על ספר שיריו של יואב חייק "על קו המשווה"
עמדה 2012, 87 עמ'

"על קו המשווה" דורש התייחסות מכל מי שהשירה קרובה לליבו, וכך פעל הספר המצוין הזה גם עליי, אך הקדימני בכך פרופ' אורציון ברתנא במאמר מקיף ב"פסיפס", גיליון 88, עמ' 18-13. ברתנא דן בחמישה שירים מהספר, ואף מצטט במלואם שישה: "אני מדינה", "שער פתוח נעול", "סימנים ב' ", "ביקור לילי", "השיר נוסע איתך", "אישה". לשמחתי, הוא הותיר לעיוני ולהתרשמותי את השיר המעניין "בשיר הזה" (עמ' 22):

בשיר הזה

לא הכול כלול בשיר הזה
למשל אני
שאינני בו
שכן השיר הזה
לא אוֹכל ולא שותה ולא עושה את צרכיו
ואִלו אני, כלום אוכל לעמֹד
ברעב ובצמא ובחִלופי מזג האֲוִיר?
השיר הזה אינו מזיע לעולם
ואני, לא כמוהו, תמיד נזהר
בחצִיַּת כבישים
אני רואה אותו לפעמים
לוקח את כנפיו וממריא השמימה
וממעוף הציפור להביט בעולם:
עננים ואבנים ונתיבי מים.
ואִילו אני,
סובל מפחד גבהים שכמותי,
כל הזמן תקוע באדמה
משֻעְבד למחוג השעון
לבל אחמיץ את שעת התרופה
שרשם לי הרופא.
לא. השיר הזה אינו כולל אותי
שכן הוא לא מתחרט ולא משתנה
ואלו אני יום יום מתעַיֵּף ויָשֵן
ומתעורר אל בֹּקֶר חדש
ואל פקפוק אחר
בדעתי מיום אתמול

השיר שלפנינו חושף שתי מוגבלויות עימן מתמודד המשורר בכתיבתו: מצד אחד, הלשון דלה מלתאר את כל המורכבות של העולם הפנימי של האדם, ומצד שני, הלשון יכולה להמריא על כנפי הדמיון אל גבהים שאין לאדם שום סיכוי להגיע אליהם בשל מוגבלותו הפיזית. הלשון יכולה להיות חגיגית מאוד, כשהיא נטולת כל צרכים גשמיים כמו לבוש, זיעה, אוכל, שתייה, עשיית צרכים, נטילת תרופות, זהירות בכביש, אבל בשל כך היא גם איננה יכולה לבטא באופן אמין את המהויות הבסיסיות של האדם. יוצא ששני הצדדים יוצאים מופסדים. השיר יכול להגביה כמו ציפור, ולאחר שנכתב, הוא קבוע בדף הנייר, ואילו האדם צמוד לקרקע, והוא מתחרט ומתעייף ומפקפק.
מסקנת הכתוב מעוררת תמיהה גדולה: השיר הרי הוא לוז חייו של המשורר, השיר הוא אהבה גדולה והכרח נפשי אדיר – הכיצד הוא איננו כולל את המשורר?! זאת הרי אמירה טרגית עבור מי שהקדיש את חייו לכתיבת שירים. ואולי השיר הזה מרמז לכך שדרך ארוכה לפני המשורר כדי "לעשות שלום" בין הכמיהה להתאחד עם המציאות, ובין הכמיהה לתת לכך ביטוי במילים.
בשיר "הפסל" של שאול טשרניחובסקי מתואר ההמון המתפעל התפעלות אדירה מפסלו של האמן, והיחיד שאיננו מרוצה – הוא האמן עצמו שכבר מבשילה בליבו יצירה יותר נפלאה, פסל שידמה יותר ויותר אל המטרה שנפשו הועידה לעצמה. נדמה לי שמסקנה דומה אפשר להסיק לגבי "בשיר הזה" של יואב חייק: הוא איננו מרוצה מהישגיו הגדולים, הוא כמה להרבה יותר.

ברשימה קצרה זאת אני מבקש להצביע על עוד עניין שמשך את תשומת-ליבי: כידוע, בשירה שבעשורים האחרונים הפכה הפרוסודיה למילה גסה – משוררים כותבים שירים בחרוז לבן, בלי משקל ובלשון רזה, ואפילו פרוזאית. מה לעשות שאני שבוי בליבי לווירטואוזיות הצורנית שהייתה נחלתם של אלתרמן ובני דורו. בשיר כמו "עוד חוזר הניגון" יש גם חרוז וגם משקל וגם לשון פיגורטיבית מהממת – וזה לא מונע מהשיר להיות בעל מסרים עמוקים.

על כן ממש שמחתי כשפגשתי בספר הזה של יואב חייק חזרה אל החרוז ואל האסוננס היפים והטובים:

ניגוני בוקר חדש

בֹּקֶר חדש נפרש כמו שטיח פרסי
דגי זהב מלהטטים עוד בשמש
שוק מציאות מתפתל כמו נחש ארסי
אֵלי אֵלי למי נועד זה הרמז

הנה עולם מצֻיָּר כמניפה סינית
ושנינו הנה קורים מחוץ לשורה
לִבֵּךְ אז נפתח לגנן פָּגָנִינִי
ולבי חיש קל עונה לו בחצוצרה
(עמ' 59)

החרוז הוא קלאסי בסדר א-ג, ב-ד, ובבית השני יש אפילו אסוננס: סינית – פגניני. חריזה דומה ניתן למצוא ב"השיר נוסע איתך" (עמ' 61), ועירוב של חריזה ניתן למצוא בשיר "איך זה" (א-ג, ב-ד בבית ראשון; א-ד, ב-ג בבית שני). בשיר "אני ברחוב, ואנשים" החריזה היא עוקבת (א-ב), ובמספר שירים ניתן להבחין בחריזה חלקית, או חריזה מוסתרת:

ועוד הוא הולך וקרב
ומולו ניצב מחסום כִּסּוּפִים
הגעת, אמרה לו שעת החסד
אבל לא אל ארץ עוץ
והאיש חשב בליבו, שהנה
עזה
כמָוֶת אהבה
ודמיונו הנעוץ
ורק בתשוקתו הראה לו
שאפשר כי עכשיו
גם קַוים מקבילים נפגשים
ונֹכַח צמד קַוָּיו
שום מחסום לא יחסֹם
("התמונה הזאת הושאלה מתשוקה", עמ' 27)

"ארץ עוץ" מתחרז עם "נעוץ", "עכשיו" עם "קויו", וכן יש בשיר הזה מפל אירוני, שכן עזה וכיסופים הם מקומות שביניהם יש מחסום, אבל גם בין כיסופים נפשיים ועזה כמוות אהבה יש גם כן מחסום (ראו גם את השיר "השורה שלפני האחרונה", עמ' 70).

כמעט בהיחבא יואב חייק נוקט גם באמצעים צורניים נוספים כמו פזמון ("ואני לא מלאך", עמ' 68) ואנאפורה ("ואלה שמות", עמ' 69).
את שבחיו של יואב חייק מנה ופירט אורציון ברתנא במאמר המוזכר לעיל, ואני ברשימה זאת הוספתי עליהם מעט משלי.