על ספרו של יאיר לפיד
"זיכרונות אחרי מותי –
סיפורו של יוסף (טומי) לפיד"
כתר 2010, 414 עמ'
[פרסום חוזר במכתב העיתי]
גם בלי ההמלצה החמה של אהוד בן עזר על "זיכרונות אחרי מותי", הייתי מקדיש זמן (שאצלי הוא דחוק למדי!) לקריאת הספר העבה הזה, וכל זאת משום שאני הערצתי את יוסף לפיד על אומץ רוחו לומר את אשר עם ליבו, ולצפצף צפצוף ארוך על "התקינות הפוליטית":
הוא לא היה מוכן לסלוח לעמי אירופה ששתקו בתקופה האפילה של השואה, ובעיקר להונגרים אשר לא רק סייעו לגרמנים בהשמדת היהודים, אלא אף השתתפו ברצח בהתלהבות. את עמדתו זאת הוא חשף בבמות פוליטיות בעולם מתוך כוונה ברורה להביך את הנוכחים.
הוא חשף בלי משוא פנים את ההרס הנורא שהדת וקנאי הדת ממיטים על מדינתנו.
הוא מחה נגד הדיקטטורה התרבותית שחייבה פוליטיקאים להשתתף במימונה ולהלל ולשבח את הזמר "הים-תיכוני".
הוא חשף בלי מורא את פרצופם האמיתי של מאחזי העיניים, יודעי הנסתרות, מוכרי הקמיעות והמים הקדושים.
הוא אמר בלי מורא בדיוק מה הוא חושב על פוליטיקאים כמו יוסי שריד ועל עיתונאים כמו יואב יצחק.
הוא הצהיר בלי משוא פנים שהקפיטליזם הוא הגאולה ממלתעות הסוציאליזם.
הוא חשף את צביעותם של המקופחים המקצועיים.
הוא הצהיר שאיננו אוהב פמיניסטיות מיליטנטיות.
הוא הצהיר שהוא פטריוט ישראלי, ואיננו אוהד כלל את האיסלם, שלא תרם לתרבות העולם דבר מזה שבע מאות שנים, ועוד פחות מכך הוא אוהד את הפלסטינים שבמסווה של התעוררות לאומית הם חותרים ללא ליאות להשמדת מדינתנו.
את דעותיו אלו הוא פירסם בכתבותיו בעיתונים, בתוכניות רדיו ובתכניות טלוויזיה, בהן הוא השתתף. בקריירה העיתונאית והפוליטית שלו הוא צבר המון שונאים מן הימין ומן השמאל, ובעיקר בעולם החרדי שלא חסכו ממנו את הכינויים הנוראים ביותר.
"זיכרונות אחרי מותי" הוא ספר שנכתב מתוך אהבה והערצה עמוקות של הבן, יאיר לפיד, לאביו. על העטיפה האחורית כותב יאיר לפיד על עצמו: "עיתונאי, סופר, איש טלוויזיה ובן אוהב," ובאמת השקעה ענקית כזאת לכתיבת ביוגרפיה של אדם כל-כך רב-גוני וכל-כך רב פעלים כמו יוסף לפיד – השקעה כזאת איננה אפשרית ללא מסירות ואהבה. וזאת לדעת, יאיר לפיד לא התעלם ממגרעותיו ומחולשותיו של אביו – הוא מתאר (בצער!) את בולמוס הזלילה שלו, את אהבתו להתנצחויות, גם כאשר אין בכך צורך, את הרגזנות וההתפרצויות הבלתי נשלטות שלו; וכן, הוא אפילו מתאר איך חטף מאביו מכות כשהביא הביתה תעודה גרועה (עמ' 219). יוסף לפיד היה מודע לכל חולשותיו ומגרעותיו, הודה בהן, הביע עליהן צער, והתנצל בכנות.
כמשתמע משם הספר, הדברים כתובים בגוף ראשון, כאילו יוסף (טומי) לפיד המת כותב את זיכרונותיו, ודרך הרצאה זאת מוכיחה שוב עד כמה הבן הזדהה עם אישיותו ודרכו של אביו המנוח.
מפעליו של יוסף לפיד די בהם כדי למלא עשר ביוגרפיות: הוא היה עיתונאי מוכשר כל כך שאפילו "הרבי" של סופרי ישראל, נתן אלתרמן, העיד עליו שהוא יודע לכתוב (עמ' 140), הגם שיוסף לפיד עצמו העריך יותר את כתיבתה של שולמית רעייתו מאשר את כתיבתו שלו. קשה למנות את כל האישים המרכזיים בארץ ובעולם שהתדפקו על דלתו כדי לזכות בריאיון אצלו. הוא חיבר ספרי פיליטונים שהיו לרבי מכר, כתב מחזות, שהכושל מביניהם "תפוס את הגנב" הוצג "רק" 84 פעמים; הוא כתב מדריכים למטיילים באירופה שנמכרו בחצי מיליון עותקים, כתב ספר בישול בשם "פפריקה", שהיה לרב-מכר, למרות שהוא עצמו ידע לאכול, ולא לבשל; השתתף בעסקים חובקי עולם תחת מטרייתו של הטייקון רוברט מקסוול; תוכניותיו ברדיו זכו בפרס סוקולוב, היה האטרקציה בתכניות הטלוויזיה "פופוליטיקה", "הכול פוליטי", "מועצת החכמים"; היה מנכ"ל רשות השידור; הוביל את מפלגת "שינוי" להצלחה כבירה בשתי מערכות בחירות (6 מנדטים, ואחר כך 15 מנדטים), כאשר אוהביו ושונאיו ניבאו לו שלא יעבור את אחוז החסימה; היה שר המשפטים וסגן ראש הממשלה – ואין לשכוח שכל המעשים האדירים האלה ביצע מי שהיה נער שניצל ממוות בעור שיניו בימי השואה, שלא ידע מילה עברית כשעלה ארצה, שאימו יעדה לו "עתיד מזהיר" כסדרן בתחנת מוניות...
אם יותר לי לאבחן את הצלחתו המטאורית של יוסף לפיד בכל תחום בו היה מעורב, הייתי אומר שמדובר בתמהיל מוצלח במיוחד של כישרון, חוצפה ומזל.
כישרון היה לו למכביר לקליטת שפות, כגון גרמנית, סרבית, הונגרית, אנגלית, עברית; כגון יכולת מרשימה של כתיבה, וזו באה לידי ביטוי כבר בנעוריו כשהפיק עיתון בגטו; כגון כישרון לתהות על קנקנו של הזולת להפיק תועלת ממעלותיו ולנצל את חולשותיו; כגון כישרון לתפוס במהירות את דרישותיהן של המדיה החדישות (רדיו, טלוויזיה, אינטרנט).
וכן, היתה בו מידה לא מבוטלת של חוצפה ישראלית בריאה, והרי שלוש דוגמאות אופייניות:
אימו שולחת אותו לתחנת מוניות כדי לזכות במשרה נחשקת של סדרן (ימי העלייה ההמונית, הצנע והאבטלה!) – ובמקום זאת הוא יורד מהאוטובוס ליד מערכת העיתון ההונגרי "אויקלט", פונה ישירות לישראל קסטנר, ומבקש ממנו שיאפשר לו להיות כתב של העיתון (עמ' 105).
בהיותו סגור, יחד עם שאר העיתונאים בטהרן, בדרך לבורמה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הוא מצליח בעורמה לשלוח הודעה לעורך העיתון שיש לבן-גוריון פגישה סודית עם השאה הפרסי (עמ' 163).
הוא מתבקש לערוך עיתון נשים "את", והוא נרתם לכך, למרות שלא קרא מעודו עיתון מן המין הזה (עמ' 183).
פרק מפעים לב בספר הוא זה המתאר את ימי נעוריו במלחמת העולם השנייה: משפחתו האמידה (האב, ד"ר בלא למפל, עורך דין ועיתונאי, הם גרים בווילה, ובה משרתים מטפלות, מבשלות) הופכת באחת, כמו כל המשפחות היהודיות לבלתי חוקיות – עצם קיומם נחשב כמנוגד לחוק: האב נלקח קודם לעבודות כפייה, ואחר כך לאושוויץ. היהודים נתונים לטרור נורא מצד הגרמנים וההונגרים גם יחד: מעצרים, גטו, רציחות המוניות של יהודים והשלכת גוויותיהם לדנובה. בזכות חוצפתה ותושייתה של אימו (שלפני המלחמה ואחריה הייתה אישה מפונקת ונהנתנית), מצליח הנער טומי להינצל ממוות בטוח (עמ' 39-41, 45, ראו גם עמ' 33). השיא קורה כאשר טומי ואימו מובלים בשיירה כדי להירצח על גדת הדנובה, ואימו בתושייתה מכניסה אותו ואת עצמה לתוך שירותים ציבוריים. איש מלבדם באותה שיירה לא ניצל (55). אך, כמובן, תושייה וחוצפה לא היו מספיקות – גם המזל שיחק תפקיד בסימפוניית המוות המבהילה שהלחינו הנאצים: בפעם אחרת מצליחה אימו של טומי להינצל ממוות בטוח, כאשר חסיד אומות העולם, ראול ולנברג, מוציא אותה, ואת שאר הנשים נושאות ויזות שוודיות, משיירת המוות (עמ' 51).
למזל היה תפקיד חשוב גם בהצלחותיו המסחררות של יוסף לפיד לאחר המלחמה: הוא ואימו הצליחו להשתחל ברגע האחרון לאונייה "קפלוס" שעלתה לישראל באישורו של טיטו, לאחר השתדלותו של משה פיאדה, חברו היהודי למחתרת האנטי נאצית (עמ' 28) – כך הוא הצליח להשתחרר מהעולם הקומוניסטי השנוא עליו, ולצעוד את צעדיו הראשונים במולדת; בארץ מזדמן לו לפגוש אנשים שמסייעים לקידום המטאורי שלו: ישראל קסטנר ב"אויקלט", אפרים קישון שמפגיש אותו עם עורך "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך, והשאר, כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.
ברור שמרפקים וכישרון – אין בהם די כדי לבנות קריירה – וקשרים במקומות הנכונים הם בבחינת "מאסט", ואינני מכיר אדם שעלה למעלה בלעדיהם: אפרים קישון היה זה שהמליץ בפני השר זבולון המר למנות את יוסף לפיד למנהל רשות השידור. הספר מונה גם את שאר מיטיביו לאורך הקריירה שלו: חותנו, העיתונאי, דוד גלעדי, העיתונאי ואיש הטלוויזיה דן מרגלית, ראש העיר, השר וראש הממשלה אהוד אולמרט (המתגלה בספר כחבר מסור ונאמן) ועוד.
מקום מרכזי בספר תופסות אהבתו והערצתו של טומי לרעייתו, הסופרת שולמית לפיד, שבעיקר בזכותה ובזכות ילדיו, ולמרות האסון הגדול שפקד אותו (מותה של בתו הבכורה מיכל בתאונת דרכים) – הוא לא יכול היה לאחל לעצמו חיים יותר מאושרים.
במותו היה לפיד נאמן לעצמו כמו שהיה בחייו: הוא סירב לרב לאו ולאריה דרעי שביקשו ממנו "למות כיהודי" ולהתפלל, הוא סירב להאריך לעצמו את החיים באמצעות כימותרפיה – מי שניצל את החיים עד תומם כמוהו – לא היה מוכן להסתפק במעמד של שכיב מרע. מוקף אהבה מצד משפחתו וחבריו, והערכה גדולה של נאמניו, נפטר יוסף לפיד מהעולם בדרך המעוררת השתאות.
רוב העובדות הכתובות בספר היו ידועות לי, כפי שאני מניח שהן ידועות לכל קוראי העיתונים בארצנו, אלא שאיסופם יחד בספר אחד על ידי כותב אוהב ומעריץ שניחן בכישרון כתיבה – הופכים את הביוגרפיה הזאת למסמך מרתק.