ציפי מסכנת את המדינה היהודית
בראיונות לתקשורת ובהופעות פומביות, מספרת ציפי לבני שהיא התנגדה לוויתוריו מרחיקי הלכת של אהוד אולמרט במו"מ עם אבו מאזן. למשל, הוויתור על השליטה בכותל המערבי, חלק מן הוויתורים בירושלים, הוויתורים בנושא "זכות" השיבה, ויתורים על אינטרסים ביטחוניים שונים. היא מספרת, שבמו"מ המקביל שהיא ניהלה עם אבו עלא, היא עמדה על אינטרסים שאולמרט ויתר עליהם.
כמו כן, באותם ראיונות לתקשורת ובאותן הופעות פומביות, ציפי לבני מאשימה את נתניהו, שהוא מסכן את המדינה היהודית, כיוון שקיומה של המדינה היהודית מותנה בהסדר מדיני עם אבו מאזן. ללא הסדר כזה, תיוותר אופציית "המדינה האחת", שמשמעותה סופה של המדינה היהודית.
אולם אבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו של אולמרט, שהיו רחוקות מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לו, בעיקר בנושא "זכות" השיבה. אם אבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו של אולמרט, להן התנגדה ציפי לבני כיוון שהיו ותרניות מדי, קל וחומר שהוא ידחה את הצעותיה של ציפי לבני. מכאן, שבדרכה של ציפי לבני, לא יהיה הסדר מדיני.
ואם קיומה של המדינה היהודית מותנה בהסדר מדיני עם אבו מאזן, הרי שציפי לבני מסכנת את קיומה של המדינה היהודית.
אז מה היא רוצה מנתניהו?

חפירת ההצלה של מופז
תמונתו של שאול מופז לצידו של אריק שרון, קופצת מכל אתר חדשות, בסטריפ התעמולה של "קדימה". שרון נהג לבוז לכל מה שהדיף ריח של בכיינות, או בלשונו "די כבר עם הנהי הזה."
בכל תולדות הפוליטיקה הישראלית, לא זכור לי קמפיין מתבכיין כמו זה של "קדימה". ברדיו: "כולם דורכים על שאול מופז. מי אתם שתדרכו על שאול מופז?" וכו'. ובטלוויזיה: "אמרו לו שהוא לא מתאים להיות קצין," וכו'.
כאשר אני רואה ושומע זאת, אני ממהר להיצמד לשקית הקאה. אבל... זה אפקטיבי. איני נוטה לייחס הרבה השפעה לתשדירי הבחירות, אך מכל תשדירי הבחירות, זה האפקטיבי ביותר. לא בכדי, לאחר שבועות רבים שבהם בכל הסקרים לצד "קדימה" הופיע המספר העגול והמהדהד – 0, בחלוף שבוע אחד של תשדירים, "קדימה" מדגדגת, מלמטה או מלמעלה, את אחוז החסימה. התחזית שלי – "קדימה" תעבור את אחוז החסימה ותכניס 3 מנדטים. והכול – בזכות הקמפיין הגאוני הזה.
ככל שמופז המשיך לדקלם את ה"כשאני אהיה ראש הממשלה" הפאתטי שלו, הוא התחפר ב-0 המנדטים. ככל שהפיץ את הקמפיין ההיסטרי המטומטם עם הפטרייה הגרעינית, כך הרחיק מעליו את קומץ הנאמנים שעוד חשבו להצביע לו.
מה כל כך חכם בקמפיין הזה?
זהו קמפיין רגשי, הפורט על נימים דקות מאוד בנפשותיהם של ישראלים רבים, ואולי בקרב די ישראלים כדי להעביר את "קדימה" אל מעבר לאחוז החסימה. הציבור אוהב את לוחמי צה"ל ומפקדיו והוא אוהב את שאול מופז, שללא ספק היה חייל, מפקד, רמטכ"ל ושר ביטחון מצויין. התנהלותו הפוליטית המזעזעת, מפדיחת "בית לא עוזבים" ואילך, הפכה אותו לבדיחה מהלכת. כאשר כבר לא נותר לו מה להפסיד, הוא יצא בקמפיין האומר לאנשים: "חבר'ה, שאול שלנו, הגיבור שלנו, המפקד שלנו, ההוא שבא 'מהעם', עומד להיות מושפל. יהודים טובים, צדקה תציל ממוות. מה אכפת לכם? בבקשה, שימו פתק בשבילו, שלא יהיה למרמס. שלא ידרכו עליו."
כל הקמפיין נסוב סביב הנקודה הזו. גם הצגת המועמדים האנונימיים מן המפלגות האחרות. אומר הקמפיין: אתה תומך בציפי לבני? אל תדאג. היא בטוח תכנס לכנסת וקרוב לוודאי גם לממשלה. אבל אתה מכיר את מספר 11 שלה? לא. את מופז אתה מכיר? כן. אז בבקשה, בחר במופז, שגם הוא ייכנס.
וכך גם קמפיין ראשי הערים. אומר הקמפיין: נכון, כאשר אתה מפנה ראשך ימינה ושמאלה, טרם פגשת אדם אחד שמתכוון להצביע ל"קדימה". אז דע לך, שראש עיריית חיפה, וראש עיריית ר"ג וראש עיריית עכו וראש עיריית פה וראש עיריית שם תומכים ב"קדימה". והם הרי מבינים. אז, בבקשה, שים גם אתה כתף מתחת לאלונקה. תעזור לנו לחלץ את מופז.
היחס שלי לסקרים, בדרך כלל, ספקני למדי. אבל עד לפני שבוע שבועיים באמת ובתמים היה לי ברור שמופז מחוק. היום אני מעריך שהוא ייכנס. ואם הוא ייכנס, הוא ישאף להיכנס לממשלה, להיות שר ולהתחיל לשקם את מעמדו. אולי גם להצטרף למפלגה גדולה יותר בהמשך הדרך.
נתניהו, עם כל סלידתו ממופז, וחרף הדם הרע ביניהם, רוצה שמופז ייבחר. הוא יכנס לממשלתו בזול, ולא יהווה בה אופוזיציה מתוך הממשלה, אלא יחזק את התדמית המרכזית לה הוא חותר. גם יאיר לפיד רוצה שמופז יבחר, כדי שיוכל להיכנס לממשלה גם בלי ציפי לבני, בלי להפר את האמירה שלא יכנס לבדו לממשלה.

פוליטיקה חדשה?
יאיר לפיד מתהדר בנוצות של פוליטיקה חדשה. מהי פוליטיקה חדשה? היפוכה של הפוליטיקה הישנה. מהי הפוליטיקה הישנה? בראש ובראשונה ש"ס.
ש"ס היא מפלגה סקטוריאלית, שצר עולמה כעולם האינטרס המגזרי הצר. זאת הפוליטיקה הישנה בְּמֵרָעָה.
הפוליטיקה החדשה אמורה להיות האנטיתזה של הש"סיות – פוליטיקה ממלכתית, המחויבת לאינטרס הלאומי, לסולידריות וערבות הדדית עם כל מרכיבי החברה הישראלית.
לאחרונה, מצהיר יאיר לפיד שהוא יהיה "ש"ס של מעמד הביניים". האם הפוליטיקה החדשה של יאיר לפיד, היא להיות תמונת הראי של אריה דרעי? אז מה הועילו חדשנים בתקנתם?

האחים של עמוס עוז
בשיאה של המחאה החברתית, בקיץ 2011, יצא "הארץ" בגיליון, שהכותרת הראשית שלו היתה מאמר של עמוס עוז. כותרת המאמר: "אנשים אחים אנחנו". תוכן המאמר: פשקוויל נאצה והסתה כלפי המתנחלים והחרדים וקריאה להפנות את המחאה החברתית נגדם, בחינת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל."
השטנה הזאת וההסתה הזאת אינם חדשים, ודאי לו מקולמוסו של עוז. ובכל זאת, תהיתי על הדיסוננס החריף בין הכותרת והתוכן. הרי יכול עוז לתת כותרת ההולמת יותר את תוכן מאמרו, כמו למשל "דרוס כל דוס". למה "אנשים אחים אנחנו"?
ואז נפל לי האסימון. כאשר עמוס עוז מדבר על "אנשים אחים אנחנו" הוא אינו מתכוון לעם ישראל, הוא אינו מתכוון לחברה הישראלית. הוא מתכוון לשבט מסוים בישראל, ש"הארץ" הוא סידור התפילה שלו. וכאשר הוא מדבר על אחווה, זוהי אחוות השבט, ומה מלכד את השבט יותר מאשר שנאת השבט האחר?
בסופשבוע האחרון, השתתף עמוס עוז בחוג בית מטעם מר"צ ותקף בחריפות את שלי יחימוביץ'. בין השאר, האשים אותה עמוס עוז, שהיא יותר גרועה, אוי לאוזניים שכך שמעו, מאהוד ברק. כידוע, אהוד ברק הוא האיש שניסה, לראשונה, ליישם את מה שעמוס עוז מטיף לו לאורך שנים. הוא הציע לפלשתינאים את הצעת עמוס עוז, ונדחה בבוז בידי הפלשתינאים. הברירה של עמוס עוז ושכמותו, היתה להודות בטעותם או להרוג את השליח. ואם נהיה ריאליים, הברירה הריאלית היחידה שהעלו על דעתם היתה להרוג את השליח. מאז, שנאת ברק היא לחם חוקו של מחנה ה"שמאל" בישראל.
והנה, עמוס עוז טוען ששלי יחימוביץ' גרועה אף מאהוד ברק, כיוון שבעוד המסר של אהוד ברק הוא שאין פתרון, המסר של שלי יחימוביץ' הוא שאין בעייה.
ניתן היה לפטור את דבריו של עוז בהערה, שכאיש מר"צ הוא נאבק על הקולות המתנדנדים ולכן הוא תוקף את שלי יחימוביץ'. אבל עמוס עוז אינו עסקן מר"צ, אלא האידיאולוג של מר"צ. וככזה, אכן שלי יחימוביץ' היא האויב האידיאולוגי החריף ביותר שלו.
בעוד עוז מטפח את אחוות השבט ואת שנאת השבט האחר, שלי יחימוביץ' מנסה לשבור את משטר השבטים וממאנת בעקשנות להשתלב בשיח השנאה. להיפך, היא מנסה ליצור שיח של סולידריות חברתית, של "אנחנו" – לא שבטי אלא ממלכתי. בעוד עמוס עוז מעמיד את סדר היום הציבורי בישראל על נושא אחד – אקיבוש, שלי יחימוביץ' מנסה ככל יכולתה להמיר את השיח הזה בשיח החברתי כלכלי.
ואם בסופו של דבר אחליט להצביע בעד שלי יחימוביץ', יהיה זה במידה רבה בזכותו של עמוס עוז.

הטרדה אולמרטית
בהנחה שמקרה דרעי לא יהפוך לתקדים, אהוד אולמרט סיים את תפקידו בציבוריות הישראלית. אולם מאחר והוא טרם השלים עם כך, הוא מנסה בכל מאודו להישאר בתודעה הציבורית, ולא רק בהקשר של המשפטים שעוד נכונו לו.
איך הוא עושה זאת? הוא מסלים ומקצין מפעם לפעם את התבטאויותיו, ההולכות ונעשות יותר ויותר פרובוקטיביות. והפרובוקציות שלו עוסקות בנושאים יותר ויותר רגישים, בהם הוא מופיע כבר סמכא היודע מה שאיננו יודעים, מתוקף תפקידיו בעבר, בחוסר אחריות בוטה, אך אופייני.
התקשורת, כמובן, מתמסרת.
כנראה שנגזר עלינו להמשיך ולחיות עם ההטרדה הסדרתית הזאת.

טשטוש גבולות
מתגובות שקיבלתי על דבריי בנושא ה-dna של חד"ש, למדתי, למגינת ליבי, עד כמה היטשטשו הגבולות הברורים בין השמאל הציוני לאנטי ציוני. למרבה הצער, הצבעה לדב חנין זועבי לגווניהם, אינה נחשבת למעשה מגונה בקרב אנשים הרואים עצמם כחלק מן המיינסטרים הישראלי. אני רואה בכך כשל במערכת החיסונית של החברה הישראלית.

עודה עדין חי
בשידור התעמולה הרדיופוני של הליכוד – ישראל ביתנו, הגדיר השר גלעד ארדן את שחרור גלעד שליט כהישג הגדול ביותר של הממשלה.
כדאי לזכור, אם כן, גם את המחדל הגדול של הממשלה. עודה טראבין, אזרח ישראלי, בן העדה הבדואית, שהורשע בריגול למען ישראל, נמק בכלא המצרי כבר 12 שנה, מודחק מן התודעה הציבורית, למעט ספין תורן מפעם לפעם ש"עוד היום", "עוד השבוע", "בימים הקרובים" תהיה עסקה לשחרורו.
האם הממשלה אינה רואה עצמה אחראית לגורלו?

געגועיי לקיטש
כאשר אני שומע את התועמלן הפוליטי שמעון פרס, אני מתגעגע לקיטש הנשיאותי שלו.
ואז, כשאני שומע את הקיטש ("הרב עובדיה מתפלל למען עם ישראל, עכשיו עם ישראל מתפלל למען הרב עובדיה," – "השלג מאחד את כל ירושלים" וכו') אני כבר לא בטוח מה גרוע יותר.

2. בחירות מחרידות
הבחירות לכנסת ה-19 הן בחירות מחרידות.
מחרידות – במובן המילולי של המושג, מעוררות חרדה. הן מעוררות חרדה, כיוון שהן מבוססות על הפחדה, על הטלת אימה.
את קמפיין "הליכוד – ישראל ביתנו" אפשר לתמצת כך: ב-22.1 עומ-דים עלינו לכלותנו, ורק נתניהו מצילנו מידם. ומי הם העומדים עלינו לכלותנו? כל העולם + כל המפלגות שאינן הליכוד ומנהיגי המפלגות שאינם נתניהו.
ומנגד, קמפיין הפחדה ודה-לגיטימציה אישי, קשה, ממוקד ומכוער נגד נתניהו. הצבעה לנתניהו היא סוף המדינה היהודית, מאיימת ציפי לבני. המשך שלטונו של נתניהו מוצג כקטסטרופה לאומית, כחורבן, שלא לדבר על איום על הדמוקרטיה, בהמשך למסע ההפחדה על גל החקיקה האנטי דמוקרטי כביכול, ועל מפולת מדינית ובידוד בינלאומי, בהמשך למסע ההפחדה מפני "הצונאמי המדיני" שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.
אין להקל ראש בהפחדות הללו. לכאורה, ניתן לראות בהן התלהמות בחירות, שבעוד ימים ספורים תחלוף מן העולם. אולם לעומקו של דבר, הן מבטאות את אחד האיומים הקשים על החברה הישראלית – הקרע הלאומי.
מצב שבו מחצית העם רואה בשלטון המחצית השנייה אסון וחורבן, הוא מצב מסוכן. דה-לגיטימציה למנהיג היא דה-לגיטימציה להמוני בוחריו. דה-לגיטימציה למנהיג הנבחר, היא דה-לגיטימציה לרוב הציבור שהעלה אותו לשלטון. גם אם מטרת ההפחדה היא לגרוף רווחים אלקטורליים בבחירות, בפועל היא יוצרת קרע בעם ומסכנת את עתיד החברה.
הערבות ההדדית, הסולידריות החברתית, האחדות הלאומית – הערכים הללו הם נשמת אפה של היהדות, נשמת אפה של הציונות, נשמת אפה של החברה הישראלית. אין המדובר באחידות. המחלוקת היא חיובית ורצויה ויש לעודד אותה. אולם כבוד לעמדות השונות הוא תנאי ליכולת לקיים מחלוקת דמוקרטית שאינה הורסת את החברה. ההפחדה מפני היריב, היא היפוכה של הדמוקרטיה.
מסע ההפחדה, יוצר קיטוב בין שני הגושים, שבמידה רבה הנם גושים פיקטיביים. כאשר רצף העמדות מובחן לשני גושים - שלי יחימוביץ' וציפי לבני הופכות באחת לשותפות לאותו גוש עם דב חנין זועבי. והרי ודאי ששלי יחימוביץ' וציפי לבני הציוניות קרובות לבנימין נתניהו הציוני הרבה יותר מאשר לאנטי ציונים מחד"ש ודרומה. ובנימין נתניהו הדמוקרט קרוב הרבה יותר לשלי יחימוביץ' וציפי לבני הדמוקרטיות מאשר ל"עוצמה לישראל" – הכינוי המכובס לכנופיית הכהניסטים הפשיסטית. אך משטר הגושים הופך את נתניהו כשותף, כביכול, לגוש עם הביריון איתמר בן גביר; מצג שאין לו שחר. בחלוקה הזאת, כל גוש נגרר אחרי הקיצונים בתוכו, והקרע הלאומי הולך ומחריף.
יצחק בן אהרון לא אמר בליל המהפך ב-1977 את האמרה המיוחסת לו ש"צריך להחליף את העם". אבל היום, יש המשתוקקים לכך, וככל שמסע ההפחדה מתגבר, כך יותר ויותר ישראלים כמהים לכך. קשה מאוד לקיים חברה ברוח זו, ומי שמפיחים אותה מסכנים את הדמוקרטיה.
בהרצאה שנשא לאחרונה במכללת תל-חי, אמר פרופ' אלכסנדר יעקבסון, מראשוני מר"צ ואדם שאינו חשוד כמצביע ל"גוש הימין", שכבר 35 שנים, מאז המהפך של 77', מפחידים אותנו שהנה הנה הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, אולם על פי כל הפרמטרים האפשריים, המציאות הפוכה – החברה הישראלית הולכת ונעשית יותר ויותר דמוקרטית, יותר ויותר ליברלית.
העובדות נכונות, אך גם אווירה יוצרת מציאות, גם תודעה יוצרת הוויה. וכאשר יש מי שיוצרים בכל כוחם תודעת חרדה ופחד מפני אסון קרב אם יריביהם הפוליטיים ינהיגו את המדינה, התודעה הזאת מאיימת באמת ובתמים על הדמוקרטיה הישראלית.

פורסם בחינמון "ישראל היום"