מתכון לקרע לאומי
סקר בחירות מטעם מכון גיאוקרטוגרפיה שפורסם ב-3.1 ברשת ב', הצביע על תוצאות חריגות, שונות מכל הסקרים האחרים וגם מסקריו הקודמים של המכון. הוא מצביע על מגמה מדאיגה של הקצנה, של חיזוק מפלגות הקצה. מר"צ מקבלת בסקר הזה 7 מנדטים. "הבית היהודי" – 18 מנדטים. והחמוּר מכל, "עוצמה לישראל" הכהניסטית – 6 מנדטים.
הפער המשמעותי בין הסקר הזה לאחרים (שבהם כוחה של "עוצמה לישראל" נע בין 0-2 והתקרה של מר"צ היא 5 מנדטים), יוצר תחושה שתוצאותיו שגויות, ושנכון יותר לשער שהסקרים האחרים מיטיבים לתאר את המציאות.
מצד שני, ייתכן שהסקר הזה מסמן מגמה ואולי מקדים את הבנת המציאות. היו דברים מעולם, והדוגמה הבולטת ביותר היא הסקר החריג של מינה צמח בבחירות לכנסת התשיעית (1977) שחזה את המהפך בניגוד לכל שאר הסקרים.
אם אכן, המציאות תדמה לתוצאות הסקר, היא מדאיגה ביותר. מלבד החומרה שבעצם היבחרם לכנסת של ביריונים חוליגניים ופאשיסטים גזעניים מוצהרים כאיתמר בן גביר וברוך מרזל, באופן כללי זהו מתכון לקרע לאומי מסוכן.
למרבה הצער, המערכת הפוליטית כולה נסחפת ליצירת קרע זה, בעצם התגבשותה בשני גושים לעומתיים, המייצגים שני שבטים עוינים, ככל שמועד הבחירות קרב, במקום לגלות אחריות ולנסות למנוע מציאות הרת אסון זו.

קמפיין הדה-לגיטימציה
טרם החלטתי למי להצביע, אך אני יודע שלא אתמוך בליכוד. איני תומך בליכוד, איני תומך בנתניהו, ומפלגה זו, עם או בלי "ישראל ביתנו", לא היתה חלק מרפרטואר האפשרויות ביניהן התלבטתי ואני מתלבט במערכת בחירות זו.
ויחד עם זאת, אני שולל מכל וכל, את קמפיין השנאה, ההסתה וההפחדה, קמפיין הדה-לגיטימציה נגד נתניהו. זהו קמפיין הפוגע בדמוקרטיה. זהו קמפיין המעמיק את הקרע. הדה-לגיטימציה אינה רק כלפי נתניהו האיש, אלא נגד כל המצביעים בעבורו, או בעבור המפלגות התומכות במנהיגותו. על פי הסקרים, זהו רוב גדול בציבור.
הקמפיין הנגטיבי הקיצוני הזה, מבטא אי אמון ברוב אזרחי ישראל. ומה יאמרו המפחידים אחרי הבחירות? שיש להחליף את העם? שהציבור מטומטם?
זהו, בראש ובראשונה, קמפיין של חוסר אחריות.

המהפך של שלי
הסברה של שלי יחימוביץ' לשינוי בעמדתה ביחס לאפשרות ההצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, מהגדרת שלילה גורפת מראש של הצטרפות כזו כ"איוולת", להפיכת האיוולת הזאת למדיניות, הוא ש"כלל אין המדובר בשינוי מהותי".
לטענתה, כל העת היא הסבירה שהסיכוי שתצטרף לממשלה הוא אפסי, דימיוני. אולם מאחר והיו שהבינו מכך שהיא בדרך לקואליציית נתניהו, היא העדיפה לחדד את המסר ולהבהיר שלא תצטרף.
גם אם באופן מעשי היא צודקת, המשמעות המהותית של הצהרתה חורגת בהרבה מן השאלה המעשית של סיכויי ההצטרפות בפועל לממשלת נתניהו.
כאשר יחימוביץ' אמרה שאינה שוללת עקרונית את ההצטרפות אך הסיכוי לכך הוא דימיוני, היא אמרה בעצם שכמפלגה פוליטית, שמטרתה להשפיע – אם נתניהו ייבחר היא תבחן את אפשרות ההצטרפות לממשלתו, לצד בחינת הישיבה באופוזיציה, כדי לבחון באיזה מצב השפעתה גדולה יותר. להערכתה, לנוכח חילוקי הדעות העמוקים בין המפלגות, בעיקר בסוגיות החברתיות כלכליות, הסיכוי שימצא מכנה משותף הוא אפסי.
אולם כאשר היא שוללת מראש את עצם האפשרות שתשב בממשלה בראשות נתניהו, ללא קשר למידת השפעתה, להצעות שאולי יוצעו לה בידי נתניהו, לאפשרות שתוכל להשפיע באופן משמעותי על דרכה של הממשלה – היא הופכת את המאבק האישי בנתניהו ובממשלתו לחשוב יותר מקידום דרכה האידיאולוגית.
ניהול מו"מ קואליציוני עם המנצח בבחירות גם אם הוא יגמר בכישלון, שונה לחלוטין משלילה אפריורי של עצם המו"מ. השלילה מראש, היא סוג של דה-לגיטימציה למי שנבחר ולמי שבחרו בו.
הגישה הלעומתית הזאת, על רקע מסע ההפחדה מפני נתניהו וקמפיין הדה-לגיטימציה, שעד כה יחימוביץ' הקפידה להימנע ממנו, היא חלק מהתהליך המדאיג של הקצנה ויצירת הקרע הלאומי.

הגוש
המסר המרכזי של שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה העמדת השיח החברתי כלכלי בראש סדר היום הציבורי וקידום השקפת העולם הסוציאל דמוקרטית.
היריבים הגדולים של הדרך הזו, הם בעלי השקפת העולם הנאו-ליברלית בחברה ובכלכלה, ומי שמעדיפים להעמיד את הסוגיה המדינית בראש סדר היום.
ציפי לבני ויאיר לפיד רחוקים מאוד מדרכה החברתית כלכלית של שלי. הם הרבה יותר קרובים לדרכו של נתניהו. ציפי לבני, יותר מכל מנהיג אחר בפוליטיקה הישראלית, מעמידה על ראש שמחתה את הסוגיה המדינית.
הצטרפותה של יחימוביץ' ל"גוש" עם השותפים הללו, הִנָה הפניית עורף לדרכה. שלי יחימוביץ' נִיסְתה לשבור את משטר השבטים, אך ברגע האמת נשברה, והצטרפה לעדר של השבט.
אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. רציתי מאוד לתמוך במפלגת העבודה, לאור הדרך החברתית כלכלית שאימצה לאחר בחירתה של שלי לראשות המפלגה, אך לא פחות מכך, בזכות ניסיונה של שלי לשבור את משטר השבטים, שלהערכתי לא היה רק טקטי – רצון לקושש מצביעים מן השבט האחר, אלא ביטוי אוטנטי לתפיסתה. אולם שלי, שלאורך תקופה ארוכה הפגינה עמידה איתנה מול לחצי השבט, איבדה את ביטחונה העצמי לנוכח הירידה בסקרים. הכרזתה אודות פסילה מראש של קואליציה עם הליכוד והצטרפותה לגוש אחד של "השבט", מבטאת קריסה של שלי יחימוביץ' ברגע המבחן; הרגע בו נדרש ממנהיג אמתי קור רוח ודבקות במצפן הפנימי שלו.
אותי שלי יחימוביץ' איבדה.
(נכתב ביום א' 6.1)

מי צודקת
כישלון ניסיון הנפל להקים "גוש" של מפלגות "מרכז-שמאל" הוא חדשות טובות לחברה הישראלית. משטר הגושים, השבטים – הוא מתכון להקצנה ולקרע לאומי מיותר ומזיק.
הספין של ציפי לבני נחל כישלון. הסמס בשידור חי משלי לציפי בחדשות הערוץ השני, נראה בדיעבד במלוא פאתטיותו.
ציפי לבני מעוניינת בהקמת גוש עם מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' אינה מעוניינת בהקמת גוש עם "התנועה". מי מהן צודקת?
שתיהן צודקות. כל אחת משתיהן צודקת מזווית המבט שלה.
מאחר והדרייב של ציפי לבני הוא הסוגייה המדינית, היא צודקת בניסיונה ליצור גוש של המפלגות היוניות, כמשקל נגד למדיניות הליכוד.
מאחר והדרייב של שלי יחימוביץ' הוא חברתי כלכלי, היא צודקת בסירובה ליצור גוש עם מפלגות בעלות דרך הפוכה משלה בנושא המרכזי בעבורה, כשהמכנה המשותף שלהן הוא הדרך המדינית הדומה; והרי מטרתה היא להעמיד את הסוגיה החברתית מעל המדינית בסדר היום הציבורי.
שלי יחימוביץ' נהגה בפזיזות כאשר הגיבה בחיוב, בסמס נמהר בשידור חי, לקריאה של ציפי לבני. טוב שהיא התעשתה.
( נכתב ביום ב' 7.1)

אתגר המרכז
החלטת מפלגת העבודה לפסול מראש קואליציה עם נתניהו, העניקה ליאיר לפיד הזדמנות לבדל את "יש עתיד" כמפלגת מרכז אמיתית, שאינה חלק מאחד הגושים, שתפקידה המרכזי הוא להוות גשר בין הגושים, לקרוא להקמת ממשלת אחריות לאומית ולחתור לשותפות בכל ממשלה שתבחר, כגורם ממתן ומאזן.
זהו מבחן המנהיגות האמיתי של יאיר לפיד. באופן אישי, לפיד הוא עצם מעצמו של "השבט". האם יהיה בו העוז לעמוד על מהות מפלגתו כמפלגת מרכז, או שמא הוא יעדיף להיות חלק מן העֶדֶר של השבט, ולהצטרף ל"גוש"?
(נכתב ביום א' 6.1)

לפיד במרכז
אחרי כל חוסר ההערכה שביטאתי כלפי לפיד בחודשים האחרונים, אני חייב לציין שבניגוד ללבני ויחימוביץ', הוא נהג בימים האחרונים באופן אחראי יותר וכיאה למנהיג של מפלגת מרכז. הוא לא נסחף למשטר הגושים. הוא היטיב לציין שמשמעות המשטר הזה, היא חיבור לחנין זועבי כאל שותפה לגוש, וזה כמובן אבסורד. הוא היטיב להיזהר מאמירות גורפות נגד הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו.
הטעות היחידה שלו, היתה הצהרתו שלא ייכנס לבד לממשלה של הליכוד והמפלגות הדתיות. מה ההיגיון בכבלים הללו? האם הוא נותן לציפי לבני זכות וטו על החלטות מפלגתו? אם היא תחליט לא להצטרף לממשלה, היא תמנע את הצטרפותו לממשלה? אם "קדימה" או "עם שלם" יעברו את אחוז החסימה ויצטרפו לממשלה, הוא יוכל להיאחז בכך שהוא לא לבד... אם לא, יש לקוות שימצא סולם לרדת מן העץ הזה.
(נכתב ביום ב' 7.1)

מה נהיית שמאלני
מה נהיית שמאלני כזה? שאל אותי חבר, הקורא את מאמריי. הוא התכוון, מן הסתם, להתנגדותי לפסילת המפלגות הערביות ולפסילתה של חנין זועבי מלהשתתף בבחירות, ביציאתי הנחרצת נגד הימין הרדיקאלי בדמותו הכהניסטית או הפייגלינית, להתקפותיי החריפות על נוער הגבעות ועל פורעי "תג מחיר" ולהתנגדותי החד משמעית לסרבנות.
האמת היא שאני עקבי בעמדתי זו כל השנים. בשנות השמונים הפגנתי עם חניכיי בהפגנת תנועות הנוער נגד הגזענות, אחרי בחירתו של כהנא לכנסת. וגם בשנים האחרונות, התנגדתי לחקיקה המתנה אזרחות ב"נאמנות", יצאתי להגנת השופט ג'ובראן שלא שר את "התקווה" וגיניתי את התוקפים אותו על כך והדוגמאות עוד רבות.
עמדתי זו, היא בראש ובראשונה פועל יוצא של השקפתי הציונית, השוללת כל פשרה בהגדרתה ובצביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה שנועדה להגשים את החזון הציוני. זאת, לצד גישתי הדמוקרטית בדבר זכויות אזרחיות מלאות לפרט, ללא הבדל דת, גזע ומין.
אני סבור שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אי אפשר גם להתעקש על כך שישראל היא מדינת הלאום היהודית, וגם לדרוש מהמיעוט הלא יהודי להזדהות עימה בלב שלם. אי אפשר לעמוד על כך שהמנונה של ישראל יכלול מילים כ"נפש יהודי הומייה" ולצפות מן האזרחים הערביים להזדהות עם ההמנון הזה ולראות בו את המנונם.
היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום היהודי שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה, הוא אתגר המחייב את הרוב הלאומי להגינות ולרוחב לב. וכיוון שמדינת ישראל צמחה מתוך מלחמה לאומית בינינו לבין הערבים, וקיומה היא ביטוי לניצחון הלאום היהודי, עלינו לנהוג ברוחב לב של מנצחים.
רוחב הלב הזה, כולל את היכולת להכיל את הנציגות הפוליטית של המיעוט הערבי, עם כל הקושי לחיות עם מסריה הקיצוניים ועם שקריה.

בין רע"ם לדעם
בל"ד היא המפלגה הקיצונית ביותר במגזר הערבי. זו מפלגה לאומנית קיצונית, שקמה מתוך התנגדות להסכמי אוסלו, שהיו בעיני מייסדיה ותרניים ופשרניים מצד ערפאת. מייסד המפלגה הזאת, עזמי בשארה, וממשיכי דרכו זחאלקה וחנין זועבי הם הקיצונים ביותר במגזר.
חד"ש היא המפלגה המתונה ביותר במגזר הערבי. היא מגדירה את עצמה כמפלגה יהודית ערבית (אף שהמרכיב היהודי שבה שולי למדיי) והיא שוללת את הלאומנות של בל"ד. מי שקרא את ראיון הענק, כתבת התדמית והגלוריפיקציה לנערת השער של מוסף "הארץ", חנין זועבי, לאורך 9 (!) עמודים, נחשף לבוז של זועבי לחד"ש המתונה, ותגובת חד"ש לדבריה מצביעה על האיבה שלה כלפי בל"ד הקיצונית. וחשוב שנכיר בהבדלים בין המפלגות השונות.
והנה, ככל שהדבר ישמע תמוה, אני מעדיף את בל"ד על חד"ש. אני מעדיף את בל"ד הלאומנית על חד"ש, דווקא בשל היהודים שבהנהגתה.
כציוני, כלומר כיהודי לאומי, אני מכבד רגשות לאומיים, גם של אויביי, ולכן אני יכול לסבול אפילו לאומנות קיצונית כשל זועבי. אולם איני יכול בשום אופן לכבד את היהודים בחד"ש, הפועלים נגד עמם, נגד מדינתם. אני בז להם, אני רואה בהם תופעה חולנית.
ומאותה סיבה אני מעדיף את רע"ם על דעם.

מסמך דיסקין
בתקופת האינתיפאדה הראשונה, יוסי שריד המציא את העלילה על שר הביטחון יצחק רבין, האלכוהוליסט כביכול, כדי ליצור דה-לגיטימציה לו ולשיקול דעתו. לא יכולתי שלא להיזכר בכך, למקרא מסמך דיסקין, כחלק מהקמפיין הפוליטי של נוני מוזס.

שיח הסיגרים
מדי שבוע, בקידוש ליל שבת, אני לוגם לגימה קטנה של תירוש. בזה מסתכמת השתייה "החריפה" שלי.
מעולם לא הכנסתי סיגרייה לפי, לא כל שכן סיגר.
אני סולד מסיגריות ואלכוהול. יותר מכך, אני סולד מתרבות של עישון ושתיה. עוד יותר מכך אני סולד מתרבות של נהנתנות, סביב סיגרים ואלכוהול. ומאחר ואני מצפה ממנהיגי ישראל לשמש דוגמה חינוכית, אני סולד מהתנהגות נהנתנית שלהם, סביב תרבות הסיגרים והאלכוהול.
לפיכך, קשה לי לומר שששו בני מעיי למקרא התיאורים על התנהגותם של נתניהו וברק. ולמרות היותי אזרח בעל מודעות פוליטית ותקשורתית מפותחת וחרף ניסיוני – מקרא הדברים בהחלט עשה לי משהו, גרם לי לאנטגוניזם כלפי השניים, על אף שזיהיתי בקלות את הדמגוגיה הפופוליסטית שבדברים.
ועל אף כל הדברים האלה, את האנטגוניזם הזה אני חייב להעמיד בפרופורציות. ומכאן, מספר הערות שלי בעקבות שיח הסיגרים:
א. אני שופט את ההנהגה על פי החלטותיה ולא על פי הרגלי העישון שלה.
ב. עישון סיגרים אינו מעיד על שיקול דעת לקוי.
ג. המופת של קבלת החלטות נכונות בעת משבר הוא צ'רצ'יל, שהסמל המסחרי שלו היה הסיגר.
ד. דרכם הביטחונית של נתניהו וברק התאפיינה במתינות וזהירות, יותר משל כל צמרת ביטחונית אחרת, מאז ימי יצחק שמיר. אולי אפילו מתינות יתר. ולכן, כאשר סיפורי הסיגרים אינם באים כביקורת על אורח חיים נהנתני, אלא על שיקול דעת ביטחוני, ברור לי שמדובר בספין שקרי, פופוליסטי ודמגוגי.
לא השתכנעתי.

מה חשוב יותר
סגן שר האוצר איציק כהן (ש"ס) הצהיר שגמרא חשובה יותר ממתמטיקה. איש אינו דורש ממנו לומר אחרת ולחשוב אחרת וזה כלל לא הדיון. הבעייה אינה מה חשוב יותר, אלא למה החרדים מונעים מילדיהם לימוד מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, מדעים וכו'. את התופעה הזאת המדינה יכולה לקבל? ספק. אך לבטח שאין היא יכולה לממן.

יומן בחירות 2017
לידיעת המצפים לביאת המשיח גבי אשכנזי, התקווה הלבנה של "הגוש"... אשכנזי כבר לא.

הנער המופרע
40 שנה דימם גבול לבנון ותושבי הצפון היו לבשר תותחים, תחילה של פת"ח ואח"כ של חיזבאללה. מזה שש שנים וחצי, הגבול שקט לחלוטין והתושבים נהנים משקט ושלווה. הגורם לשינוי, הוא מלחמת לבנון השנייה.
מלחמת לבנון השנייה הייתה עתירת כשלים, ליקויים ואפילו ביזיונות, אבל במבחן התוצאה – היא הצלחה גדולה. והעיקר הוא התוצאה.
שני האישים האחרונים במערכת הפוליטית הישראלית שאני רוחש להם כבוד ושאני חפץ ביקרם הם אולמרט ועמיר פרץ. אולם את הקרדיט המגיע להם, יש לומר בקול צלול וברור. אולמרט ופרץ הם האחראים לכשלים ולליקויים, אך הם האחראים להחלטה הנכונה לפתוח במלחמה והם האחראים להצלחה.
והנה, קם לו בחוצפה אופיינית הפייגלין, אחת התופעות הנתעבות בפוליטיקה הישראלית, ומעליל עלילת דם נוראה על אולמרט, כאילו פתח במלחמה מיותרת ושלח לשווא 120 ישראלים אל מותם, מתוך שיקולים פוליטיים אישיים. אין זה מפתיע – בזמן המלחמה, הסית מנכ"ל תנועתו "מנהיגות יהודית" מיכאל פואה לעריקה מהמלחמה בשירות "צבא הגירוש".
עלילת הדם הזאת, כל כך אופיינית לשמאל הרדיקאלי, כמו גם ההסתה לעריקה. תמיד זיהיתי את הדמיון הרב בין השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי – חוק הרדיקאלים השלובים.
יותר ויותר מצטייר פייגלין כנער המופרע של הליכוד, שמנהיגיו מנסים להסתיר אותו, אך הוא מביך אותם שוב ושוב באמירות והתנהגויות חמורות. וזה עוד לפני הבחירות, בטרם החל לכהן בכנסת. שוב ושוב נאלצים מנהיגי הליכוד לנסות לנקות אחריו.
זו תוצאה ישירה של שיטת הפריימריס – שיטה של אובדן שליטה, המאפשרת השתלטות עוינת של גורמים קיצונים ונחושים על המפלגות הגדולות. לנוכח הצלחותיהם של פייגלין ומרב מיכאלי, הניסיונות הללו ילכו ויגברו בעתיד. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תתעשת, ותשליך את שיטת הפריימריס לפח האשפה של ההיסטוריה.