עתיד יהודי
מה ישראלי בעיני יאיר לפיד?
איני יודע. אבל אני יודע שהישראליות שהוא מקרין, היא ישראליות שדופה, שטחית, נטולת שורשים. ישראליות כמעט חפה מיהודיות. חילוניות חלולה.
הדבר בא לידי ביטוי בכתיבתו, בדיבורו, ברעיונותיו.
בתובנה הזאת, ניסחתי לעצמי סוף סוף מה ביאיר לפיד גורם לי לאנטגוניזם.
אולם כפי שלאורך כל מערכת הבחירות נהגתי להבחין בין יאיר לפיד לבין רשימתו, ואף התבטאתי שאולי הייתי מצביע ל"יש עתיד" אלמלא יאיר לפיד, כך גם בנושא הזה.
בסיעת "יש עתיד", אולי יותר מבכל סיעה אחרת, יש ביטוי משמעותי להתחדשות היהודית בחברה הישראלית.
התחדשות יהודית – משמעותה שהיהדות, מקורות ישראל, הם המעיין המרכזי ממנו אנו שואבים את ההשראה הערכית, התרבותית, הזהותית שלנו; כי הם חיינו ואורך ימינו – של כולנו, של כל היהודים. היהדות, אינה רק דת בפרשנותה האורתודוכסית, אלא היא מכלול זהותי ותרבותי מקיף ושלם, שחיבורנו אליו הוא בעל משמעות קיומית. התחדשות יהודית הינה התובנה שהשלב הבא בציונות, מעל המבנה הפיסי, היא התוכן התרבותי של תחיית היהדות.
מה לאלה ול"יש עתיד"?
יש מעט אנשים בחברה הישראלית המזוהים עם ההתחדשות היהודית, זה כשלושים שנה, כמו ד"ר רות קלדרון, ממייסדי בית המדרש "אלול", מייסדת בית המדרש "עלמא" ומי שלאורך כל השנים הללו הייתה ועודנה אחת המנהיגות והמחנכות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית. רות קלדרון היתה עד ערב הבחירות מועמדת בלתי ריאלית במקום ה-13 של "יש עתיד". והנה, היא נבחרה במקום טוב באמצע הרשימה. רות לא תהיה עוד ח"כית שבמקרה יש לה גם איזה תחביב של יהדות, אלא היא תהיה ח"כית שבראש מעייניה לקדם ברמה הפוליטית והממלכתית את ההתחדשות היהודית, לייצג את תנועת ההתחדשות היהודית ולהביא את הקולות העמוקים הללו אל לב המערכת הפוליטית בישראל. מידי יום, פותחת רות בדף הפייסבוק שלה דיון וירטואלי על טקסט משנאי. אין לי ספק שהיא תביא את הרוח הזו, את השפה הזאת, את התרבות הזאת, גם לכנסת.
התחדשות יהודית אינה נחלת המגזר החילוני בלבד, אלא גם נחלת המגזר הדתי לאומי. יש יותר ויותר תופעות של התחדשות יהודית בחברה הדתית לאומית, שאינה קופאת על שמריה ומקיימת דיאלוג כן ואוהב (גם לעת מחלוקת), עם תנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני.
הרב שי פירון וד"ר עליזה לביא הם שניים מן הבולטים במגמה זו בציונות הדתית. היהדות של שי פירון היא בראש ובראשונה יהדות חברתית, של דאגה לחלש, למי שהמר גורלו, ובראש ובראשונה בעלי הצרכים המיוחדים שפירון נאבק למענם לאורך שנים, כביטוי מרכזי לתפיסתו היהודית.
הרב שי פירון וחבריו הרב יובל שרלו והרב דוד סתיו (שהיום הוא מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל ואני מקווה מאוד שיבחר) יסדו את ישיבת הציונות הדתית בפ"ת, המהווה מופת של יהדות פתוחה ונאורה, שאינה מסתגרת בדל"ת אמותיה ויוצאת אל החברה הישראלית מתוך כבוד הדדי, מתוך רצון כן ואמיתי לתת ולקבל, ללא ההתנשאות הקיימת לעיתים בחוגים האורתודוכסיים. פירון עצמו הקים את הישיבה התיכונית המסונפת אליה ועמד בראשה. במאמריו, בספריו, בהרצאותיו, בפעולתו הציבורית הוא מהווה מופת של התחדשות יהודית במרחב הדתי לאומי המודרני, אנטי תזה להתחרדלות ולהקצנה. אין לי ספק שבפוליטיקה, בכנסת וקרוב לוודאי בממשלה (שר החינוך?) הוא ימשיך להוביל את הדרך הזאת.
ד"ר עליזה לביא היא בין הנשים הבולטות במהפכה הפמיניסטית הקיימת בציבור הדתי לאומי. כנערה דתייה, בוגרת "בני עקיבא", לביא התגייסה לצה"ל ושירתה כקצינה. היא פעילה מאוד, לאורך שנים, במהפכת הלימוד הנשי בחברה הדתית, בארגוני פמיניזם דתי כמו "קולך" ועוד. היא שותפה למאבקים רבים נגד ההקצנה וההתחרדות, בתחום הגיור ובתחומים נוספים ושותפה לשיח הדתי חילוני בעיצוב תרבות יהודית ישראלית מודרנית. לביא עוסקת בתחומים הללו בפעילותה הציבורית, התקשורתית והאקדמית.
לפחות שלושה מחברי "יש עתיד" מחויבים מאוד להתחדשות היהודית בחברה הישראלית ומדובר באחוז ניכר מן הסיעה, ובאנשים דעתניים ומשפיעים. ככוח פוליטי, הם עשויים להשפיע מאוד על החברה הישראלית ברוח ההתחדשות היהודית.
בשיח הנוכחי, שהוא בעיקרו שיח לעומתי בין חילונים ודתיים, הדתיים מייצגים לכאורה את היהדות והחילוניים את הדמוקרטיה; לעיתים זהו שיח של עימות ולעתים של פשרות פוליטיות. הח"כים שהזכרתי עשויים להציב אלטרנטיבה יהודית ישראלית אחרת. לאחר דבריו של נפתלי בנט על הצורך לפתוח ולאוורר את הסטטוס קוו בענייני דת, יש לי תחושה שניתן למצוא בו שותף של ממש לאותו מהלך.
ולכן, למרות יאיר לפיד, דומני שדווקא סיעת "יש עתיד" עשויה להיות המובילה של תהליכי ההתחדשות היהודית במערכת הפוליטית הישראלית.
אגב, ידוע לי שבשנים האחרונות לפיד עצמו משתתף בלימוד ופעילות במסגרות של התחדשות יהודית ישראלית. אבל עובדה זו אינה ניכרת בשפתו וברעיונותיו.
שיא עזות המצח
בילדותנו, היתה לנו סדרת בדיחות בנוסח מהו שיא החוצפה. דומני שהשבוע למדתי מהו שיא עזות המצח.
משה פייגלין לעולם לא היה נבחר לכנסת, אילו העמיד עצמו לבחירת הציבור הרחב. הוא היה נבחר כפי שחבריו מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר נבחרו.
לזכותם של אנשי "עוצמה לישראל" ייאמר, שהיה להם האומץ והייתה להם היושרה לבקש את אמון הציבור. לא כן פייגלין. הוא העדיף להתעלק על מפלגת השלטון, באמצעות התפקדות רבתי לליכוד, של אנשים שמעניין כמה מהם, אם בכלל, הצביעו ליכוד (מעניין מאוד להיות זבוב בפרגוד, בהצבעתו של פייגלין עצמו) ולתפוס טרמפ לכנסת על גב הליכוד.
עצם בחירתו לרשימה, לצד דחיקת אישים כבגין ומיקי איתן, העבירה למעלה מחמישה מנדטים מהליכוד ליאיר לפיד. העובדה שחרף כל המאמצים, מטה הבחירות של הליכוד לא הצליח לגמרי להסתיר אותו, לבטח גרע אף הוא קולות רבים מן הליכוד.
והנה, ברוב חוצפתו, יהירותו ועזות מצחו, מאשים פייגלין את הליכוד בכך שאיבד 11 מנדטים כיוון שהחביא אותו.
אז יש בכלל ספק מהו שיא עזות המצח?
"השר הנכבד אל המטוס עלה / התיישב בכיסא וביקש שתייה / 'תה או קפה?' רינה שאלה / ונחמה, בקפיצת ראש, הצטרפה לממשלה. // היא קיבלה החלטות / היא קיימה פגישות / היא היתה באסיפת בחירות / היא שמעה סודות / היא הופיעה בכיכרות. / ויום אחד, באחת הישיבות, / השר הרים את היד (להתגרד בראש בסך הכול) / וכך עברה הצעת התקציב על חודו של קול" (מאיר שלו, "הכינה נחמה").
נגד הקיצוניות
לא אחת ביקרתי את קמפיין הדה-לגיטימציה של הליכוד נגד "הבית היהודי", בעיקר כיוון שהיה מבוסס על שקרים, חצאי אמתות והוצאת דברים מהקשרם.
אבל הקמפיין הזה האיר דווקא על תופעה חיובית בחברה הישראלית – הסלידה מקיצוניות.
לכאורה, כאשר הליכוד ו"הבית היהודי" מתחרים על אותו קהל יעד, צפויה תחרות ביניהם מי יותר קיצוני. והנה, מתברר שההיפך הוא הנכון. הליכוד עשה הכול כדי להוכיח את הקיצוניות של "הבית היהודי", לחשוף את המועמדים הקיצונים (קיצונים באמת או למען הספין), לחפש התבטאויות קיצוניות שלהם וכו'. לעומת זאת "הבית היהודי" עשה הכול כדי להוכיח שהטענות אינן נכונות, שאין הוא קיצוני, שהוא דווקא מתון.
הנה כי כן, הקהל, גם הקהל הימני, גם הקהל הדתי לאומי, גם הקהל המתנחל, הוא קהל מתון, הוא סולד מקיצוניות ומהקצנה. ולא בכדי, "עוצמה לישראל", מפלגת ימין קיצוני מתלהם, לא עברה את אחוז החסימה.
מיהו קיצוני
נפתלי בנט, העומד בראש מפלגה המאמינה ברעיון שלמות הארץ, מציע תוכנית הכוללת ויתור, למעשה, על קרוב למחצית שטחי יהודה ושומרון; תוכנית שמעולם לא היתה כדוגמתה בצמרת מפלגתו.
... ובתקשורת הוזהרנו מפני ה"הקצנה הימנית" של בנט, המציע לספח 60% מהשטחים...
ומיהם נותני הטון בתקשורת? ה"מתונים" הדוגלים בעמדות שמאל רדיקאלי. מדיניות אף שעל – נסיגה מוחלטת שלא תשאיר אף שעל בידי ישראל, היא ביטוי ל..."מתינות".
הפשלה שלא פושלה
יהודה דרורי ("הפשלות של שלי יחימוביץ'", "חדשות בן עזר" 311) מונה רשימת פשלות שלפחות בנוגע לאחת מהן, קריטית וחמורה, אני מסכים עימו – הכרזתה שבכל מקרה לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו.
אבל משום מה דרורי מדביק ליחימוביץ' ניסיון לקרב את מרב מיכאלי ויריב אופנהיימר ואת צירופה של מיכאלי לצמרת המפלגה. ההיפך הוא הנכון – שלי מאוד לא רצתה את השניים, פעלה נגדם, הגדירה אותם "פיגוע אלקטורלי". מיכאלי הגיעה למקום גבוה על אפה וחמתה של יחימוביץ' (שחיבקה את כל העיתונאים שהצטרפו זולת מיכאלי), כחלק מהקמפיין החתרני של עמיר פרץ שלא בחל באמצעים לפגוע בה. מרב מיכאלי הייתה הצלחתו הגדולה ביותר – אצבע בעין של שלי יחימוביץ'.
עם יריב אופנהיימר לא הצליח לו. שלי יחימוביץ' הואשמה שמנעה את קידומו של אופנהיימר ברשימה ב"מחטף אנטי דמוקרטי". איני בקיא בתקנוני מפלגת העבודה אבל אין ספק שהיא פעלה נגדו ומאוד לא רצתה בו.
לעומת זאת, דרורי טוען כנגדה שדחקה החוצה את "חיזוק האגף הביטחוני" בדמותו של אורי שגיא. במצב שנוצר, לא היתה לה ברירה אלא להרחיקו. אבל טעותה הגדולה הייתה דווקא עצם הזמנתו להתמודד ותמיכתה הפומבית בו. הוא לא היה מחזק את האגף הביטחוני, אלא את האגף של מרב מיכאלי ויריב אופנהיימר, בתור האדם האובססיבי ביותר במדינה לנסיגה מהגולן.
תרגיל במתמטיקה
12 המנדטים של "הבית היהודי" – חזרה לגודלה של המפד"ל בכנסת התשיעית (1977-1981) הנם הישג בלתי מבוטל. לראשי "הבית היהודי" יש בהחלט סיבות להתהדר בו. אלא מה? אין הם מסתפקים בכך, אלא מדקלמים מנטרה מתמטית, על כך שהם הכפילו את כוחם פי ארבעה לעומת הכנסת הקודמת, משלושה מנדטים ל-12 מנדטים.
אמנם ל"בית היהודי" היו 3 מנדטים בכנסת הקודמת, אבל בבחירות האחרונות מפלגה זו רצה יחד עם "האיחוד הלאומי", לה היו בכנסת הקודמת 4 מנדטים. לשתי הרשימות יחד היו 7 מנדטים. אולם מאחר ומחצית "האיחוד הלאומי" רצו בנפרד ב"עוצמה לישראל", נכון לומר ש"הבית היהודי" גדל מ-5 מנדטים ל-12, כלומר הכפיל את כוחו פי 2.5. זה בהחלט הישג גדול, אבל כדאי לדייק. לומר ש"הבית היהודי" גדל פי ארבעה, זה כמו לומר שהליכוד גדל בארבעה מנדטים, מ-27 ל-31, בלי להתחשב בריצה המשותפת עם "ישראל ביתנו", שיחד מנו 42 ואיבדו 11 מנדטים.
ספין נוסף הוא של ראשי ש"ס, המדקלמים את אובדן כשני מנדטים לרשימותיהם של אמנון יצחק וחיים אמסלם, שלא עברו את אחוז החסימה. למרבה הצער, חיים אמסלם לא משך קולות של מצביעי ש"ס, אלא דווקא קולות של מצביעים חילונים.
2. ט"ו בשבט עם עזריה אלון
זה שנים רבות שאני עורך ומנחה סדרי ט"ו בשבט, בקיבוצי אורטל וביישובי הגולן והגליל העליון.
לפני עשר שנים, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ערכתי סדר במושב אניעם. היה זה ליל סערה, גשם זלעפות ניתך על הגולן. הייתי בטוח שאדם נורמלי לא יוציא את אפו מסמיכת הפוך. להפתעתי, מועדון המושב היה מלא מפה לפה. באמצע הסדר – הפסקת חשמל. נאלצנו להמשיך את הסדר לאור נרות (עד שהחשמל חזר). כך שמכל בחינה שהיא, זה באמת היה ערב בלתי נשכח.
את הסדר לא הנחיתי הפעם לבד, אלא יחד עם בנימין יוגב – בוג'ה, אז מנהל מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. חיה כהן, חברת המושב, ליוותה את הערב והובילה את השירה בנגינת אקורדיון. ואורח הערב היה עזריה אלון, שלאורך הסדר שזרנו את הסבריו על שבעת המינים. בעבורי, להוביל ערב משותף עם עזריה אלון, זו ממש זכייה בפיס.
משחר ילדותי, עזריה אלון ליווה את כל שבתותיי – אבא שלי הקפיד להאזין לפינתו השבועית ברדיו, אז ברשת ב' ב-9:50 (היום התכנית עדין משודרת, זו השנה ה-53, ב-8:50 ברשת א'), וקולו הרדיופוני היה חלק מן הפסקול של ילדותי. בהגיעי ב-1981 לשל"ת בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל, היכרתי באופן אישי את "האיש מהרדיו", ואף זכיתי לשמוע הרצאות מפיו ולטייל בגלבוע בהדרכתו. עזריה אלון הוא גם האיש שנתן לקיבוץ אורטל את שמו.
והנה, אני מארח אותו לסדר ט"ו בשבט בהנחייתי. הערב היה נפלא, ועזריה, הנשמע במציאות בדיוק כמו ברדיו – בקולו הרדיופוני וחיתוכו הייחודי, ריתק את הקהל.
בתום הערב, אמרתי לעזריה שהיה נפלא ונעשה שוב ערב כזה בשנה הבאה. תגובתו היתה: "אני בן 85. איתי כבר לא מדברים על השנה הבאה."
ומאז, מידי שנה, אחד הסדרים שאני מוביל הוא הערב המשותף עם בוג'ה ועזריה. עשר שנים, ובכל שנה הוא מזכיר שבגילו כבר לא מדברים על השנה הבאה, וכעבור שנה הוא מתייצב ואנו עורכים את הסדר.
היום הובלנו סדר ט"ו בשבט בקיבוץ הגושרים. הפעם נבצר מבוג'ה להשתתף; אני הנחיתי, אירחתי את עזריה, ועופר גביש ליווה אותנו בנגינה והוביל את השירה, ועזריה בן ה-95 – כוחו במותניו, צלול כבדולח, חד כתער, שופע ידע מתובל בהומור, תמיד מעודכן בחידושים המדעיים ובמגמות העכשוויות בחקלאות הישראלית ובמאבקים האקולוגיים בישראל, וכתמיד גונב את ההצגה. כבכל שנה הוא שילב את הרצאותיו הקצרות והמלומדות על שבעת המינים עם סיפורים אישיים ואנקדוטות. הוא סיפר על הקמפיין שהוביל, שבזכותו הישראלים הפסיקו לקטוף פרחים מוגנים. הוא סיפר על הפיכת שבוע ט"ו בשבט לשבוע הטבע והנוף ועל מאבקים שניהל ועדיין מנהל למען הגנת הסביבה והטבע. וכבכל שנה, בקולו הרועם שר עזריה אלון, בחי"ת ועי"ן גרוניות, את "שבעים המה הגיבורים" על חמשת בתיו (בע"פ, כמובן), והקהל התמוגג.
עזריה אלון, צעיר נצחי. הוא כבר נזקק לעזרה קלה בעלייתו וירידתו במדרגות. נתתי לו יד, וחשבתי ביני לביני שלעזור לעזריה אלון ללכת, זה כמו לתת לאיינשטיין שיעור פרטי בפיסיקה...
וכשהערב הנפלא הסתיים, חזרנו על הריטואל הקבוע. הזמנתי את עזריה לשנה הבאה, כדי לקבל את התשובה הקבועה, שבגילו הוא חושב על השנים הבאות, אבל מתכנן רק את מחר בבוקר.
ולא נותר אלא להתקנא בתופעת הטבע הזו ולאחל לו אריכות ימים.