על ספרה של אילנה אבן טוב-ישראלי,
"הקול הפנימי – מסע אישי דרך קריאה וכתיבה"
ספרי עיתון 77 2012, 159 עמ'
תכליתו העיקרית של הספר "הקול הפנימי" היא לרכז את התובנות אליהן הגיעה המחברת בניסיונה רב השנים כמנחה ילדים, בני נוער ומבוגרים (בעיקר מבוגרות) לכתיבה יוצרת. הספר מצטט את יבוליהן של הסדנאות הרבות, אותן היא קיימה, וביניהן שיר קצרצר של הילד א', בן העשר:

אני מרגיש כמו בוטן
בתוך קליפה.
הקליפה היא שעמום,
ובחוץ מעניין,
ואני לא יכול לצאת.
(עמ' 133)

נקל להתפעל מיצירתו של א', ואם חשיפת כישרונו נובעת ממיומנותה של המחברת, הרי שבאמת יש שכר לפעולתה, וראוי להקשיב לעצותיה. שירו של א' הוא קצרצר, דחוס, בלי מילה מיותרת. יש בו דימוי קולע, חוכמה וכנות – מה עוד אפשר לדרוש מאמנות המילים?
המחברת מודעת ליכולת המוגבלת של המילים להביע מחשבות ורגשות, ועם זאת ליבה פתוח כלפי מי שלמרות המתרסים העומדים בפניו של היוצר באמצעות המילים – חש שהוא חייב לאפשר ללַבָּה שבנפש לפרוץ החוצה. המחברת אמפתית מאוד כלפי מי שחש צורך קיומי ליצור, הגם שקיימת בו אימה מפני אותה לבה חבויה. אני מסתייג רק מטענה אחת שלה בנדון –שיש להעז לכתוב אפילו אם לא ברור מה (עמ' 16). מוטב, לדעתי, להנחות את אלה שהיצירה מדירה שינה מעיניהם, וזקוקים למיומנויות שהמחברת יכולה להעניק בשפע.

והעצות בספר הן בהחלט מעניינות, ובוודאי מסוגלות להניב פרי הילולים:
לרשום מילה בראש העמוד ולהיסחף אל האסוציאציות שמילה זאת מעוררת.
להתחיל לכתוב יומן. סופרים רבים כתבו יומנים, שלעיתים חשובים יותר מיצירתם העיקרית. המחברת מזכירה את יומניהן של אנאיס נין, סופי טולסטוי, מיי סארטון, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת ולאה גולדברג. לא מוזכרים יומניהם של יוצרים ממין זכר. פרנץ קפקא ואנדרה ז'יד מוזכרים רק משום שהם מופיעים ביומניה של לאה גולדברג. אפשר ומומלץ להמציא נמען דמיוני ביומן, כמו זה של אנה פראנק.
לתעד חלומות.
לחפור במחשבות עד הזיכרון הראשון, ולהיעגן בו.
לשחזר את היחס של היוצר כילד אל אימו ואל אביו.
לחקור את השם של הכותב, משמעותו, תולדות היווצרותו.
להתבונן בעולם באמצעות כל החושים (לא רק בראייה).
להיאחז בזיכרון ולזרום עם האסוציאציות שהוא מעורר.
להיעגן בצירופי מילים מעניינים שמוצאים בעיתונים או ביצירות ספרות.
לנסות לצייר במילים דיוקן עצמי, דיוקנאותיהם של אחרים.
לאסוף קולאז' משבועונים, להרכיבם מחדש, וליצור בעקבות השינוי.

עיקר התרכזותו של הספר הוא ביצירה השירית, והדוגמאות הרבות המובאות בספר מיצירתם של הלומדים בסדנאות הן מתחום השירה או מתחום המשיק לשירה. המחברת טורחת להביא בפני הלומדים שיעור בפרוסודיה: היא מלמדת מהו משקל סילאבו-טוני (יאמבוס, טרוכאוס, אנאפסט, אמפיברך, דקטיל; מתעלמת בצדק מהמשקל הכמותי של ימי הביניים), חריזה, חזרה, אקרוסטיכון, דימוי, השאלה, סמל, פסיחה. בדיון שלה באוצרותיו של הסמל, היא מראה אילו מטעמים ניתן להכין מהתבוננות במשמעויות של מילים כמו חלון ודלת. הגם שמובאים בספר גם דוגמאות מקטעי פרוזה, המחברת אינה מקדישה מקום לתורת הצורות של סוגה זאת, אולי משום שתלמידיה מכוונים אל המבע התמציתי-השירי (תלמידיה למדו אף לחבר שירים מיניאטוריים דוגמת ההייקו).
המחברת מודעת לכך שלמרות שהכול יודעים מהי שירה – קשה להגדיר אותה, ובכל זאת מובאים בספר מספר התבוננויות נכוחות המגדירות את השירה:

"מיטב המילים במיטב סדרן" (מפי קולריג', עמ' 25)
"השתהות רגעית בפני הכרח המוות" (עמ' 85)
"אמנות בלשון... אמנות ריתמית" (מפי בנימין הרשב, עמ'87)
"השיר דוחס מלאות עולם למינימום של ביטוי תמציתי" (עמ' 102)

כראייה עד כמה המחברת מחוברת אל החומר בו היא מטפלת ניתן להביא את הניתוח הרגיש שלה לסונטה הנפלאה של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זוהר" ("שירי אהבה מספר עתיק", ב'). אינני מעז לסכם את הניתוח, שמא אגרע מיופיו. הקורא אוהב השירה מוזמן לקרוא אותו במקור (עמ' 96-95).
"הקול הפנימי" הוא ספר חכם, רגיש ומועיל לאוהב הספרות ולמי שנלאה מלהיאבק נגד חיידק היצירה שבנפשו, למי שמבקש להוציא את "הבוטן" מ"הקליפה".