם ואינם ראויים לתפקידם. מבחינת המעשים בפועל, מעשיו של אשכנזי חמורים יותר. החתירה שלו תחת המרות האזרחית שמעליו ומעל צה"ל, מקעקעת את יסודות הדמוקרטיה. המעשים של אשכנזי ולשכתו, שבזהירות יש להגדירם כעל סף הפלילי, בפעולתו החתרנית, מחייבים חקירה פלילית.
אף שאיני חסיד של ועדות חקירה, במקרה זה, שהוא בעל משמעות משפטית חד משמעית, אין מנוס מוועדת חקירה ממלכתית, מאחר והפרשה טרם מוצתה, וחומרת המעשים ונזקם האדיר לביטחון ישראל, מחייבים את מיצויה עד תום.