מלבד היות נבואתו של יחזקאל מלאת מוזרויות, יותר מנבואותיהם של כל נביאי ישראל גם יחד, נראה לי, שהיא גם השטחית ביותר, הסכמתית ביותר, היומרנית ביותר – ומשום כל אלה – גם זאת שגרמה לנזק הגדול ביותר לאמונה הישראלית. יחזקאל הוא הנביא היחיד שמצהיר כי לא מה שיש לאל לומר לעמו הוא עיקר בשורתו, אלא עצם היכולת להצהיר שהוא נושא עימו מסר אלוהי. לאחר שהוא מעיד על עצמו כי ראה מראות אלוהים, מה שנהוג לכנות בפרשנות בשם "מעשה מרכבה", הוא מנסח את דבר השליחות, כדלקמן: "אני שולח אותך אליהם, ואמרת אליהם: 'כה אמר אדוני ה'" (ב' 4), ועל השליחות המוזרה הזאת חוזר הנביא באותן המילים פעם שנייה (ג' 11). כלומר, הבשורה העיקרית של יחזקאל היא בכך שהוא מסוגל לצטט את האל למילותיו. גם שאר הנביאים הציגו עצמם כיודעי נסתרות וכמי שמסוגלים לצטט את האל, גם שאר הנביאים השתמשו במילים "כה אמר ה' " כדי להביא את מה שהם היו משוכנעים שהוא דבר האל בפני עם ישראל, אך רק יחזקאל מתייחס אל מילים אלו כאל היגד אלוהי עצמאי.
גם ב"מעשה המרכבה" יחזקאל הוא יוצא דופן ביחס לשאר הנביאים. נכון, חלק גדול מהנביאים התיימרו לראות את האל: משה הביט אל "תמונת ה' " (במדבר י"ב 8), הוא עם נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ראו את אלוהי ישראל (שמות כ"ד 11-9); מיכיהו בן-ימלה, ישעיה בן אמוץ ודניאל ראו את האל יושב על כיסאו (מלכים א' כ"ב 19, ישעיה ו' 1, דניאל ז' 10-9), עמוס ראה אותו ניצב על המזבח (עמוס ט' 1), ויש גם נבחרי אלוה אחרים, שאינם נמנים עם הנביאים שראו אלוהים (בראשית, ל"ב 31, דברים ה', 4, 21, שופטים י"ג 22, ועוד); אבל שום נביא ושום נבחר אלוה איננו מתאר בפרוטרוט מבהיל כל כך את מרכיבי "החיות" עליהן רוכב האל, ואף אחד מהם איננו מעז לציין בצורה כל כך מפורשת שהאל דומה לאדם: "...ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה... הוא מראה דמות כבוד ה'..." (א' 28-27). ושוב, יחזקאל מדגיש שאת האל, את מרכבתו ואת שליחיו הוא ראה מיספר פעמים (א'-ג'14-12, ח' 6-2, ט' 3, י', י"א 23-22), להודיעך שכך באמת, כפי שהוא תיאר אותו, כך נראה אלוהי ישראל, הוא בורא העולם, האל שמכוון את מהלכיה של ההיסטוריה ואשר משגיח על מעשי בני האדם.
ההתיימרות הזאת של יחזקאל לדעת איך האל ומרכבתו נראים גרמה ל"כאב ראש" גדול למעצבי האמונה הישראלית המאוחרים, שכן כתוב בתורה, "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20), ודברים אלה מתיישבים יפה עם ההשקפה המונותיאיסטית "המעודנת", המבקשת להפשיט את האלוהות עד כמה שאפשר ולעשות אותה לבלתי נגישה לבני האדם; כך כתב הרמב"ם בשלושה-עשר עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל."
כלומר, אפילו נביא כיחזקאל איננו יכול להשיג את תמונת האל, כי אין לו שום דמיון כלל. הרציונלים שבין המאמינים עקפו את הבעייה שמעורר יחזקאל בתיאור המפורט של האל, מרכבתו ושליחיו, וטענו שמדובר בסתרי תורה, הנפלאים מדעת ההמון (הרמב"ם, מורה נבוכים, הקדמה, מאמר ג'). אלא, שכצפוי, התיאורים הצבעוניים המפורטים של יחזקאל גירו את דמיונם של מאמינים רבים לעסוק בנושא המפתה הזה – דמות האל ופמלייתו – כשיש בידיהם, כביכול, היתר מן המקרא עצמו. כך התפתחה לה תורת הסוד אשר שיקעה חלקים גדולים של עם ישראל ביוון המסתורין, זה המרחיק את האדם מן התבונה ומראייה נכוחה של המציאות. כי הרי הדרך קצרה בין "הכרת סודות אלוה" ובין "היכולת להשפיע" עליה כדי שתשנה מהלכים היסטוריים; ואין לך מתכון יותר בדוק ל"שב ואל תעשה!" – מההתיימרות להשפיע על מהלכי האל באמצעים מאגיים.
אך "תרומתו" של יחזקאל לחוסר האונים הפוליטי-לאומי של עם ישראל במשך כמעט אלפיים שנה היא אפילו יותר גדולה: הוא המציא אגדה מסמרת שיער על פלישה מבהילה של עם בעל מעמד קוסמי – הוא גוג ארץ המגוג, ועמו עמים רבים (ל"ח-ל"ט), אשר יביאו שואה על ארץ ישראל דווקא עם בוא הגאולה (ל"ח 9-8 , 16). אגדה מבהילה זאת היתה אימן הורתן של אגדות מאוחרות יותר על אסון נורא שיקדים את בוא הגאולה באחרית הימים – לפני בואו של משיח בן דויד תהיה תקופה של "חבלי משיח" (סנהדרין צ"ז ע"א; צ"ח ע"א; בראשית רבה מ"ב ז', צ"ז א'; פסיקתא רבתי ל"ז ב', ל"ח ב' ועוד), ממנה חששו המאמינים, ולמרות התפילה להתחדשות מלכות ישראל, קיווה עם ישראל בסתר ליבו שזה לא יקרה בימיהם. התשוקה למשיח ולגאולה – מצד אחד, והחשש הגדול מפני האסונות שהיא עלולה להביא גרמה ליצירת דמות משיח המביא את הגאולה בדרך נס – לאמור, אין צורך לעשות דבר כדי להביא את הגאולה. אדרבה, מי שמחשב את הקץ ומבקש להקדימו – חוטא לאמונה; והרי לוז הסוד מדוע בני ישראל שנדחו ממדינה למדינה בגירושים, בפרעות ובגזירות – היגרו לארצות בכל ארבע רוחות השמיים, אבל לא העזו לעלות לארץ אבותיהם, חוץ מאשר לצורך קבורה באדמת הקודש. קשה להגזים ב"תרומה" של יחזקאל לאין האונים הפוליטי-לאומי של עם ישראל לאורך כמעט אלפיים שנה.
כל מאמין יוצר את אלוהיו בדמותו, כך נוצרו בעולם הרחב מיליוני אלוהויות בעלות איפיונים שונים ומשונים. בכך לא נבדל יחזקאל משאר מאמיני העולם, ובוודאי לא מהמאמינים שעיצבו את האמונה הישראלית: אלוהיו של יחזקאל, בדומה לאלוהי המקרא כולו הוא אל קנא, חרד ליוקרתו, יורד לנפשם של מאמיניו ומעניש אותם באכזריות מבהילה על כל סטייה ממצוותיו, משמיד אוכלוסיות אינספור מברואיו בחמתו הבוערת. גם אלוהיו של יחזקאל ניחן באותן התכונות המבהילות ממש, אלא בשל ליקוי חמור בנפשו של האיש – כל התכונות האלו מקבלות מידות מפלצתיות. המגילה שיחזקאל מצווה, כביכול, לאכול כתובה פנים ואחור "קינים והגה והי" (ב' 10), כלומר דברי פורענות על עם ישראל, על מקדשו ועל ארצו. והנה, לאחר שאכל אותה, היתה בפיו "כדבש למתוק" (ג' 3)! איך אפשר לפרש את העדות העצמית הזאת מלבד בתשוקה של הנביא לנבא בשם האל את כל הזוועות הפרושות בפרוטרוט מבהיל בספרו?
עם ישראל בעיני האלוהים נוסח יחזקאל הוא גנטית חסר תקנה: "מכורותייך ומולדותך מארץ הכנעני, אביך אמורי ואימך חיתית" (ט"ז 3). הם "בית מרי" מיסודם, סרבים וסלונים, דומים לעקרבים, חזקי מצח וקשי לב, ודבר לא ישנה את תכונתם זו, גם לא עונש אכזרי (ב' 5, 6, ג' 9-7, 26, 27, ה' 6-5, ו' 9, ז' 23, י"ב 3-2, 25, מ"ד 6,7 ועוד). הגם שבכל המקרא מתואר האל המעולל זוועות בקנאתו הגדולה, הנה, נדמה שיחזקאל עולה על שאר מעצבי האמונה הישראלית בתיאורי הזוועה האלה: אבות אוכלים את בניהם, ובנים אוכלים את הוריהם (ה' 10), דֶבֶר, רעב, חיה רעה וחרב, פגרי בני ישראל מושלכים לכל רוח (ה' 12, 17-14, ו' 5-3, 14-11, ז' 15, י"א 8, 10, י"ב 14, 16, י"ד 21-12, ט"ז 41-39, י"ז 21, י"ט 10, כ"א 9, 10, 18-14, 19, 20, 30-24, כ"ב 31, ל"א 11, ל"ג 28-27). שליחי החבלה של האל אינם חומלים על זקנים, נשים וטף (ח' 18, ט' 5, 10, כ"ד 14 ), כי האל אינו חס על איש עד שיביא אסון על אסון, פלצות וחורבן – עד שיביא את הקץ (ז' 5-2, 9-8, 27-26, י"ב 20, כ' 13). גורל דומה מחכה לעמים הסובבים את ישראל, ולעמים שבאו מרחוק להחריבה (כ"ה-ל"ב, ל"ח-ל"ט).
במקומות שונים במקרא מדומה האל בקנאותו בישראל על אמונתו באלילים, ואפילו בהתחברותו למעצמות עולמיות – לבעל קנאי כלפי אישתו הנואפת (ישעיה נ"ז 13-3, ירמיה 20-16, 28-22, 37-36, ג' 13-1, 20, ד' 31-30, ח' 23-18, י"ג 27-26, הושע א' –ב' 20, ראו דיון מורחב בסוגיה זאת בספרי – "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי, תמוז 1986, עמ' 73-67) אבל אף נביא איננו יכול להתחרות ביחזקאל במידת הבוטות בתיאור הפלסטי של הניאוף ובתיאור העונש האכזרי שיבוא בעקבותיו. הפרוורטיות ממש ניגרת מהפסוקים:
"...ותבטחי ביופייך ותזני על שמך ותשפכי את תזנותך על כל עובר... ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם... ותפשקי את רגלייך לכל עובר ותרבי את תזנותך. תזני אל בני מצרים שכנייך גדלי בשר... לכל הזונות ייתנו נדה, ואת נתת את נדנייך לכל מאהבייך ותשחדי אותם לבוא אלייך מסביב בתזנותייך... לכן, זונה, שמעי דבר ה'... לכן הנני מקבץ את כל מאהבייך... וגיליתי ערוותך אליהם וראו את כל ערוותך. ושפטתיך משפטי נואפות ושופכות דם, ונתתיך דם חמה וקנאה. ונתתי אותך בידם והרסו גבך ונתצו רמותייך והפשיטו אותך בגדייך... והניחוך עירום ועריה. והעלו עלייך קהל ורגמו אותך באבן וביתקוך בחרבותם... (ט"ז 42-15).
ובמקום אחר:
"שתי נשים [כי לאל, כמו לכל זכר רגיל, מותר לשאת מספר נשים!] בנות אם אחת היו. ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו, שמה מעכו שדיהן, ושם עישו דדי בתוליהן... ושמותן שומרון אהלה, וירושלים אהליבה. ותזן אהלה תחתיי ותעגב על מאהביה, אל אשור קרובים... ותיתן תזנותה עליהם... וככל אשר עגבה בכל גילוליה נטמאה... כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה וישפכו תזנותם עליה. לכן נתתיה בידי מאהביה, בידי אשור אשר עגבה עליהם, המה גילו ערוותה... ותרא אחותה אהליבה ותשחת עגבתה ממנה... אל בני אשור עגבה... ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים ויטמאו אותה בתזנותם... ותעגבה על פילגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. ותפקדי את זימת נעורייך בעשות ממצרים דדייך למען שדי נעורייך. לכן אהליבה, כה אמר ה' הנני מעיר את מאהבייך... והבאתי עלייך מסביב בני בבל... ונתתי קנאה בך... ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערום ועריה, ונגלה ערוות זנונייך וזימתך ותזנותייך..." (כ"ג 29-2).
שני הפרקים האלה (ט"ז וכ"ג) חושפים את האטאוויזם המקראי בכלל, אבל בעיקר את המחשבה החולנית של יחזקאל עצמו, המייחס לאל את אחת התכונות המבישות ביותר של האדם, הנסמכת על מצע מחשבתי פרימיטיבי שיש לאדם אחד בעלות מוחלטת על אדם אחר.
אך בכך לא סגי – יחזקאל מתאר את האל כאגו מאניאק שכל מה שמטריד את מנוחתו הוא איך תיראה דמותו בעיני ישראל והגויים. כל מה שהוא עושה – העונשים החמורים על ישראל והעמים – מזה, והגאולה הגדולה שיביא על ישראל לאחר שתשכך חמתו – מזה – הכול הוא עושה למען האדרת שמו. הביטויים "וידעתם כי אני ה' ", "אני ה' דיברתי", "ואעש למען שמי", ונקדשתי בכם לעיני הגויים" ודומיהם חוזרים בדברי יחזקאל עשרות פעמים (ה' 13, 17, ו' 10,14, ז' 4, 9, 27, י"א 10, 12, י"ב 14, י"ג 9, 14, 21, 23, ט"ז 62, י"ז21, 22, כ' 12, 38, 42, 44, כ"א 4, 10, כ"ב 14, 16, 22, כ"ג 49, כ"ד 14, כ"ה 7, 11, 14, כ"ח 10, 24-23, כ"ט 9, 16, 21, ל' 7, 11, 19, 25, 26, ל"ב 15, ל"ד 27, 30, ל"ה 4, 9, 13, 15, ל"ו 23-22, 32, ל"ז 5, 13, 14, ל"ח 16, ל"ט 5, 6, 21, 22, 28). שום נביא לא הדגיש את מוטיב הנפל הזה במידה שעשה זאת יחזקאל.
הזכרתי לעיל את החשיבה הסכמתית של יחזקאל – ובכן החשיבה הסכמתית היא נחלתה של כל החשיבה המקראית – יש חוטאים ויש צדיקים, וכל אחד מקבל את גמולו המגיע לו בדין מידי האלוהים, אלא שיחזקאל פיתח את החשיבה הסכמתית הזאת לכדי אמנות, תוך הבאת דוגמאות מייגעת, כשהוא חוזר עליהן עד לזרא. כבר בתחילת נבואתו הוא מנסח את מערכת היחסים שבין הנביא ("הצופה") ובין החוטאים והצדיקים שבתוך עם ישראל: אם לא הזהיר את הרשע שימות ברשעתו – הרשע אמנם ימות, אבל האל יבקש את דמו מידי הנביא, ואם הנביא הזהיר את הרשע, והוא לא שב מדרכו הרשעה – הוא בעוונו ימות, והנביא הציל את נפשו. וצדיק השב מצדקו ועשה עוול – ימות, ואם הנביא הזהירו – הנביא הציל את נפשו (ג' 21-17).
כל מי שמביט נכוחה אל העולם יודע שאין כל קשר בין צדיקותו או חטאותיו של אדם ובין גורלו – "צדיק" כמו "רשע" יכולים למות מסרטן מדריסת מכונית מפיגוע חבלני, מרעידת אדמה, מצונמי. זאת אף זאת, כל מי שמכיר, ולו מעט את נפש האדם יודע שאין "צדיק" ואין "רשע", כי על האדם משפיעים אינספור גורמים הקשורים בתורשה, שהוא נושא עימו, ובסביבה בה הוא חי. הראייה הסכמתית של המקרא, לפיה ההתנהגות תלויה ברצונו של האדם לשמוע בקול "המדריך הרוחני" (הנביא, הכוהן, הזקן, הרב הצדיק, המקובל וכד') – היא לא רק מופרכת, היא גם מקוממת בחד-ממדיות שלה.
אלא שבכך לא מתמצית האבסורדיות של החשיבה המקראית, שיחזקאל הוא מנושאי דגלה המובהקים ביותר – מסתבר שלפי "ההיגיון" המקראי עצמו יש ב"תורת הגמול" הזאת בקיעים מבהילים, ואשר יחזקאל, שבטוח כי הוא מבשר את דבר האל, איננו חש בהם: מסתבר שהצדיק של יחזקאל שב מצדקו ועושה עוול כי ה' עצמו נותן מכשול לפניו (ג' 20)! – מסתבר שהנביא המנבא נבואת שקר לבני ישראל – האל פיתה את הנביא ההוא לעשות כן, ולמרות זאת האל נוטה את ידו עליו ומשמיד אותו (י"ד 9)! זאת ועוד, לפי תורת הגמול של יחזקאל (בניגוד לתורת הגמול של התורה, לפיה הגמול עובר לדורות – שמות כ' 5, ל"ד 7, דברים ה' 9), הצדיקים מצילים רק את עצמם, אפילו לא בנים ובנות, כפי שהציל נוח בימי המבול. אפילו לנוח דניאל ואיוב הצדיקים האל לא יעשה "פרוטקציה" – הם לא יצילו את צאצאיהם (י"ד 21-12), כי האיש היבש, השטחי והסכמתי הזה לא יכול להעלות על דעתו שאין כל טעם בהצלתו של האב הצדיק אם הורגים את ילדיו!
והרי יחזקאל היה עד לשתי גלויות – גלות יהויכין וגלות צדקיהו, הוא ראה את האסון הנורא שפקד את העם – את יראי ה' ואת עובדי האלילים, ואף על פי כן, הוא מתאר בפרטי פרטים מה צריך הצדיק לעשות כדי לזכות בחיים, מה יקרה כאשר הצדיק ישוב מצדקו, וכאשר החוטא ישוב מחטאותיו – וכל זה בחזרות פסידו דידקטיות עד לזרא (ראו כל פרק י"ח). יש בידיו סיסמה, בה הוא מחזיק, ואותה הוא מבקש להנחיל לעם: "הנפש החוטאת היא תמות" (י"ח 4, 20; וראו כל פרק י"ח, וכן ל"ג 20-1). הוא מבקש לבטל באחת את "המשל" שהיה מקובל בעם לאחר החורבן: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (י"ח, 2). אלא שיחזקאל מסתבך ומבטל, בבלי דעת, את הבסיס לתורת הגמול שלו: "ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר ה', הנני אלייך והוצאתי חרבי מצערה והכרתי ממך צדיק ורשע. יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע, לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר מנגב צפון. וידעו כל בשר כי אני ה' הוצאתי חרבי מתערה, לא תשוב עוד" (כ"א 9-8), שהרי באמת אפילו יחזקאל, המקובע באמונה האבסורדית שלו, איננו יכול להתכחש לגמרי למציאות, בה בעת אסון או מלחמה נספים זה ליד זה זקן, נשים וטף, ובוודאי מי שבעיניו צדיק, ומי שבעיניו רשע.
סימן היכר לנבואת יחזקאל הוא ריבוי המצגים והמשלים המוזרים: הוא נדרש לשכב על צד שמאל במשך 390 יום, ועל צד ימין במשך 40 יום (ד' 8-4); הוא מצטווה לאכול את לחמו מעורב בצואת אדם, ולאחר תחנוניו – "מתרצה" האל ומרשה לו לערב בצפיעי בקר תחת גללי אדם (שם, 17-9). אחר כך הוא נדרש לגלח את הראש ואת הזקן, לחלק את השיער הגזוז לשלושה שלישים – האחד לשרוף באש, השני להכות בחרב, והשלישי לזרות ברוח – כל זאת כסמל לגורל הצפוי לירושלים (ה' 5-1; ראו גם ד' 3-1, י"ב 21-1). השיא המזוויע במצגים של יחזקאל הוא המצג על מות רעייתו: האל מבשר לו שהוא ממית את אישתו במגיפה, והוא לא יתאבל עליה כסמל לכך שכאשר המקדש יחרב, וכאשר בניהם ובנותיהם של בני ישראל ייפלו בחרב – הנשארים בחיים לא יתאבלו על האבידה הנוראה בדיוק כפי שיחזקאל ולא התאבל על אישתו (כ"ד 27-15). צריך טונות של אטימות ועיוורון אמוני כדי להפיק מהלב רעיון עוועים כזה!
כאמור, גם משליו של יחזקאל הם מוזרים בלשון המעטה. לדוגמה: נשר גדול, שהנביא שוקד לתארו בפרוטרוט, לוקח מצמרת הארז מלבנון ונותן אותו בשדה זרע בכנען ושם אותו כצפצפה, וממנה צמחה גפן סורחת. כיוון שהגפן פנתה לנשר אחר – היא תיענש קשות. הנמשל מתייחס, לפי דברי הנביא עצמו, למלכות יהודה אחרי גלות בבל, מלכות שהיתה אמורה להיות שפלה ונכנעת לבבל, והנה, במקום זאת היא מרדה בה ושלחה שליחים למצרים, המעצמה המתחרה. כיוון שמלכות יהודה הפרה ברית עם בבל, האל עצמו יעניש אותה (י"ז). צריך דמיון מעוקל לחלוטין כדי להתאים את המשל לנמשל: מה הקשר בין ארז הלבנון ובין מלכות יהודה? ואיך נשר נוטע ומגדל עצים, ומדוע הארז הפך לצפצפה ואחר כך לגפן? ליחזקאל הפתרונים.
ודוגמה שנייה: משל הרועים והצאן – מנהיגי ישראל נדמים לרועים שהזניחו את הצאן, ולכן הן נפוצו לכל רוח והיו למאכל לחיית השדה. האל יעניש את הרועים, והוא עצמו ירעה את הצאן, יחזירן מהמקומות אליהם הן נפוצו, ירפאן ויביאן אל מרעה שמן בהרי ישראל. אך בכך לא די – האל ישמיד את השמנה והחזקה, וישפוט בין שה לשה, כדי שהשיות החלשות לא תשתינה את מרפש רגליהן של השמנות והחזקות (ל"ד).
ההשוואה שעושה הנביא בין העם לבין צאן, ובין מנהיגיו לבין רועים – היא השוואה מקוממת, בוודאי עבור מי שמאמין כי כוחם של המנהיגים אמור לצמוח מהעם, ולא מהאל. ההשוואה היא בעלת היבטים מקבריים, שכן הרועה דואג לשלום הצאן כדי לנצל את החלב והצמר, ובסוף לוקח הרועה אף את חייהן כדי לאכול את בשרן, וכל זאת מבלי שלחיה האומללה תהיה מודעת לגורלה, כי איננה אלא חיה חסרת דעת. האם זהו משל מתאים ליחסים שבין מנהיג לעם? אלא שמשלים כאלה מצויים גם בנבואותיהם של נביאים אחרים ( ישעיה מ' 11, ירמיה ב' 8, ג' 15, י"ב 10, כ"ג 4-1, כ"ה 36-34, זכריה י' 3, י"א 10-3 ועוד), אבל הרעיון שהאל, האמור להיות הרועה העתידי של עם ישראל, ישמיד את הצאן "השמנות והחזקות", וישפוט בין שה לשה – הוא רעיון עוועים מקורי של יחזקאל (ראו משלים נוספים של יחזקאל: ט"ו, י"ט, כ"א 3-1, ל"ז).
יחזקאל איננו מזכיר את משה, ולא את תורתו, ולא משום שלא שמע עליו, כי יש בידינו עדות של בן דורו הזקן, ירמיה, כי משה לא היה לגמרי אנונימי (ירמיה ט"ו 1, ראו גם מיכה ו' 4), אלא שהתעלמותו של יחזקאל ממשה ומתורתו נובעת, כנראה, משום שהוא ראה עצמו כתחליף לו, ואולי אפילו כעולה עליו. הוא מציג עצמו כמשה, יהושע ושלמה גם יחד: הוא מנסח תורת כוהנים חדשה (קורבנות, טקסים, תפקידי הלויים והכוהנים וכד'), מציע תבנית מקדש חדשה שאינה דומה לא לבית הראשון שבנה שלמה, ולא לבית השני. הוא אף מחלק את הארץ בצורה סכמתית מהצפון עד הדרום לשבטים, כשכל שבט מקבל כברת ארץ הנמשכת מהים עד הירדן, ובאמצע מצויה חלקת התרומה, עליה מוקם המקדש, הלשכות, מגורי כלי הקודש וחלקת הנשיא. לחלוקת הארץ הזאת אין שום אחיזה באיזו שהיא מציאות, ובוודאי לא בגבולות השבטים המפורטים בספר יהושע (יהושע י"ג-כ"ב). את כל זאת הוא רואה בחיזיון בשנה ה-14 לאחר חורבן הבית (פרקים מ'-מ"ח). הנביא המוזר הזה, שספק אם שלט לחלוטין בעשתונותיו, מתיימר להסמיך עצמו להציע תורה חדשה, חלוקת ארץ חדשה ותבנית של בית אלוהים חדשה, כביכול לא היו לפניו משה, יהושע ושלמה. בשל יומרותיו אלו להשיג על משה רבינו בעצמו, שקלו חז"ל לגנוז את ספרו (בבלי, חגיגה י"ג ע"א, מנחות מ"ה ע"א).
למרות השטחיות, הסכמתיות והאטימות שניגרים מכתביו של יחזקאל, ואולי דווקא משום כך – קשה להגזים בהשפעה האדירה שלו על האמונה הישראלית ועל גורל עם ישראל, ועל הנזק שהוא גרם לאורך הדורות.